בשעה כזו לא יתלוצץ יהודי

על הפרוזה של אשר ברש בכלל, ועל הנובלות ההיסטוריות בפרט

חלק חמישי

אל תוך המאה העשרים, אל אמצעה, אל לב לִבָּהּ של המודרנה, נכנס ברש בסיפור האחרון, השביעי, המסיים את רצף הנובלות ההיסטוריות: "בּמארבּורג". הסיפור כביכול פשוט: עוזר יהודי לפרופסור נודע בתחום מדעי הרוח בגרמניה, אשר על הידע שלו נשענים מחקריו המפורסמים של הפרופסור הגרמני, נאסר כאחרון היהודים בעיר, הוא וזוגתו. ברש מציב זוג מול זוג: שני היהודים הגרמנים למול שני הנוצרים הגרמנים. הפרופסור הגרמני לא נוקף אצבע כדי למנוע את המאסר של עוזרו היהודי שעליו נשען כל השנים. להפך, הוא מתרץ את המאסר בסיבות של חוקיות היסטורית-רוחנית-פילוסופית. ברש משים ללעג באמצעות שלטון החושך הנאצי את המידוע (לשון מדע) של הרוח, של מדעי הרוח, במאה העשרים. ברש משים ללעג אותה התפלספות של פטפטת אשר מצדיעה בסופו של דבר במועל-יד; את כל אותן התיאוריות לשם תיאוריות שנבנות מִגְבָּשׁ אטום עֲלֵי מִגְבָּשׁ אטום. כך ניתן בעצם להצדיק הכול, אפילו גירוש של אזרחים, אפילו רצח של יהודים. האינטלקט יפטפט.

שוב עולה לנגד עינינו הסימביוזה בת מאות השנים בין הנוצרי ליהודי. זה האחרון מסייע למחקריו של זה הראשון; אך כאשר מתבצע אקט אלים מצד השלטון האכזרי, החדש, מסגל האינטלקטואל את התיאוריות לחיי היומיום החדשים באופן גמיש להפליא תוך אוטוסוגסטיה (השׁאה עצמית, שכנוע עצמי אובססיבי כי כך הדברים צריכים להתנהל, יש חוקיות בעולם). רק כאשר השלטון מֵצֵר ולבסוף אוסר את ראבינוב, עוזר הפרופסור היהודי, רק אז משתחרר הפרופסור הנוצרי, יוהאניס פרומי, ומרגיש שהוא יכול לבד, שהוא יכול ללכת בדרכי המחקר לבד, מבלי להיעזר ביהודי. מסתמן כאן פתרון של הפרדה בין היהודי לנוצרי. ניצנים של נתק הסימביוזה המאפיינת את "הנשאר בטולידה" את "מול שער השמים" ואת "עצמות ר' שמשון שפירא".

ככל שהסיפור מתקדם הופך האינטלקטואל המורכב, התיאולוג, איש הדת, אבל גם איש הרוח המתקדמת, מגוחך יותר ויותר בעיני הקורא, הוא ואשתו. "ויום אחד ניתנה הפקודה לשלחו (את היהודי, ראבינוב). הצו ניתן ביום בו קם ראבינוב משפעת קשה. זה עשרה ימים שפרופסור פרומי לא ראה אותו. הוא נתגעגע אליו קצת וביקש ללכת לבקרו, אבל אשתו איימה עליו, שתנעל את הדלת במפתח. בגיל שלו חסרה לו עוד 'גריפה'!" נו באמת, האדם הקרוב לך ביותר עומד להישלח למחנה ריכוז, יהודים נאסרים ברחובות, והפרופסור חושש לחטוף גריפה. גם כאשר השניים, הזוג הנוצרי, התיאולוג ואשתו, יוצאים כדי להיפרד מן הזוג היהודי הנלקח למחנה, הם מהססים, מתלחששים, לא מרגישים בנוח להתראות אִתם, עם היהודים. נוח לאשת הפרופסור לדאוג לאחד מן אנשי הגסטפו הנוראים, שבאו לקחת את היהודים, שבמקרה מעד, ובמקרה הוא קרוב משפחה "הרי זה פריץ, בן אחותי. מי יודע מה אונה לו, לילד!" הילד רוצח.

