הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
הבוקר, ברחוב ראשי בעיר רחובות נפל איש מבוגר על המדרכה. הוא נחבט בחוזקה בראשו במרצפות ודם רב החל לנזול מפניו. מיד ניגשו אליו שני גברים ועזרו לאיש ההמום והחיוור לקום על רגליו. מבנק סמוך הוציא שומר אחד במהירות כיסא כדי שהאיש יוכל להתיישב ולהתאושש. אני רצתי לקיוסק שמאחורַי והבאתי לו כוס מים. אישה אחרת ביקשה ממנו את מספר הטלפון של הבן או הבת שלו כדי שיבואו לקחת אותו הביתה. האיש שתה מעט מכוס המים ופניו התעוותו מכאב. אישה אחת הוציאה מהתיק שלה ממחטות נייר, ספגה אותן בשאריות המים מהכוס, ניגבה לו את הדם מהפנים והידקה את הממחטות ללחיו כדי שהפצע הגדול שם לא יתנפח…
האיש התאושש קצת. מתי הלך לביתו ואיך, אני לא יודעת, כי לאחר זמן מה המשכתי ללכת בדרכי.
מחר בוודאי יעטרו את פניו של האיש שנפל שטפי דם סגולים כחולים. אולי שבר, חלילה, עצם מעצמותיו. יכאב לו. אחר כך יעבור. אבל אני חושבת שהוא אף פעם לא ישכח שכל כך הרבה אנשים דאגו לשלומו – מיהרו לעזור לו לקום, לשבת, להתאושש. אני מנסה לדמיין את זה באמריקה. שם היה שוכב עד כלות כוחותיו, עד קץ הימים. איש לא היה מעז להתקרב אליו. מיד היו חושבים שם שאם יזיזו אותו, הוא עוד עלול לתבוע אותם אחר כך על 'טיפול לקוי'. אחרים היו מסבים את פניהם לצד השני, מתעלמים, חושבים שהוא מסומם, שדמו נגוע אולי באיידס…
כל השנה ישראל גונבים זה מזה, עושקים זה את זה, מקללים זה את זה, אבל בשעת צרה, כולם, באמת ובתמים, ערֵבים זה לזה. וזה דבר גדול. (אם כי הייתי מעדיפה התנהגות יותר ציווילית גם שלא בעיתות צרה…)
וכמובן שזה מיד מביא אותי לחשוב על שדרות היום. שבע שנים העיר הפכה למקום בלהות לחיות בו. עיר שמותקפת על בסיס יום יומי בטילים. עיר שאזרחיה מופקרים, לא פחות. איפה הערבות לעיר הזאת? איפה האחריות הציבורית? מדוע תושביה של שדרות ולמעשה תושבים ברדיוס גדול אף יותר הכולל בני קיבוצים ומושבים באזור – איך הפכו כל אלה לבני ערובה של החמאס ואין מי שיציל אותם מקיום יום יומי כה בלתי סביר במדינה שלכאורה לא מתנהלת בה מלחמה? ממתי מצב כזה הופך לדבר שבשגרה? הממשלה סופקת כפיים, עושה חשבונות יחצניים, פוליטיים, נדה בראשה בצער, ולא חושבת על פתרון של ממש.
קשה מאוד לנצח לוחמי גרילה. ולמען האמת זה מה שהם שם בחמאס. זו לא מלחמה של צבא בצבא, אלא מלחמה של צבא באנשי גרילה ובמשוואה הזאת, כשמדובר באנשים גרילה עירוניים – הפתרון לא קל. אבל מכאן ועד משיכת כתף וזהו? ומה אם אלה היו הילדים שלנו? אנחנו? ההורים שלנו? היינו רוצים שיעזרו לנו לקום או שישאירו אותנו מדממים על המדרכה כמו באמריקה? אז זהו, שלפעמים נדמה לי שאמריקה כבר כאן…
את צודקת. הלב כואב.
