הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
ואהרן אמיר איננו…
חמש או שש פעמים התחלתי לכתוב כאן, וכמספר הזה מחקתי, וכתבתי, ומחקתי. פתאום אני לא יודעת איך לכתוב. אני יודעת מה. אבל איך? כאילו את הרצון לכתוב מעומק הלב מהסֶה הצורך לשתוק; אני מרגישה שהמילים קטֵנות נוכח אכזריות המחלה שממנה סבל אהרן ואשר קטפה אותו מאוהביו כה בחטף; נוכח הסופיות המוחלטת של המוות שאין אחריו דבר: איש לא יראה עוד את אהרון. איש לא ישמע עוד את הריש המגלגלת על פיו, לא נתענג עוד על חיתוך הדיבור המיוחד שלו שבעטיו היו הכול סבורים שהאיש יליד הארץ, ממוצא מזרחי – אין שאלה, לפחות שלושה דורות כאן, אם לא יותר… אהרן פשוט לא יהיה. והאבֵדה גדולה מאוד.
מליל חמישי משוטטת בוודאי בֶּטין בחדרי ביתם, ממאנת להינחם: אהרן לא יכול למות, היא אומרת, פשוט לא יכול להיות שאהרן מת. בגלל נחרצותו של המוות, בגלל יכולתו המאגית להעלים מחייהם של אנשים את אלה שהם אוהבים, השתיקה נורא רוצה לחלחל אל המילים. גם לא נעלם מעיני שכל כך קשה לכתוב על אדם יקר שמת מבלי לגלוש לבנאליות. אפילו המוות בנאלי עד אימה: חוזר ומכה ללא לאות. תמיד יכה. למרבה המזל, אהרן הותיר אחריו כל כך הרבה שירים, סיפורים, ממכמני הספרות העולמית שתרגם, ובזה אין למוות ממשלה. אולי יש בכך נחמה פורתא.
מאז שאהרן חלה, נפגשתי איתו כמה פעמים ובין לבין שוחחנו בטלפון – דרשתי בשלומו ועודדתי את רוחו ככל יכולתי, לפחות כך אני מקווה. שוחחנו בפעם האחרונה לפני כשבוע. כשדיבר, קולו היה צרוד וחלוש. הוא חזר מבית החולים, אמר, עשו לו כך וכך, וכבר לא נותר בו כוח. כשאמר שהוא לא רוצה יותר טיפולים ולא רוצה יותר כלום, עוד לא תפסתי, באיוולתי, שאהרן כבר השלים עם מותו הקרוב.
זכיתי להכיר את אהרן כשנתיים ימים, אולי קצת יותר. איש אצילי, דקדקן, חריף, אביר השפה העברית, אשר הביט כל הזמן קדימה וגם בימי מחלתו לא עצר ולו לרגע, וחוברות 'קשת החדשה' – מפעל חייו המפואר – המשיכו לצאת לאור ולתרום את חלקן לרב-שיח הספרותי הישראלי, כאילו, רק כאילו, לא קרה דבר.
למרבה השמחה אהרן זכה לחגוג לפני זמן מה את יום הולדתו ה-85 בקרב בני משפחתו ועמיתיו וידידיו בבית ביאליק, בתל אביב. אולי היה זה יום ההולדת היחיד שאהרן זכה לחגוג ביום חורף סגרירי וסוער שהרי הוא יליד מאי, כך אמר, יליד ראשית הקיץ. מי שהחליט לעשות את המחווה המרגשת הזאת לכבוד אהרן, כלומר להקדים ולחגוג לו את יום הולדתו כנראה ראה את הנולד, כלומר ראה את מותו הממשמש ובא…
אהרן יחסר לי מאוד. הוא יחסר לכל כך הרבה אנשים, בין שהכירו אותו אישית ובין אם לאו. אבל הוא יכול להמשיך ולחיות בין דפי החוברות של 'קשת החדשה', לא אלה שהיו, אלא אלה שיהיו – והלוואי שהמפעל הספרותי הזה ימשיך את חייו הראויים גם לאחר מותו של מייסדו ועורכו, ויהיה לו בכך למצבה חיה ונושמת שאהרן אמיר כה ראוי לה.
עדנה, הרהור יפה וכובש לב.
תודה יקיר, וכמה חבל שהייתי צריכה לכתוב אותו.