תיאור חזק הוא התיאור של שני הראבינובים הנלקחים מביתם. ברש המספר משיל מעליהם את עורם המערבי, המרכז אירופי, המתקדם. כשם ששאול בנובלה הראשונה "שאול והאתונות" מאבד בקרב על הגלבוע את תחפושת המלך הלוחם – את הבגד, את השריון, הכתר, החרב, ומתגלה בתוך ההמון הנס שאול האמיתי, שאול שהיה צריך להיות, שאול הַמְּחַמֵּר, הפשוט, המחפש אתונות – כך משיל ברש את התחפושת גם מעל הראבינובים, והם נדמים ליהודים נפחדים, דתיים, ממזרח אירופה. "אף שבוקר קיץ חם היה, עמדו שני הראבינובים כפופים, צפודים ומוכי יגון קודר, כמו בצינה של סתיו מגשים. שניהם נשאו בידיהם הכחולות חבילות לא גדולות, צרורות במפות לבנות. כל כך דומים היו בבגדיהם הכהים והארוכים (שלבשו למען מלֵט), לרב ורבנית מגורשים מקינם!…". כמו דון חוסי, הנשאר בטולידה; כמו ר' שמשון שפירא הסוחר עם הגויים בגאווה, כך גם הראבינובים מקיימים דיאלוג פורה עם סביבתם הנוצרית. אולם ברגע שהם מנסים לעשות צעד נוסף לכיוון העולם הנוצרי, צעד של ביטחון מוחלט בעולם הזה, בסביבה הזאת, העולם הנוצרי נסגר בפניהם, והתוצאה היא הרת אסון.

מדוע עומד אני על הגדרתי העולם הנוצרי? הרי הנאצים לא התבלטו באדיקותם הדתית, ולהפך, הם העלו מיתוסים טבטונים על נס; אך ברש עצמו יוצר את הקשר של המודרנה הנאצית אל העולם הנוצרי, והוא עושה זאת בדרך רמזנית ומאלפת, ידי אמן להתפאר. במקום להשתמש בשמו של מנהיג גרמניה הנאצית, אדולף היטלר, כותב ברש בתחילת הסיפור: משעלה אותו האיש לשלטון…" [ההדגשה של ברש, ואין העניין מקרי], כל בר-בי-רב יאמר כי הכינוי "אותו האיש" הוא כינוי יהודי לישו הנוצרי בפי יהודים חרדים כדי לא להזכיר את שמו. לא לחינם בוחר ברש באקט קיצוני כל כך, כלומר בכינוי של ישו בפי היהודים לכנות בו את אדולף היטלר. הוא מבקש ליצור זיקה בין הנובלה הדחוסה לסיפור קצר, הנובלה האינטנסיבית והקשה, "במרבורג", לבין הנובלות הקודמות שבהן התעמת בדרכים שונות העולם הנוצרי עם המיעוט היהודי החי בתוכו.

ברש עומד לקטוע את רצף הנובלות שלו. הַצִּיּוֹנוּת והמדינה שבדרך יקטעו אותו. אך את הרצף הוא מסיים בלעג סמוי לאותם תיאולוגים שהצדיקו את רצח העם. מהו התירוץ העלוב של פרומי הממדע את הדת? "הרצון האלוהי הוא שמתגלה במעשיהם של בני האדם החטאים. מי כמונו, שנינו, יודע זאת…". כלומר, פרופ' פרומי שולח את עוזרו למות בלב שקט כי זה רצון האלוהים. זאת היד המכוונת.

התשובה שמשים ברש בפיו של ראבינוב היא מורכבת מאין כמותה, כי היא דו-משמעית. לכאורה תשובת העוזר לפרופסור היא מעין מחמאה: "רעיון עמוק הוא, שהביע אדוני הפרופסור. עמוק מאוד. מן הראוי שיכניס אותו למהדורה החדשה של ספרו החשוב". המשפט הזה אמנם נשמע כמחמאה ויכול להיקרא באופן ניטרלי, אך לאור המצב שבו נמצאות הדמויות, קשה לקורא שלא לשמוע, ממש לשמוע, את האירוניה המרירה והלעג הסמוי בקולו של ראבינוב. כאילו האינטונציה של הגיבור הכתוב נשמעת לקורא ממש מפי הדמות הספרותית כמו שחקן בסרט, או על במה.