לצערי, ראיתי ואני עדיין רואה את ההפך ממה שסיפרת כאן. בדיוק אתמול שוחחתי על זה עם אחותי. היא לקחה את אימי הסיעודית באמבולנס מבית האבות לרופא בקופ"ח. לא היו מקומות חניה לפני המרפאה, והאמבולנס היה צריך להחנות רק לרגע לפני המרפאה כדי להוציא את אימי בכיסא גלגלים שלה. היתה שם אישה במכונית, שכל מה שהיה צריך שהיא תזיז קצת את המכונית כדי שהוא יחנה לרגע. הוא ביקש ממנה והיא אפילו לא הגיבה. הסבה פניה בשאט נפש. ולא תגידי צעירה נחפזת, אלא אישה בת 50 פלוס במלוא ימיה. יודעת כבר סבל וכאב גופני מהו.
וזה הזכיר לי כמה מקרים בהם ראיתי אנשים שהתמוטטו ברחוב, ואיש לא עזר. שניים מהם ראיתי מהאוטובוס הנוסע, רוכבי קטנוע שעברו תאונת דרכים ואיש מהעוברים וןשבים לא עצר לעזור, ואחד שקרה לי: עברתי ברחוב וראיתי אישה זקנה שוכבת על המדרכה, התמוטטה כנראה. הרחוב המה אנשים, איש לא עצר ועזר לה. אני נעצרתי, אבל אז לא היה פלאפונים כמעט, והייתי צריכה להזעיק אמבולנס. אפילו לא ביקתי מאנשים שעצרתי שהם ילכו לטלפון לאמבולנס, אלא רק ביקשתי שהם יעמדו לידה, ואני בינתיים אחפש טלפון. רוב האנשים לא הסכימו והלכו לדרכם.
כן, לפעמים רואים גם עזרה הדדית כפי שאת מספרת. אבל על כל מקרה כזה, יש שניים של חוסר עזרה ואטימות. גם אני חשבתי פעם שדבר כזה יכול לקרות "רק באמריקה" , עד שגיליתי שבשני העשורים האירונים אנחנו הפכנו לאמריקה. אמריקה זה כבר כאן.
אני כנראה גאון טכנולוגי – קראתי את התגובה של אסתי והשבתי לה באריכות – וכשרציתי להשמיט תגובה אחת, שלי, נמחקו ביחד שלוש! כולל זו של אסתי, אז סליחה.
חוויתי אף אני מקרים כאלה שחווית את, יעל, וגם הפוכים, בתאונת קטנוע בקינג-ג"ורג": הייתי הראשונה שחצתה את הכביש ברגליים כושלות, חרדה מה אראה מתחת לקסדת הרוכבת שנפלה, אך מיד התגודדו אנשים רבים, קראו לאמבולנס וכו". בסרט תיעודי שצפיתי בו לא מזמן בערוץ 8, ערכו נסויים על בני העיר ועיירות קטנות יותר. בלונדון חלפו על פני מישהו שרוע על המדרכה כ70 בני אדם, עד שהואיל אחד לעצור ולברר אם נחוצה עזרה. בעיירה הקטנה, לעומת זאת, נעצרו רבים מיד. אולי זה הניכור העירוני, החשש מאלימות, מי יודע. אני מסכימה עמך, עדנה שנושא שדרות מציק ומתמיה. איך יכול להיות כדבר הזה? כולם עסוקים, כולל סופרים המגיבים לנושא- בתוצאות ועדת וינוגרד, ואיש לא עוסק בפתרון ממשי לתושבים, בני-אדם, החיים בטראומה מתמשכת ובסכנת חיים. ואולי צריך להחליף את כל הממשל הזה באנשים חדשים לגמרי, הומניים, שוחרי שלום אמת וסבלניים, ואולי צריך לדבר עם החמאס, מפני שאת מעגל הדמים הזה מוכרחים לעצור.
אסתי, הנקודה הזאת של הנכונות לעזרה היא באמת יוצאת דופן בארץ. כל פסיכולוג מתחיל יגיד לך שיש תגובה מעניינת כשזה נוגע לאחריותו של אדם בקֶרב קהל, כמו ברחוב למשל. יש לאנשים נטייה טבעית לבזר את אחריותם כשיש הרבה אנשים בסביבה בבחינת, "אחרים יעזרו, אחרים מיומנים יותר ממני לעזור" וכו" וכך יוצא שבאורח פרדוכסאלי אף אחד לא עוזר. (זכור לשמצה המקרה הקיצוני אבל אופייני להחריד של רצח מפורסם של נערה בארה"ב שכבר הפך לטסט-קייס לכל העניין הזה, שבו כמעט מאה דיירים ברחוב שמעו את זעקותיה ואת הרצח בהשתלשלותו ואף אחד אפילו לא התקשר ל-911).
