כף האהבה סופרת ומשוררת מן הפריפריה אל המרכז
אני כל כך רוצה להזמין אותך לשיחה. זה בלתי אפשרי. בפגישה אחת הפכת לאויבת. בסוף שבוע אחד נמחקת מחיי. יצאתי לסוף שבוע קצר לחגוג שלושים שנות נישואין עם אישי היקר. סוף שבוע שמסכם עליות וירידות. כמו כל מי שהולך את דרך הארוכה, את כל המסלול המתפתל והארוך של חיי הזוגיות מכיר את הדרך הזאת. יכולתי להאמין שגם התוכניות שלך יחלו להתגשם באותו סוף שבוע. זה כל כך התבקש שתתחילי לפגוש את החיים שלך בזוגיות ממוסדת כשאנו חוגגים זוגיות ששורדת את אורך השנים. רציתי את כל התוכניות המושלמות כמו בסיפורי האגדה, רציתי לראות אותך כחלק ממשפחתנו.
חלמתי את אותו החלום שחלמה אמי, את אותו החלום שחלמה סבתי. חלמתי לראות את בני הבכור מתחתן. ואותך כל כך רציתי ככלתי.
אסור לי, פשוט, אסור לי לצלצל אלייך. כן, זה לא היה הרגלי ואין סיכוי שזה יהפוך להרגל לצלצל אלייך. לא יצרנו קשרים כל כך קרובים במהלך שנת החברות. אמנם היית חלק מעולמו של בני אבל מאיתנו ניסית להימנע כדי לא לפתח מערכת יחסים מעיקה. היה אולי נוח לך להשתעשע ולא יותר. עכשיו הלכת. סגרת את הדלת באותו שבוע ששמעתי את בני קורא לך מילות חיבה בטלפון. הלכת ולא השארת פתח לחזור אלייך באותו שבוע שבני הביא אלינו הביתה בנאמנות את סל הכביסה שלך. מכבס מקפל ומוביל אלייך לדירה השכורה בלב תל אביב. איש שרצה להיות איתך לנצח ורקם בשבילך חלומות שאת לא חפצת להגשים.
שנה ויותר הוא הרעיף עלייך מאהבתו, בנשמתו הרומנטית החל לארוג סביבך את החלומות שלו. שהם חלומות של איש צעיר, הפתיע אותך ביום הולדתך בכרטיס טיסה לנופשון, השתדל במשכורת הסטודנט שלו להרעיף עלייך כל טוב כדי להראות לך שאין מחיר לאהבה. אולם היו אותות אזהרה בדרך שלא הצליח לקרוא באופן ברור. לא אפרט כאן עד כמה הבהבו האורות האלה המסמנים את התעתוע ועד כמה נעמה לו המחשבה שביתך הוא ביתו כאשר למעשה לא הבין שאינך רוצה לצאת מדירת הרווקות שלך בשותפות התל אביבית. חיים של כלום בלב תל אביב עדיפים על חיים בזוג בפרבר נידח.
כל כך בא לי לצלצל אלייך ולשאול אותך , למה? בוודאי אינך יכולה לענוד את התכשיטים שקניתי לך בקיץ האחרון. ואני תוהה מה את עושה עם התכשיטים. האם נשאר רק זיכרון או שמא הוא מפריע לך?
אי אפשר להבין מה את מחפשת. ומדוע היית חברתו של בני עד שהגיע השעה להודיע לו רשמית שאין הוא הגבר שלך. שאין הוא הבעל שלך. ואת כן, את לא תהיי כלתי.
בוא נאמר שאהבתי אותך. כן, במידה מסוימת נעמת לי מאוד. בשיחות הקטנטנות על ספרים שקראת על הצגות שרצית לראות. נעמת לי בשל נקודת המבט הייחודית שהצלחת לשדר בעקבות מפגש תרבותי. אפשר לומר שכמו שנפרדת מבני והוא כואב את כאבו גם ממני נפרדת.
וממני נפרדת בלי לומר שלום.
נעלמת מחיי ולי אסור לצלצל אלייך ולומר לך את דעתי.
אסור לי לומר לך דבר.
למה הלכת?
גם אם כתוב בסיפורים של עגנון שאישה שהולכת לא רצים אחריה כמו שלא רצים אחרי אוטובוס שמפספסים, אני לפעמים חושבת שאולי כדאי לרוץ אחרייך. לרוץ אחרייך ככה מבלי שתראי. ואם תשובי?
האם באמת, נשכח? האם באמת, והעיקר חשוב מכל בני יוכל להתגבר על העלבון על האכזבה. האם נפשו הרומנטית והתמימה, זו הנפש שלא אהבת באמת, ואולי אהבת אך כפי שאמרת נפש עדינה מדיי.
הפצע עדיין טרי, אני מאמינה באמירה כל דבר בא לטובה. בפשטות עם כל הכאב, אני נפרדת ממך, יקירתי.
נחיה נשכח ואולי יום אחד נסלח. כעת עדיין כואב, מחר אולי פחות.
היי ברוכה במעשייך ובאהבתך. והעיקר שתהיה נקייה בפעם הבאה.
מבטיחה?
