כף האהבה סופרת ומשוררת מן הפריפריה אל המרכז
מאחורי חצר ביתי התרחש רצח. ואני לא יכולתי לכתוב.
הייתי משותקת במידה מסויימת. וכתבתי שיר.
ברור שהוא לא הטוב ביותר שלי.
ליד הבית
יכולתי לשלוף את תעודת העיתונאית שלי
ולעמוד הכי קרוב שאפשר
לשאול שאלות
לתחקר את השכנים
מי שמע ומי ראה
מי זוכר
ומי נפגע
יכולתי לשלוף את תעודת העיתונאית שלי
לבקש מהקצין האחראי לגשת הכי קרוב שאפשר
ללכת עד למקום שבו היו רואים
את הראש מונח על ההגה
ואת הנשמה עפה מהחלון השבור
יכולתי לשלוף את תעודת העיתונאית שלי
אבל
ברגעים האלה הבנתי
ליד הבית שלי היה רצח
ולי לא היו מילים
מעניין הניגוד שבין זוית הראיה שלך כעיתונאית, לזוית הראיה שלך כאדם.
במיוחד אהבתי את:
"הראש מונח על ההגה
והנשמה עפה מהחלון השבור".
ואני אהבתי את: היה רצח
ולי לא היו מלים
שלא נדע
שוש יקירה,
אכן, יש רגעים ומאורעות שגורמים לאלם הבעתי…
מי יתן ונהיה עדים למאורעות טובים יותר…
מזעזע