אפילו יוהאניס פרומי האטום והמנותק, הנתון כל כולו לנבכי התיאולוגיה והתפתלויותיה, כאשר אירופה כולה הולכת לאבדון, אפילו הוא, חש באירוניה הזועקת אל הקורא. בסוף הסיפור הוא פונה אל אשתו ושואל: "הרי שמעת מה שאמר ראבינוב – לא מתוך לגלוג אמר לי כך?", ואשתו של פרופסור פְרומי מחדדת עוד יותר את האירוניה באטימותה, ומעדנת עוד יותר את המסר של ברש כמספר. היא ברוב חוצפה נעלבת ואומרת: "הנח האנס! בשעה כזו לא יתלוצץ יהודי". את המשפט הזה יש להשליך לא רק על ראבינוב, אלא על כל הגיבורים של הנובלות ברצף שבו עסקתי, שיח העתים: על שאול המלך, ועל יוחנן מגוש חלב וערך מימי בית שני; על דון חוסי בימי גירוש יהודי ספרד, ועל שני היהודים אנזיל ולמלין המשוחחים עם אראזמוס מרוטרדם במאה השש-עשרה עם הופעתו של לותר; על ישראל מיכל עם רדיפות הקוזאקים במזרח אירופה במאה ה-י"ח, ועל ר' שמשון שפירא ונכדו זיגמונד, המשכילים וצאצאיהם, שניסו, באמת ניסו לחיות בתוך העולם הנוצרי הגדול; ועד הראבינובים שבעצם סוגרים את השרשרת, יוצרים שלב של ניתוק זמני לפחות מהעולם הנוצרי, כי האיוּן שלהם הטוטאלי בתאי הגזים, לא מאפשר אלא פתרון של בית לאומי.

דא עקא, הבית הלאומי אִכזב את הסופר עצמו. מאז קום המדינה הולך ודועך ברש. נראה כאילו המדינה הפוסעת את צעדיה הראשונים אינה נושאת חן בעיניו; הכיוון שהיא תופסת – אם לנקוט לשון סלנג – לא נראה לו. ההתבצרות מאחורי תבניות לאומניות חשוכות, היהירות הצברית, תרבות יד שנייה רדודה – כל אלה זרות לו. מי שעד לא מזמן שחה במרחב העברי, מי שעד לא מזמן חש תחושת שותפות במעשה חזוני גדול, מתגלה כמי שנדחק לצד, נשכח. אל אלה מִתוספות בעיות אישיות ב"אגודת הסופרים העברים", בעיות כלכליות ואי ההכרה של החברה המתהווה כאן בארץ בחשיבות הפרוזה שלו.

שני הסיפורים האחרונים שכתב ברש משקפים את הלוך הרוח הזה. האחד כבר הוזכר במאמרי – "סיפורו של זקן". הסיפור בנוי כולו כמעין דיאלוג, אבל בעצם מדובר במונולוג עירום, דיווח אישי, וידוי של דמות בפני דמות אחרת. ברש מוצא לו עוד דרך ביטוי מקורית בפרוזה, ולא פונה שוב אל הנובלה או אל הסיפור הקצר, המסורתי.

אדם זקן, שמו ציטרון, חירש מוחלט זה חמש שנים, פטריוט, "ציוני של גלות" ממוצא ליטאי שנתגלגל לדרום אפריקה ולאמריקה, דברן המרבה בציטטות, בא לספר לאשר ברש עצמו, העורך, על החיים שלו כיהודי נודד ועל מפעל חייו. כל ניתוח ספרותי ראוי ועמוק חייב להכיר בעובדה שהזקן שבא לבקר הוא מעין אלטר אגו של המאזין, דהיינו של ברש עצמו. מתוך מסלול חייו של הזקן, מבין אתה כי כל חלומו היה לעזור לעמו להקים את המדינה, לתרום למפעל הציוני. והנה, כאשר קמה המדינה, הוא נדחק אל שוליה. הצברים מערימים עליו במיני הבטחות שווא, עד שהוא מאבד את כספו וברוב תמימותו הפטריוטית נדחק אל מרפסת צרה של חדר שבעבר התגורר בו, ללא עיסוק, כחפץ מיותר. כיוון שהחברה הישראלית המתהווה מפנה לו גב, הוא בוחר בעיסוק שכולו בדידות. הוא מתמצת במרפסת, בקור ובחום, טקסטים ארוכים בבחינת ריכוז הדוק של כל חכמת העולם, בכמה עשרות כרכים, למען העם היושב בציון. הוא מתמצת הכול: ספרות יפה, פילוסופיה, היסטוריה, ביוגרפיות, ובא לאשר ברש כדי שזה יאמר לו, כעבור כמה שנים של עבודה, אם יש ערך למלאכתו.

