ignoring the state Zen mind – beginners` mind
באמת היינו במקומות יפים. מקומות עם עלים צהובים ואדומים ושלוליות ירוקות עמוקות, מקום עם כיסא מלך משיש ומרבד עלי ורד, מקומות קרים וחמים, הומים ומבודדים, אורים ומדמדמים. פעם אני הייתי עיוורת והוא הוליך אותי והיה חירש, ופעם אני הייתי אני, והובלתי אותו, והוא היה עיוור וחירש, ומקץ משהו כמו ארבע שעות, בטח לא יותר, השמענו את צעדינו על האבנים של רחוב פלא יועץ. הוא הסביר שהוא שומר על דירה וגלריה של זוג ציירים שמרבים לנסוע. "עיוורים?", שאלתי, והוא אמר שאני אוכל להסתכל בציורים ולשפוט בעצמי. "הה, באמת חוכמה לקחת מישהו הביתה שלך ולהתערב אתו שאתה לוקח אותו למקום שהוא אף פעם לא היה", אמרתי, והוא אמר, "חכי תראי".
בתוך הדירה של האנשים האלה היתה מין ארובה ענקית ובתוכה מדרגות ברזל לולייניות שהובילו אל תוך השמים ממש. לא היה להן סוף. נחתנו מתנשמים על גג שלא היה גבוה כמוהו בכל האזור, ויובל הסביר שמתחתיו החדר שלו. מתחתינו נראו משלושה כיוונים שרשראות אורות שחשפו ריק שחור משחור. על רצפת הגג היה שטיח שעיר, ומעליו סוכה. בינינו ובין הלילה הפריד מעקה ברזל, ויובל הראה לי שאפשר לשכב על הגב, לשרבב את הרגליים בין סורגיו, להתקרב למעקב בהליכה על הגב, כאילו, ואז לרחף באוויר. בטח זה ככה כשמתים, חשבתי, אחרי שנרגעים מהדחף להסתכל למטה ומתחילים לבדוק מה למעלה.
"עכשיו תגידי לי מאה דברים שאת אוהבת", הוא אמר, "ואני אגיד לך מאה שאני". "טוב…", פתחתי בהליכה קצת על בטוח, "אני די אוהבת את זה שלא אכפת לי כמה גברות חסודות הבאת לפה עד היום", והוא צחק והשיב שכן, יכול להיות שגם הוא אוהב את זה. הוא אמר שהוא אוהב להסתכל על אור בעיניים כמעט עצומות, ככה בין הריסים, עד שהאור מתחיל לרצד. "אני אוהבת שקט אחרי שברחתי ממנו בכל הכוח ובסוף ויתרתי לו", אמרתי. "אני אוהב שעלים של עץ בורחים ברוח ואחריהם הגזע זז רק כמה שצריך כדי לא לאבד אף אחד". "דברים בצבע טורקיז". "דברים שהיו פעם דברים אחרים". "סיפור שאפשר להישכח בתוכו". "שועל חוצה דרך עפר"."כשיש בלגן גדול והוא מתחיל להיעלם". "חדרים עם פינות לבנות וריקות". "שפתיים בצבע דובדבן"."לשון אדומה מארטיק". "בלון משלושה בזוקה". "שביל שנעלם בין גבעות". "לנסוע רחוק". "חפצים לא שימושיים". "חפצים צבעוניים שקופים". "לעמוד ליד עץ". "רגע לפני שמתחיל סרט". "האחים בלוז". "האחים קרמזוב". "האחים שלי". "משהו שמשמיע רשרוש כשאוכלים אותו. לא נייר צלופן". שוקו". "רציחון איכותי בטלוויזיה". "סי אס איי מיאמי. רוקדים עם גופות". "לטייל הביתה אחרי ששיחקתי כדורגל". "שנייה לפני עיטוש". "שנייה אחרי משהו שדחיתי שמונים שנה". "להשתין בבית אחרי המון שעות בחוץ", "תנק יו פור שרינג", "נגינה חרישית של פסנתר", "ישיבה על אדן חלון", "ישיבה על מדרגות", "חצאית על מכנסיים", "כובע עם צמות", צעיף שהזנבות שלו יוצאים מהמעיל", "בחורה שמנה שרוקדת יפה", "בחור מדליק רץ", "שנל מספר 19", "תמצית מי זוהר", "איו, דוחה". "ריח של קפצונים", "זר של בלונים", "זכוכית