וניטאס

וניטאס 1

רגע אחד, עוד לא גמרתי להגיד, אבל
המלצר היווני כבר מוזג בחיוכו עוד אוּזוּ
וסותם לי את הפֶּה
בקֶּצף ים בְּריח מסטיק, רגע
ששוֶוה מִסְגוּר,
בְּאִי
מטולָא סלעים לבנים,
שערורייה של יופי,
משלֵחֲ אצבעות עד לאופק ששילַח
זרועות תְּמָנוּן
רוחשות מים לְשמיִם בְּזוּקֵי עננים: ציור אחד,
במברשת רוח לא קרוּאה,
מתחנחנת בסלסילַת הפירות, 
בְּשולֵי שמשיית הבד, אדום-לבן-ירוק,
מתבָּרֶרת לעצמה אך בִּמעט, לאחר 
שהריחה בִּירה, על כורחהּ.
עכשיו שיגידו: ארבעים ושמונה. חמישים ושש. שישים ושבע.
שבעים ושלוש. תשעים ואחת ועכשיו 
בִּזרועות של אוֹר,
במכנסיים קצרים, חמושה בִּקרֶם שיזוף ריחֲני –
חֲפצים של בְּריחה

וניטאס 2

שולחן ארוך ערוּך כָּרוּך בְּמפה כמו חֲטיף מצופֶּה
שוקולד. 
הִשאירו הכּול.
מה נשאר. 
טביעות אצבעות לא נראות בְּעין בלתי-מזוינֶת
על סכין הלחם מזלגות של כסף בין רִמְזֵי האור
שרידֵי די.אן.איי
שֶכְּלל לא שיערוּ, 
אשכולות ענבים שצָמְקוּ כמו שַד-מוצֵץ שנפלט מֵעֲווית הפֶּה הבּוכֶה.
שאריות עצמם וּבְשָׂרָם, הֶבל פה שהתפוגג, 
זֵעות קלושוֹת, מינֵי בשמים או-דֶה-קולון,
זֵעות שרק צמצם מהיר יקלוט אל קרבו 
לשון זיקית בהינתזהּ,
ומי קימט את המפית , 
קָרַע קצותיה זוויות חדות באצבע
צְרֵדָה, נְגוּעֲ-מים-רבִּים,
מעגלים-מעגלים, 
שמא גלי קול מתרחקים,
ואין אזנִי מָגעת ונחירַי הרוחֲבִים אוויר אל הריאות –
לראות, לגעת, לקשור קצווֹת נעלמִים
אל וניטָאס הממוסגָר מולי,
לבד,
בִּירִיד הַהֲבלים.

©עדנה שמש