ברש מציץ בדפים ושותק שתיקה רועמת. הוא מבין את גודל הטרגדיה. אדם זה, שהחברה הצעירה המתהווה הפנתה לו עורף, השליכה אותו ככלי-
אין-חפץ-בו, עוסק כבר כמה שנים בעיסוק שאין עמו שום תכלית, וכל זאת כדי להצדיק את קיומו, כדי להיות חלק מ"הביחד" עליו חלם. ברש, כעורך של אמת, לא יכול לשקר לאיש, שבפירוש ביקש תשובה של יוֹשֵׁר מעם העורך. ברש שותק. לבסוף אומר הזקן: "Thank you!, אין עוד צורך בתשובה… אני יודע כבר את חוות דעתו. לא משׂפתיו קראתי כי אם מעיניו. מאז נתחרשתי נתחדדה ראייתי. אני קורא מעיני אדם מה שאיני יכול לשמוע מפיו. מחר אזמין אדם שיארוז את הפנקסים וישלחם לירושלים, אל הקרן הקיימת. יעשו בהם מה שיעשו. העיקר, שאחרי מותי לא יִפלו בידי בעל הבית שלי, שישמח להעלותם על המוקד כדברי כפירה שדינם בשריפה… לא, לא". קשה שלא למתוח קו בין דברי הזקן על קיצוריו, והיחס של החברה הישראלית לפרוזה של ברש, לפני מותו ולאחריו. מבחינתו של ברש, המוחשיות שאליה שאף בסיפוריו – אִכזבה. המדינה אִכזבה, הספרות בחברה שאינה רוצה יותר בספרות, או בחברה שדחקה את הספרות הטובה אל שולי הקדירה.

הייאוש הבא לידי ביטוי מן החברה הישראלית המתהווה, מן התרבות המתהווה, הוא כה גדול ובולט שבעתיים על רקע דברי הסנגוריה הפתטיים המסתננים למונולוג של הזקן, שכמו נאמרים מוכנית, מעין תבניות קבועות אשר עומדות ביחס הפוך למהלך חייו ולמגעו עם הציונות. "כבר אמרתי למר, כי כל ימיי הייתי ציוני וארץ ישראל הייתה ראש חלומותיי. זקן כמוני אינו חושש לומר את האמת… עם שותף אחד בעל מקצוע מחיפה, ציוני ותיק ואדם הגון… השותף, אף על פי שלא השקיע בבית החרושת אפילו פרוטה אחת, תבע את חצי הרכוש הנשאר… ואני תמהתי על בתי הדין של ארץ ישראל, שאינם יכולים להביא case קטן כזה לידי גמר… ילדי ארץ ישראל היקרים המסולאים בפז… לעם היושב בציון, השטוף במלאכת הבניין הגשמי, העושה ארבעים אבות מלאכות… החתן הוא קצין בצבא ישראל… ובוודאי שארצה לסייע בידי זוג צעיר ההולך לבנות בית בישראל… במשך הזמן הקצר הזה אגור במרפסת הזגוגה… וכבר חלפה מאז שנה תמימה… הבינותי, שנפלתי בפח. הערימו עליי לפי מצב הדירות והחוקים במדינה – אין לי תקנה. גם עורכי הדין לא יועילו… ואז חסל ציטרון, חסל סדר עסקים, בנים ונכדים, ציונות, מדינה וכו', ואין לי שיור אל מעט האמת… הגדולה שבהנאות חיי – שזכיתי לראות בקום מדינת ישראל… גם בשעה שאחרים נתייאשו, לגלגוּ וקטרגו, אני האמנתי, רציתי להאמין והאמנתי… ואשר לצרתי, באמת אין היא צרה כלל. רק חלום. איך אמר ד"ר הרצל בסוף דבר ל'אלטנוילאנד'? 'כל מעשה אדם תחילתו חלום וסופו חלום'. הוא ידע מה שאמר. בעינינו ראינו" [ההדגשה של ברש – ר"י]. שתי השורות האחרונות הן ממש סופו של הסיפור. אם אוסיף כאן פרט נוסף, כי אשר ברש עצמו תרגם מכתבי הרצל לעברית, יומחש הייאוש הטוטאלי של ברש עד הסוף, מתוך אותה אוטוסוגסטיה הגלומה בדברי הזקן.