חלבית שמאחוריה אור", "נייר אורז עם חתיכות של דברים קטנים בתוכו", "ריח של בריכת שחייה", "ריח של סוכרייה חמוצה ירוקה", "שפיריות מעל מים", "חתול ישן כמו כעך", "חתול שממצמץ לך", "שהאוזן של כלב מתהפכת לצד שמאל", "המלה חליל", "ענבים ירוקים קצת חמוצים", "משמשים", "קלמנטינה", "קול של אקורדיון עצוב", "סניור בגרסה של פרויקט הגומיה", "אמייזינג גרייס", "ההשתקפות של הרמזורים בכביש כשהוא רטוב", "כשבאוויר יש כל כך הרבה מים שהאורות מרחוק גורמים לך לחשוב שאתה בוכה", "קרניים רכות של ג"ירפה", "תפוח על עץ עם לחי ורודה כאילו הוא ישן עליה", "קולות של צרצרים", "מחושים של חילזון", "רחש שיורד גשם", "שקט שיורד שלג", "שלולית", "מגפיים שחורים נוצצים", מישהו שאפשר להאמין לו אומר משהו טוב". "שיר שנוגע בי". "אשכוליות תלויות על עץ ליד הבית שלי". "להסתכל בים". "נביחות רחוקות". "רוח". "לעשות משהו שכאילו נעשה מעצמו". "ציור בצבעי מים". "להסתכל על אש". "צדפים". "עשבים ירוקים חדשים". "הבוקר שאחרי שלושה ימים של גשם". "עננים אפורים כחולים שמנים שעוד מעט יורידו גשם". "קרן שמש מאירה קיר של בניין". "חמור קשור לעץ". "צפרדע בביצה". "חתול עושה טאי צ"י על הדשא ליד הבית שלי". "ורדים ארגמניים באגרטל גבוה בבית של ההורים שלי". "פרחים קטנים צהובים וסגולים". "פטריות עם כובע לבן".
מאליו זה דעך איכשהו. אחרת אולי היינו נשארים שם לנצח וממלמלים כלפי מעלה. אחרי כמה דקות של שקט הוא אמר שהוא שמח שדרכתי עליו עכשיו ולא נניח היום לפני שנה, שאז הוא היה קרח כמו קליפה של ביצה. שאם ניפגש עוד פעם והוא ייראה כאילו שום דבר לא חשוב בעיניו זה כי רק עכשיו הוא מתחיל לצאת ממשהו לא הכי טוב שהיה עליו. עם כימותרפיה וכל זה. לא כיף. הוא הסתובב ושכב על צדו, משעין את ראשו על כף ידו, די קרוב מעל הפנים שלי, ואמר שהרופא שהוא היה אצלו לפני כמה ימים אמר שהמצב נראה טוב, ועוד כמעט ארבע שנים הוא יהיה בסיכון רק כמו כל האנשים האחרים, שלא היה להם הדבר הזה, אן-אייץ"-אל, אבל כמובן כדי להיות בטוח שהוא לגמרי הבריא מזה הוא צריך פשוט למות ממשהו אחר.
לא ידעתי מה להגיד, אבל לפחות ידעתי שזה לא חשוב. "יו, אני לא יודעת מה להגיד", אמרתי. "זה לא כזה חשוב", הוא אמר. "לא כזה חשוב להגיד משהו נכון או משהו בכלל". "בכל אופן", הוא התעקש להמשיך, "אני לא בטוח למה, אבל זה מה שאני חושב שרציתי להגיד לך: שהרופא הזה, שהייתי אצלו כל הזמן הזה, אמר לי משהו כמו ש – אולי הדבר האחרון שנראה לו שצריך לעשות לאחד כמוני זה להקשות עליו, אבל בכל זאת הוא הולך להקשות עלי, וכמתנת פרידה הוא נותן לי את המרשם הזה" – וכאן הוא הוציא שוב מכיסו את המכתב הכחלחל ההוא והראה לי אותו. היה כתוב שם: "מוכרח תמיד להיות בשמחה. שלוש פעמים ביום. עם אוכל ובלי". הוא הסביר שהרופא שלו אמר שבעצם יותר מכל עמדה אחרת קשה להיות תמיד ובכל מקרה שמח. זה לחדול מלהיות מבקר ההפקה הגדולה. להתחייב להגיד בכל מקרה שאת זה, את כל המעשה הגדול הזה, אני מאשר. מה זה מאשר. אוהב אותו. הוא בדיוק לטעמי.
