הבוקר קראתי בהארץ את הקטע של גילי איזיקוביץ בדף האחורי של גלריה. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אני חווה את זה כל פעם מחדש כשספר שלי יורד לדפוס – בדיוק אז כותבים על ספרים באותו הנושא… כאילו משהו קוסמי מתחבר ואני מקבלת הדים למה שאני עומדת לפרסם. כך קרה גם עם הספרים הקודמים שלי וזה היה לי מוזר ומרגש. כתבתי על כך לידיד שלי, פסיכולוג אמריקאי שחי בחוף המערבי, והוא הסביר את זה באופן מעניין: כשיש בעיה חברתית, פוליטית, הורית שמעניינת ומטרידה חברה שלמה, קולות ספרותיים יחידים משמשים להם במה או פה, ואחר כך, לאט-לאט, כל הקולות האלה נעשים לאמירה מגוונת על הנושא המדובר, לקול מתוזמר שהחברה זקוקה לו, מבקשת להיפתח אליו, לדון במושאיו . זו תיאורייה מעניינת כמובן, אם כי היא אינה מסבירה את הסמיכות הרבה כל כך. אולי זו אני, שהאנטנות שלי פתוחות באחרונה לכל מה שנכתב בימים אלה בנושא ורואה הכול, וכמובן מרגישה חלק מחֶבר כותבות וכותבים שכל אחד ספון בחדר העבודה שלו כאינדיבידואל, אבל אחר כך מצטרף לקולות אחרים ונעשה לחלק מהם. כמו הגיבורה שלי עלמא בר, אמו של לוטם, הנער האוטיסט, המחכה בשדה התעופה במרסיי למישהי שאמורה לאסוף אותה ומפני שסימן ההיכר למרי-קלייר הוא צעיף אדום, עלמא רואה בכל מקום סביבהּ אדום – מזוודה, חצאית, כובע בארט…
אם מדברים על אוטיזם
אבל הספר הזה אינו רק על הגיבורה עלמא בר אמו של לוטם, ילד אוטיסט הנמצא במקום קשה ביותר על הקשת מבחינת יכולת התקשורת שלו עם הסביבה והנזק הפיזי התמידי שהוא מעולל לעצמו. גם לא על ההתמודדות שלה עם הורותה ליד אוטיסט. זהו ספר פוליטי שבו אני דנה דרך הפרוזה שלי ודרך חוויותיה של עלמא בארץ ובמרסיי בצרפת בשאלת הנאמנות שלנו, כישראלים -יהודים וערבים – לעצמנו ולאחרים; על שאלת המחיר הבלתי נסבל שכולנו משלמים על סכסוך לאומי בן מאה שנה שאיש אינו ממהר לפתור. לכאורה שני נושאים נכבדים אבל הם נשזרים זה בזה לבלי הכר.