אם הסיפור "סיפורו של זקן" מותח קו ביקורתי חברתי חריף, הרי שהסיפור השני שכתב ברש לפני מותו הוא סיפור אינטרוברטי, אישי, רמזני, חידתי: כולו נע פנימה. הייתי מסתכן ואומר סיפור סמלי וסתום – "אני והזיקית" בוחן את יחסי הפרט והחברה, כל פרט וכל חברה. המספר יושב בביתו לבדו, ומולו יושבת לפתע דמות, זרה ומוזרה לנוף הסובב. הזר מורה למספר להביט מבעד לחלון. המספר מביט ורואה המון אדם מימין ומשמאל. המספר נבוך. מעולם לא היו כל כך הרבה אנשים ברחוב שלו. עינו של הזר ממשיכה לאותת לעבר החלון. המספר שואל מה פשר ההמון הזה שהזר מראה לו. הזר שותק ומרמז לעבר החלון. כעת מתחיל המספר להבחין בפרטים ההולכים ברחוב. ברש מתאר זאת נפלא. הזר ממשיך לשתוק ומורה לעבר החלון. אומר לו המספר: "אנשים שמחים ואנשים עצובים אני רואה. מה חידוש אתה מראני?" הזר מנענע ראשו לעבר החלון, ואז פולט המספר "ומה עוצבי ומה גילי? האין ערך להם?", עונה לו הזר בעינו, רק בעינו, "מה עוצבך ומה גילך, אם לא בבואת עוצבם וגילם של אלה המהלכים שם בחוץ? הם מידתם, הם מקורם".

האמן המקורי בעל האגו מתעורר במספר. "האם לא עצבתי, לא גלתי מעומק נפשי ולבי?" כלומר, מה הם יודעים עליי? האם הם רוצים לדעת? עונה לו הזר, איש-זיקית, "אך תמים אתה בחושבך, כי כל אלה מחויבים לדעת את רגשותיך".

המספר רוצה לגעור בזר, איש-זיקית, אבל לפתע הוא רואה כי כל הפוסעים ברחוב מחייכים אליו, אל המספר. הם מכירים אותו, הם שמחים בו, אך הוא מתקשה לשאת את חיבתם. הוא חושש ממנה. וכך חיבה זו, אהדה זו, מתרחקת ממנו, עד שהאנשים שמחים כביום חג בלי שום תלות במספר, במנותק ממנו. הם הופכים זרים לו. הוא שואל את הזר: "מי הם כל אלה? מה לי ולהם? מה לי שמחתם ובלבי אין כל שמחה!" עונה לו המספר: "הם – אתה. אבל עדיין אין אתה – הם. עליך לעמול בנפשך עד היותך עמהם לאחדים. ואז… אז תיגאל מעצמך. מחפצך, מפחדיך ומייחוליך, מכל מאווייך הטובים והרעים גם יחד. אז תנהר עמהם". המספר שואל לאן?

או-אז הפנים משתנים ונראים כעורים. האנשים מתחילים לשרוט זה את זה ואחד מבין העוברים והשבים חורץ לשון לעבר המספר. המספר שואל: "מה האומללים האלה עושים?" העיניים, רק העיניים, של הזר עונות: "קראת להם 'אומללים' – הנה אתה מתחיל להיות הם".

כאן מוריד ברש את האגדה ובמקרה זה את החזיון, את הפנטזיה, אל הארץ במכה. האורלוגין מכה חצות של יום והפנטזיה נעלמת. כדברי רבינוביץ: בעוד עגנון הופך את המציאות לאגדה, אוחז ברש באגדה והופך אותה למציאות. המספר עדיין ישוב אל כיסאו, אך למולו, בכלי הכרום, בבואת זיקית; ואחר הוא מבחין בחלון שמאחוריו בזיקית גדולה, מחציתה ירוקה ומחציתה אפורה, על ענף ההיביסקוס שבחצר. ברש מתאר את תנועת הזיקית באופן נפלא, וזאת חומקת לה במורד הענף. הרחוב – ריק מאדם, והסיפור מסתיים באפיזודה המתארת שכן הנושא בן זקונים על כתפיו. התינוק מורט את שיער ראשו של האב, והאב מקבל את המריטות באהבה מרובה. העולם חזר למנהגו.