הרגע הבא היה קצת קשה בשבילי. לא בטוח למה. לא מצד השמחה וכל זה, נראה לי, יותר כי המרחק שהייתי עטופה בו זמן רב כמו נחצה במהירות עצומה, והרָץ, שאינני יודעת מי הוא, מגיע עד העור שלי ממש. נתפסתי לא מוכנה. אז סיפרתי לו על הסרט הזה, שאני רוצה לעשות, על בחור ובחורה שמתאהבים ומתחילים לגור יחד בבית מלא קסם ואווירה בקצה של עיר כלשהי. הם חיים יפה יחד, בנועם וכל זה, ויחד הם לא צריכים כלום ואף אחד, ואז, יום אחד, בוקר אחד, אולי ערב אחד, הבחור הזה נעלם – כאילו הקירות שאבו אותו לתוכם או משהו. ברגע שהוא נעלם מופיע במקומו, משום מקום, מין יצור מפלצתי שרודף את הבחורה הזאת במסדרונות ובחדרים, מצמיד אותה לקירות, כולא אותה, נוהם באוזניה נהמות מצמררות ומפחיד אותה פחד איום. זה יצור שאי-אפשר לראות. הוא מתרוצץ וטורק דלתות, מופיע מאחור, מפנה עורף, וגם בלי זה היא היתה פוחדת להביט בו מרוב שהוא מפיץ קור מקפיא על כל סביבותיו. אחרי כמה ימים היצור המפלצתי הזה נעלם כאילו כלום, ומשום מקום הבחור המתוק חוזר, כאילו מהקיוסק השכונתי, שורק לפני הדלת, מדשדש ארוכות בנעליו על המרבד בכניסה. הבחורה הזאת רצה לקראתו ונופלת בחיקו סחוטה ומבועתת ומספרת לו את כל המוצאות אותה, והוא מבטיח לעולם לא להפקיר אותה שוב ותמיד לדאוג לה. בנשימה עמוקה אחת היא נרגעת, אלא מה? מקץ כמה זמן, חודש, חודשיים, שלושה, שנתיים – זה קורה שוב. ואז שוב. ושוב ושוב.
הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עלי, עדיין על צדו, ראשו על כף ידו והוא נושך את לחיו מבפנים ולא אומר כלום. גם אני לא. "טוב", התעשתתי לבסוף, "את הסוף אני בטח שלא מגלה. רק שתדע שהוא ממש מצמרר. אתה לא מאמין". "בטח שלא", הוא אמר לי. וחוץ מזה כלום.
אחר כך הוא ליווה אותי הביתה, כלומר לבית של ניצה. בדרך שאלתי אותו איך עם זאב, אם הולך לו טוב, והוא אמר שהם מתחילים לסגור. שהוא שאל אם זה כבר זמן מתאים וזאב אמר שכן, זה נראה לו זמן מתאים. אצלי לא מזכירים את הסוף. נראה לי שזאב פוחד שאני איעלב או משהו, וגם אני אותו הדבר. אני לא חושבת שזה באמת הולך לאנשהו. נראה לי שהוא פשוט מקבל אותי כמו עוד עובדה מעובדות החיים. לא שלגמרי לא אכפת לו, אלא שהוא קצת כמו דוד שלי. כשאני באה אליו, והפגישה נגמרת, אם יש לו עוד קצת זמן, לפעמים הוא מספר לי על מה הוא חלם. אני זוכרת חלומות רק לעתים רחוקות, אז הרבה פעמים הוא מספר לי. אולי הוא חושב שזה יפתח אצלי איזו חסימה ואולי סתם אין לו למי לספר או שהוא פשוט נזכר בזה באותו זמן. לפתע עלה בדעתי שזה לא התפקיד שלו להזכיר את הסוף. שאני צריכה לעשות את זה.