שוש
מכתבך אמיץ וכואב. וזהו המכתב שרציתי לכתוב לחבר של בתי שהיה חלק מחיינו. וחווינו דומה אבל הפוך. ואני גם חושבת על אימו שאהבה את בתי כבתה
ועל עולם תמים וקסום שהתפרק, לא רק ביניהם אלא בין שתי משפחות
אבל אסור לנו להתערב. וזו הטרגדיה.
פתאום חשבתי על המתים, אלו עם היכולת להסתכל מאותו מימד שהם נמצאים, על יקיריהם שעדיין בחיים. הם מסתחכלים ומתסתכלים ולפעמים רוצים לצעוק ולהתערב, אך אסור להם. הנשמות החיות הקרובות להם צריכים לעבור את השעורים שלהם. באופן עצמאי.
הורים הם כמו המלאכים של ילדיהם. הם מאפשרים, הם אולי יכולים להביע דעה אבל בצורה העדינה והבלתי מתערבת ביותר, הם יכולים לבכות בסתר, אך אסור להם להפריע בתהליך שלהם.
זו רק דעתי.
אני נשארת בעילום שם כדי לא לפגוע בבתי.
תודה ששתפת, שוש
לא. זו בדיוק הנקודה. אסור לנו להתערב בחיי ילדנו.
הרצון לדעת מה הוביל להחלטה כל כך כואבת בשיאם של היחסים מאוד מאוד מסקרן אותי אבל אין לי כלים לברר, וגם אם אברר אני עלולה להכאיב. לכן,
אני כתבתי.
שוש
קראתי בהזדהות את דבריה של שוש ויג. להורים יש הדילמה הזאת איך לגונן על הילד או להשקיף מן הצד. כשהילד גדל לא ניתן עוד לגונן עליו. הוא משרת בצבא, הוא עובד במקום עבודה, הוא יוצא עם בת זוג. וגם ההיפך לגבי הבת. היא עצמאית בחייה, ולא ניתן לגונן עליה יום יום. אני מבין ללבה : היא מזדהה עם הכאב אך יודעת שאת המכתב הזה אינה יכולה לשלוח באמת , כי אז הילד מצטייר כילד של אמא, בעוד בפועל הוא אדם בוגר. אני מצדיע לה על האומץ לחשוף את הכאב שלה ברבים ולתת להורים נוספים שזה קרה להם לחוש הזדהות.
נמרוד, הדאגה לילדים לא נעלמת עד סוף חיינו כהורים. ובהרבה מקרים אין לנו מה לעשות במיוחד בבגרותם. הילד הקטן בא לספר לך והבוגר גם מספר וחשוב שיהיה הערוץ הזה שיש לילד לפרוק את הכאב. זו דעתי. יש ילדים שמתקשים לעשות זאת. במקרים האלה אני כאמא הרבה יותר סובלת.
שושנה
שוש יקרה,
עם כל הכאב הנוכחי,
כנראה שלבנך מגיעה אהבה אמיתית וטובה יותר..
מאחלת לבנך שימצא את אהבת חייו האמיתית, זו שגם תדע להשיב לו אהבה "נקיה".
דבי היקרה,
אין לי תשובות. יש יותר שאלות ופחות תשובות. גם כשנדמה שהכל בסדר בפנים יש אמת אחרת. אני מאמינה שהכל בסדר עד שנהיה לא בסדר. והבסדר תלוי בנו. אני לא יודעת אם במקום אחר יש זוגיות יותר טובה ויותר מוצלחת. ואולי יש. אין מתכונים מסודרים לאושר בחיים. החיים המאושרים הם משהו שאנו חולמים עליהם מנסים להשיג והאמת, החיים הם פסיפס של חוויות וגם חוויה של פרידה היא חוויה. גם כואבת היא פרידה. התחושה שלי היא שגם ממני נפרדו ומבלי להיפרד ואני מדברת על הכאב שלי האישי. כי רציתי להיפרד ממנה.
זה מה שבמיוחד כואב. איני שונאתאותה היא הלכה לדרכה עם השיקולים שלה, וחסרה לי הפרידה.
פשוט כך.
שוש
שוש, כתוב בכנות ומעורר הזדהות, אבל בשלב מסוים, אולי תמיד,"ילדינו אינם ילדינו." ומהי בעצם אהבה נקיה?
אהבה נקיה…אין לי תשובה ברורה ואחידה. אהבה היא משהו שעומדת במשברים. זו דעתי.
שושנה
ילדינו הם תמיד ילדינו. לעולם ישארו. איננו רוצים לפעול, לחשוב או לדבר במקומם, לטובתם, משום שאנו רוצים שיגדלו לחשוב, לפעול ולדבר באופן עצמאי (ובתקוה, טוב יותר מאתנו). אולם, תמיד אנו יכולים לדבר ולחשוב ולפעול ביחד אתם, ללבן יחד את הדברים. כך אנו תורמים להם, לנו ולחברה כולה, שאנו מוסיפים לה עוד פרט שיודע מהי שייכות ולא חי בניכור.
אביבית. תודה על דברייך. במגרש הזה שנקרא להיות הורים אנו תמיד שואפים למאקסימום ואף פעם לא משיגים אותו ומה גם שילדינו תמיד יבואו בטענות כלפינו גם כשהיינו ההורים המושלמים. ההשלמה מגיעה במקרים רבים כשילד הופך להורה ואז משתנה הכל, לתקופה מסויימת ואולי לתמיד.
שוש