בארץ, גם כשיש הרבה אנשים ברחוב, תמיד יגשו רבים לעזור במקרה חירום כזה או אחר, וזה אולי שונה מהחוויה של יעל ישראל, ששם סתם התנהגו אליה או אל משפחתה בנבזות ולא היה ברקע שום מקרה חירום.
אני עם יעל ישראל בעניין הזה. לא קונה את הערבות ההדדית של ישראלים. ממש לא.
וגם חרה לי המשפט הראשון בפסקה האחרונה שלך: קשה מאד לנצח לוחמי גרליה.
לנצח? את מי בדיוק את רוצה לנצח? אנשים שכבר כבשת, דיכאת בכל דרך אפשרית והפכת את חייהם ללא ראויים? אנשים שאת קובעת בשבילם אם יהיה להם חשמל באמצע החורף או לא? אנשים שאת מרעיבה כמעט למוות?
ולמה בכלל צריך לנצח? אולי אפשר להידבר? להגיע להסכמים? לסגת?
מה שכן, לגבי היחס לתושבי שדרות אני מסכימה איתך. מחפיר.
אליענה, נא להירגע. קודם כל אני לא רוצה לנצח אף אחד, אני לא דכאתי אף אחד, אני לא הרעבתי אף אחד, אני לא הפכתי את חייהם של הפלשתינאים ללא ראויים… – אז אפשר להפסיק את ההתלהמות. אני לא מייצגת אף אחד, גם לא הבעתי שום דעה פוליטית. אולי את מתפרצת לדלת פתוחה?
באשר למה שכתבתי – זה עדיין נכון: קשה לנצח לוחמי גרילה. רוב הצבאות לא הצליחו.
כן, קצת התלהמתי והגזמתי. מצטערת ומתנצלת. זה פשוט שכל הנושא הזה כל כך טעון ובדיוק לפני שקראתי את הפוסט שלך קראתי שמאיר שטרית אמר שצריך למחוק שכונה שלמה בעזה, והזדעזעתי מזה שהוא מסוגל בכלל להגיד לדבר כזה, ועוד יותר הזדעזעתי מהטוקבקים שתמכו בזה ובפעולות עוד יותר אלימות. אז שוב התנצלות, ועדיין אני באמת לא חושבת שצריך לנצח אותם, אלא צריך לנקוט באמצעים לא אלימים של הדברות. אני באמת מאמינה שזה אפשרי.
ושוב סליחה… אני מרגישה לא נעים שהתפרצתי עלייך ככה..
את צודקת , זה שכולנו לא ברחובות על מנת לתמוך בתושבי העיר האומללה הזאת אומר עלינו משהו לא טוב .
הבעיה שהאיום גם הולך ומתקרב אלינו. כאימא לילדים אני מאד מודאגת כי ברור לי שהחמאס לא מבדיל בין דם לדם. הכיבוש מוצדק או לא? נוצר מצב בלתי הפיך . אולי לקחנו על עצמינו צרות מיותרות אבל מה עכשיו ?מאד עצוב.
אני כן מאמינה בערבות הדדית וראינו שבמלחמה האחרונה הייתה עזרה הדדית . אנחנו בטוחים שהאל ינצור את אמריקה הוא גם שלנו ומסתבר שהוא לא.צריך להתחבר בחזרה לנו, למוזיקה שלנו למקורות שלנו אני כל הזמן אומרת את זה ואנשים כבר פלטו עלי המון שיטנה . אני אולי לא פופולרית אך האמת חיבת להיאמר.
עם זה אני ממש לא מסכימה. שום דבר הוא לא בלתי הפיך (חוץ מהמוות). בטח לא המצב הקיים. הכל הפיך.
אני מאמינה שהוא הפיך אך ממקום אחר ממך ולכן לא אתווכח. מאחלת לך טוב.