לא שזאב שאל מה היה או הזכיר את זה בדרך כלשהי כשהפצעתי שוב בלשכתו, אבל אני גם לא נתתי לו הזדמנות. מייד פצחתי בזמר. "בינתיים ראינו בסינמטק את הסרט In the mood for love", אמרתי לו. "סרט מצוין – שקט, מסתורי, לא ממוצה – מוזר באמת שאת הסרטים הטובים עושים בסופו של דבר על אנשים קצת כמוני. קצת מרומזים. לא ממומשים עד הסוף. לא מדובררים. לא עד הסוף פתוחים. לא עתירי מערכות יחסים משובחות. ומצד שני – אילו שמלות מקסימות. "גם העיר שלך נראית לא רע מהגשר של הסינמטק", הוספתי בנדיבות. תלוי כמובן לאן מסתכלים. המקומות המסוכנים בעיקר. והאורות, והאוויר האוצר מים.
ואז שאלתי אותו על הסוף. הסוף של הטיפול שלנו. הוא לא נפל מהכיסא, אמר שהוא לא שולל את זה על הסף, שהוא מכיר אותי לא רע, הוא חושב, ויודע שיש בי יותר כוחות מכפי שנוח לי להסגיר, ובהחלט צריך לדבר על זה.
כאילו כלום הוא שואל אותי אחרי כמה דקות שקטות, "נטע, איפה את רואה את עצמך בשקט ובשלווה – תוכלי לתאר את המקום הזה? מה בעינייך מקום להיות בו? בלי לחשוב יותר מדי, אם את יכולה".
אז תיארתי לו את קן הנשרים הזה של יובל. את יובל עצמו השמטתי, כמובן, וגם כל זיקה שלו למקום הזה. מה כל כך מובן בזה הפסקתי להיות בטוחה פתאום. בכל אופן אמרתי שבמקום כזה אני רואה את עצמי, בין עננים. שטה נסמכת על הרוח. אבל מדי כמה זמן אני יורדת מהר מהר את
כל המדרגות והולכת למחנה-יהודה להתווכח קצת על עגבניות.
כל המדרגות והולכת למחנה-יהודה להתווכח קצת על עגבניות.
מה אתה מחייך, אמרתי לו וגיחכתי אל בהונותי. הוא בכלל לא חייך, דרך אגב, וגם אמר לי, "נטע, חיוך הוא דעה. מי שרואה לא מחייך".
"לא יודעת, זאב", אמרתי לו, "שמעתי אומרים חיוך דווקא דבר טוב, לא נכון?". אז הוא צחק, בלי להתכוון זה יצא לו פתאום, ככה, אולי כי זמננו כבר תם, והוא אמר לי, "אנשים הם מין חידה. רגע אחד בהירים כמו לבנה במילואה ובמשנהו מסתתרים כמו עכברים ומציצים מתוך קליפה". "ואו, זאב, יפה לך חרוזים דקדוקיים", אמרתי לו, לא יודעת למה. אז הוא שוב צחק, ואמר שהוא שמח לראות שהפרֶחה הנסיכותית מפרוורי ירוחם גם היא עדיין בסביבה, מחזיקה סנוקרת בכיס, כי אם באמת נחליט "לסיים" את הפגישות שלנו – ורצוי שזה ייעשה בשום שכל ובלי להתחשב בנסיבות חייהם של מכרים משותפים – כל אספקט של עצמי וכל כלי שמצאתי ושהמצאתי לעצמי בדרך יכול רק להועיל, כי כידוע לא תמיד פשוט כל כך שם בשוק.
"אז די, תגיד לי", אמרתי לו, "תגיד לי כבר אם זה בסדר או לא בעיניך. אתה לא אומר שום דבר". "אנחנו באמת כבר חייבים לסיים", הוא שונה, אבל בכל זאת – חשוב מה את חושבת. ובעיקר חשוב איך את מרגישה. מה ההרגשה שלך בעניין הזה. "אני אגיד לך מה אני חושבת", אמרתי לו, מתעלמת מהנימה הסוגרת של דבריו, "אני טיפוס פשוט. אני חושבת שאולי גם הוא. שאולי הוא דומה לי. לא ממש שטחי, יותר פשוט. כמו קצף על גלים. כך אני רואה אותו. קצף על גלים. כמוני קצת. לא נראה לך מתאים?".