אינטרפרטציה מתבקשת כאן היא, לדעתי, יחסי אמן וחברה. אמן בעל אגו, בעל משאות נפש, עולם פנימי עשיר, עולם פואטי, והחברה הפורשת זרועותיה לחבק אותו, או – כמו במקרה של ברש – דוחקת אותו אלי שוליים משחירים בשתי כפות כבדות. נחמה פורתא מוצא בן האנוש בתוך המשפחה, בילד הנישא על כפיים, אבל לאמן טוטאלי, נושא פני שליחות כברש, מכת הדחייה והשכחה היא מכה איומה. ההידחקות אל הפינה. בשביל ברש הספרות היא החיים. אין הבדל. הטקסטים הם החיים. זה מעין מסלול דו-כיווני של טקסט וחיים, רכבת שנוסעת הלוך ושוב. אבל איזו מין תרבות אינסטנט צומחת לנו כאן? כולם מחייכים בצביעות קרתנית, שמחים במנותק או שורטים זה את זה עד זוב דם. ברש הוא בין הראשונים לחוש בהבדל שבין ספרות עברית לפני קום המדינה לספרות ישראלית שלאחריה, ספרות האגו, ספרות הצבר. בתוך הקשר תרבותי שכזה לברש אין חלק. הוא מתקשה להיות ההם שכל כך רצה להיות. חלק משרשרת של ספרות מפוארת בת מאות שנים בשפה העברית שאינה ניתקת מן העבר, שאינה חיה למקוטעין.

משנות השישים ואילך הספרות העברית הולכת וניתקת מן המסורת שלה, נפרדת מעצמה; הדבר בולט בעיקר בשפה. אברהם ב. יהושע שואב מעגנון רעיונות ואווירה, אבל הלשון מתרדדת; יהושע קנז מכיר היטב את הקלסיקונים הצרפתים ומשתדל לכתוב על פי מידתם, אך לשונו בהדרגה הופכת חד-רובדית ומתרזה עם השנים; ויעקב שבתאי, שהוא סופר מינורי במהותו, לירי, הכותב סיפורים קצרים ברגישות רבה, הצליח להרחיב את סיפוריו הקצרים לכלל רומן סינגולרי באמצעים טכניים לשוניים – תחביר מתמשך של פסוקיות זיקה; עם זאת, הוא חד-ממדי עד להחריד בשפתו, קשה שלא לחוש את זילות השפה אצלו. הטענה המרכזית שלי היא שהעניין הוא אידיאולוגי, מגמתי. זוהי תפישה הקוראת לספרות להתקרב למציאות באמצעות הצרת הלשון הכתובה. כל זה ייעשה על ידי ריחוק מן המליצה, בכל מחיר, ואפילו תוך רידוד מוחלט – ניכור מוחלט למסורת ולעולם. מי שרצה להתקרב ללשון בני אדם, לדבר פשוט, הצר לבסוף את דרכי המבע והפך עוד יותר ספרותי, מנותק ומשעמם. אדם אחד בלבד הוא האידיאולוג הפואטי של תפישה זו. הוא זה שניסח אותה והחדיר אותה אל חללי הספרות השונים: שירה-סיפורת-מסה. זהו המשורר נתן זך. טענתי היא אפוא, כי בסיכומו של דבר עוז ויהושע, קנז ושבתאי משכו ממנו; וגם אם התחילו לכתוב לפני ההתקבלות האבסולוטית של הלשון המדודה-האירונית-היבשה, זאת שיודעת את "הטון הנכון", הרי הרעיונות ריחפו באוויר בשנות השבעים והשמונים, והגיעו עדיהם, דהיינו עדי הפרוזה שלהם.