זאב אומר שאולי זה נכון ואולי אני לא נותנת לנפשות הפועלות כולן מספיק קרדיט. בתוך כך הוא מכניס ידיים לכיסים, שזה האח הגדול של זמננו תם – אבל לא עובד על עיוורים.
"הוא אומר שהוא מדריך טיולים", אמרתי כבר בדלת. "יש מצב שהוא יכול לסדר לי עבודה בחברה שהוא עובד בה. שהוא בטוח שמישהו עם רקע בגיאולוגיה יכול לעניין אותם. מה אתה אומר?".
מצד אחד לא קבענו להיפגש שוב או משהו כזה, אבל מצד שני הוא כן אמר שהוא יתקשר אלי להזמין אותי לאחד הטיולים שלו, ושאכין משהו לספר, נניח על הבולענים במדבר יהודה. "מה אתה אומר?", חזרתי והקשיתי. הוא הקשיב. "אני מקשיב", הוא ענה. "צריך לדבר על זה. ככלל אין לי שום דבר נגד החלפת פרטנרים", הוא המשיך, "ובלבד שיודעים שזה כשלעצמו לא פותר שום בעיה. חשוב שיהיה הבדל", הוא המשיך, "וחשוב לא פחות שההבדל לא יהיה שרירותי, כלומר משהו שאצלו, כלומר עצם העובדה שהוא אדם אחר, אלא יותר תהליכי – משהו אחר שהתהווה אצלך". יצאתי. הוא לא מחה.
כשהגעתי אל חדרו באותו יום היה באוויר משהו מוזר, חמסיני. עכשיו, כשיצאתי ממנו, חטפה אותי בכנפיים פראיות רוח קרה ורטובה. חשבתי שאקפא מקור, שכן את הבוקר הזה חשבתי שמתאים יהיה לפגוש לבושה בשמלה די קטנה שנטלתי מהארון של ניצה. כשיש פיסת תכלת בין העננים אני מייד בטוחה שזהו זה, אביב נצחי לפנינו, אף שזאת בעצם רק הפוגה בין שני ממטרים עם רוח וקור בעורפם. קצת כמו פרעה, שבין המכות לא הרגיש שום דחיפה לעשות את המעשה הנכון.
יובל עמד וחיכה לי שם, מתחת לגגון הדולף. גם אותו תפס היום ההפכפך הזה בלתי מוכן. הוא עמד שעון לקיר, מנסה להכניס את כפות ידיו הרטובות אל כיסיו, הרטובים גם הם, ומתח את רגליו קדימה לפניו. הוא אמר שזה נראה כמו זמן טוב להגיד משהו דביק בלי יותר מדי הקדמות, אמר שהוא לא בטוח מה בדיוק הוא מציע, אבל שאני אחשוב על זה ואראה שכדאי לנו לנסות ללכת כברת דרך יחד, שהרי הוא ואני אף פעם לא נחשוב בטעות שלאחד מאתנו אין רגשות או משהו כזה. והוא הושיט לי יד. מטפטפת. אם הסתכלתי בו במבט שואל זה כבר היה לא על עצם העניין, אלא על איך זה יהיה, והושטתי את ידי, מתכוונת להגיד משהו שיאפשר לעבור הלאה. הוא אמר שעכשיו אי-אפשר לדבר, אבל הוא סידר לי טיול ואז יהיה לנו מלא זמן. "היא הסתכלה בו", חשבתי – כי גם במצבים שבהם הלב נגדש בהמון אוויר, או בסערת עלים אדומים, אני חייבת לנסוע בראש לאיזו הפקה עצמאית – "ובקצות שערה, שעפו סביבה רחוקות, כאילו זרות, והרגישה הרגשה מתוקה משונה". אם הולכים לפי צווים שמקורם אינו ידוע אפשר להרחיק הרבה.
אז זהו, עכשיו אני יושבת מנומנמת באוטובוס הזה, שמושביו גבוהים ורכים והוא מהמהם המהום של הבטחה ומתמלא לאטו באנשים שלא ראיתי קודם. עוד מעט קט ייסגרו הדלתות וניסע. אני נרגשת כאילו שוב אני ילדה קטנה במקום רחוק. יש לי אוזניות, ואני שומעת את אחד השירים החביבים עלי – טום פטי לומד לעוף. אפשר לחזור על השיעור הזה ומובטח שבכל פעם יילמד דבר חדש. אני מחזיקה כמה דפים שיש בהם דברים מאלפים על בולענים. אני מסתכלת בהם ואז מביטה בחלון. עוד כמה זוגות יעלו עכשיו. נראים נחמדים, אני מציינת לעצמי. אולי יהיה נחמד.