לברש ככלל היה עניין במסורת הספרות. הוא לא ראה עצמו כיוצר יש מאין, כמי שהמציא את הגלגל. הוא חיפש בכוח למצוא ולא לברוא. כמי שהאמין במסורת הכתיבה של הספרות העברית, הוא חיפש דרכים, אופציות פואטיות. כמה חודשים טרם פטירתו הפתאומית ב-1952, הוא שוחח עם אברהם ברוידס, משורר ומזכיר אגודת הסופרים, בזמן שהיה שוקד על כינוס כתביו בהוצאת "מסדה". לשאלתו של ברוידס אם הוא רואה בכינוס כתביו משהו מן החתימה והסיכום, ענה: "כל ימיי אני נושא את נפשי להעלות את דמותו של רנ"ק
[ר' נחמן קרוכמל – ר"י], סביבתו ותקופתו, שלא ניתנה להן הארה מלאה [רנ"ק יליד ברודי, גליציה 1785; נפטר בטארנופול, גליציה 1840, מחשובי החוקרים והסופרים של תקופת ההשכלה. מצוי היה בחבורתו של מנדלסון, מיעט בכתיבה. ספרו הידוע "מורה נבכי הזמן". הוא הושפע מן הרמב"ם ומאברהם אבן-עזרא, וכן מן הפילוסופיה הגרמנית מקאנט עד הגל – ר"י]. הכינותי הרבה חומר, אך עד כה לא נתפניתי לגשת לעבודה. פעם בפעם ישנם מעצורים חדשים…". וכיוון שברש לא עשה דבר בלי סיבה ממשית ומוצדקת, הוא הסביר לברוידס: "הגיעה עת לכינוס פזוריי, אין מנוח מן ההכרח הזה. לא אוכל להגיד, כי מתוך חדווה שלמה נעשית מלאכתי. אינני משנה ומעבד דברים מחדש, כפי שנוהגים אצלנו. אנו חיים בתקופת מעבר. נשקפת סכנה של ניתוק הדורות, ניתוק סגנונות. הנה קם לנו דור שלא ידע את כתונת-הפסים של יוסף. דור שידבר בלשון אחרת, יראה בעיניים אחרות, ומי יודע – אם נעזוב אותו לנפשו הטובה ונפשו הגדולה, אם ימצא את הדרך אל הדור הקודם. על כן אני רואה משנה חשיבות, מתוך דאגה וחרדה ומתוך רצון לאומי עמוק, לכנס ולאגור את פרי עמלם של סופרי-דורנו. אם אנו לא נדאג בעוד מועד לרציפות זו, אין אני בטוח אם יקומו לנו דואגים. אני מאמין בצורך החיבור של חוליות ספרותנו".

והחוליות אכן התרופפו, שלא לומר נותקו. כיום, בעקבות אתגר קרת, עוזי וייל, גדי טאוב, ואחריהם מחרים-מחזיקים שורה של סופרים "קארבריסטים", אנו מקבלים ספרות מנותקת מכל הקשר מסורתי. סופרי שנות התשעים, לטענתם, קרובים יותר לריימונד קארבר ולצ'ארלס בוקובסקי מאשר לעגנון, שלא לדבר על ברש. מי זה ברש? יאהב כל איש את הסופרים שהוא רוצה, אך איש לא ישכנע אותי שספרות אינה עניין של הקשר, של מקום ושל שפה.

עד כמה שידוע לי, ברש מעולם לא הגיע לכתיבת הרומן הביוגרפי על רנ"ק, אך כוונתו זו מורה לנו עד כמה חדור היה בו העניין של חיבור חוליות ספרותנו. בשנת 1950, שנתיים לאחר קום המדינה ושנתיים לפני מותו שלו, יכולת לשמוע את קולו המיואש בישיבות הוועד של "אגודת הסופרים": "מצב הספרות הזאת, שעבדנו אותה עשרות שנים, נתון בכל רע. הדור שלנו נתפורר במידה מרובה. מי שמת, נחלש, נזדקן. אני אקרא לדור הזה, התקופה הליברלית של הספרות העברית. בהתערבותנו, אנו רוצים דבר אחר. כדי ליצור במה עלינו לברר עם מי ומי נלך. הסתכלו נא בספר המתחיל להתקלקל. הדבק מתפורר והחוטים נחלשים והכריכה נושרת. כאן נקודת התורפה, הדבק איננו. הראו לי עשרה סופרים שיש דבק ביניהם. הרבה עשו המפלגות, הבמות השונות; הרבה עושה החולשה, חוסר האמון. הליברליזם היום בשפל המדרגה. אבל אין אנו בני-חורין שלא לעשות, אבל צריך לעשות בעיניים פקוחות. שבועון חשוב כשהוא בא לשמש דבר מה, ולא אגלה לכם סוד, הקהל נכבש על ידי אחרים. קשה לקחת אותו בשביל הדברים שלנו. אפילו אם נוציא ירחון, אינני יודע על היצירות הגדולות, שהן מונחות במגירות סופרינו ומחכות. הלוואי ועוד אכתוב כמה נובלות ושמעוני יכתוב עוד אידיליה – נמצא מקום לפרסמן. הירחון יצטרך לצאת מדי חודש בחודשו. באין חומר טוב נהיה לצחוק. גם שז"ר יגיד אז, שהירחון משעמם ואינו לפי טעמו…". ברש מפסיק להתלוצץ, מאבד את רצון העשייה. מן השיטין עולה קולו של אדם מיואש מאוד וחסר תקווה. אדם שבור לב.