האוטובוס שלנו רוטט ויוצא לדרך. הוא עושה לאטו את עמק רפאים, מתלכסן לרחוב רמז, מתחיל לרדת בדרך נכון וממשיך ויורד עוד ועוד. העיניים שלי מלטפות שבילים מלבינים נעלמים בין גבעות שעשב רך מוריק בלחייהן. לבי יוצא לשם, אל מקום האי-ידיעה, אל היפתחות האופק מאחורי העיקול. קרן שמש משתברת על מדרון. חסד הרוח הבאה ממול לגמרי בהפתעה.
אני מגבירה את המוזיקה. יש עוד זמן עד התפקיד שלי, ובינתיים נצטוויתי פשוט ליהנות מכל רגע. זה לא קשה. יובל נראה עסוק. הוא עומד בקדמת האוטובוס ומדבר דברים. אני רוצה ולא רוצה לשמוע את דבריו. רוצה ולא רוצה להכיר אותו עד כדי כך שהמעמד הזה יביך אותי. מפעם לפעם הוא מסתכל לכאן, ואז הוא מסתכל למקום אחר. לרגע נדמה שהוא מכוון את הנוסעים להביט אלי. הוא מרים את המחברת המגולגלת בכף ידו בכיוון שלי, ואומר משהו בעשירית חיוך. אני לא בטוחה, אבל נדמה לי שהוא אומר שלפי חוק מקומי ידוע, אם בסמדר יישבר לך הגב, בגיא בן-הנום, מכל המקומות שבעולם, יתארגן בעבורך בעדינות מצב הרוח לאהבה.
————————————————————————————————————–
ארבע וחצי בבוקר כלשהו
אני עם הסיפור הזה גמרתי.
אהבתי את הסיפור שלך.
התאורים כל כך יפים
תודה, פנינה, את משמחת אותי עד מאוד. מישהו – נשמה טובה כמובן – אומר לי שהסיפור הזה יש לו יתרונות משלו, רק סיפור אין בו. יכול להיות שיש בזה משהו?
Perhaps there is something to it (that there is no story in the story)… Because what I find missing is any indication of an inner growth within the heroine. She cannot or will not go back to her own place but is endlessly looking for solutions through hospitality, pity, aid, acceptance (or otherwise rejection) of someone else. We may very well assume that despite a seemingly happy end for the time being, soon enough she may find herself yet again in disillusionment and a new search, yet another cycle out of possible many. So what did we gain by following her around? The beautiful descriptions deserve a deeper insight to go along with. I say, there is enough here that merits a deeper introspection on your part – what is it that you really wanted to say here? Then gather all the beautiful sentiments and nuances and bring them to highlight a deeper center… ?
אני מניחה שאת צודקת. עכשיו אני מתחילה ממש לחבב את עצמי: הרשיתי לעצמי די בכיף להביא אותה ביציאה לא מושלמת!
(אומנם חשבתי ש)מובן שיש פה השינוי העדין שבין פוּל-רייס בניוטרל, עם קצת קורוזיה בצדדים, חיבה לא מוסברת דיה לבולענים ובריחה מעובדות החיים לסרטים ובין התחלה ממשית של תנועה, אבל אני בהחלט יכולה לראות כיצד זה לא מספק. תודה על האמת שיש פה: האמת היא תמיד חברה!
נהניתי מהסיפור שלך
אם יש לך עוד סיפור תפרסמי בבלוג
תודה דוד, למרבה הפליאה אני מאמינה גם לך.
אני בטוחה שאתה יודע מהניסיון שהמלה "עוד" היא מאוד-מאוד נעימה לאוזן של מי שמנסה (מנסה!) לעשות משהו טוב. אז – באמת תודה.
יש לי די הרבה סיפורים, אבל נראה לי שארצה לשדר פה את אלה שעדיין אין לי.
בקיצור, אתה מוזמן לבקר מדי פעם!