בעבודתי במכון הביו-ביבליוגרפי "גנזים" ישבתי תחת תמונתו של אשר ברש, אשר ביוזמתו קם המכון לפני למעלה מחמישים שנה. למעלה משש מאות תיקים בארכיון. טשרניחובסקי הוא מספר 1; יורם קניוק הוא מספר 628; ברש – מספר 49. גם כיום אני חש רטט והתרגשות כאשר אני אוחז בנובלה "שאול והאתונות", הנובלה הראשונה ברצף ההיסטורי "שיח העתים". הכתב הנאה של ברש קריא כל כך על פני העמודים הקטנים, סדור כל כך. הייתי נוהג לבקר את בתו של ברש, איָלה הכהן. עין חדה הייתה לה בכל הנוגע לתולדות הספרות העברית. בשבילה אצ"ג, עגנון, פוגל, שלונסקי, למדן, ראב, רבינוביץ, בורלא, ועוד ועוד, לא היו שמות על גבי ספרים או רחובות בערים ישראליות. בשבילה לא היו נושאים למדניים לעבודה אקדמית בחוג לספרות. בשבילה היו אנשים. היא הכירה אותם, בשר ודם. חומר חי – הספרות חומר חי. היא עוד זכרה את שלונסקי הצעיר בעל הרעמה בתקופת "הדים", משעין את ראשו המיוזע על הקיר בבית אביה, ומכתים את הקיר בכל פגישה – "הכתם של שלונסקי", קראו לסימן על הקיר.

הישראלים ציניים וקשוחים מטבעם; אבל שחקן ישראלי צעיר סיפר לי שכאשר הוא נמצא בפריז, הוא נוהג תמיד לבוא לבית הקברות של פר-לשז, כדי להניח פרח על קברו של מולייר, וליד קברו של ג'ים מוריסון הוא מזיל דמעה. לעתים, אני מודה, אני נכנס לבית הקברות שברחוב טרומפלדור סמוך לביתי. סופרים רבים קבורים שם, מיטב סופרינו. אני מתעכב ליד האבן הפשוטה והלבנה של אשר ברש כמה דקות, בלחות ובחום. זה טקס הכרחי; רגע של התייחדות עם מי שאני רואה כשליחה האותנטי ביותר של הספרות העברית: סופר ועורך גדול, שלא זכה להערכה מספקת.

המצב של הספרות היום אינו משמח ומלבב כלל וכלל, וזאת בלשון המעטה. הדברים יגעים וידועים. נראה כי המִסחור והכמות קובעים, לא האיכות. בשעה כזאת לא יתלוצץ סופר עברי, או ישראלי, אין זה משנה. פלורליזם ריק מתוכן הנקבע על ידי כמות וכוחנות צרכנית אינו ליברליזם של איכות בנוסח ברש וקודמיו בספרות. נראה כאילו ברש אחז במקל-השליחים של הספרות בכוח, זה המקל שקיבל מברנר, שקיבל מביאליק, שקיבל מפרץ סמולנסקין. ברגע של ייאוש, הוא חש שאין מי שיקבל את מקל-השליחים הזה מידו, ולכן זרקו לאוויר. הספרות הישראלית הפכה להיות רצף של טראומות פסבדו-מהפכניות: יוצר בעט ביוצר-גדול-קודם, ובחדרי חדרים העריץ אותו. חבריי ואני לכתב העת "עמדה" מצאנו על אדמה בגן ציבורי בתל אביב המבוטנת את מקל-השליחים של הספרות העברית, שהיה שייך לאשר ברש. אנו הרמנו אותו, ומאז אנו אוחזים בו שלא יישמט מידינו, שלא לעוזבו.