ignoring the state Zen mind – beginners` mind
הו, שלום שלום (הלוואי שמישהו יקרא אותי וישמח)!
סליחה על הנימה האישית מדי אולי, אבל גם היום אין לי מי יודע מה הרבה זמן לכלום. בטח שלא למה שחשוב. אשר על כן אפתח את סדרת הרשימות שלי כאן באמצעות טייס אוטומטי – ורק אסביר אותו בקצרה ואלך. ואקווה לטוב.
במקום הפוסט החגיגי הראשון אני מצרפת כאן את הסיפור הכי קדום שכתבתי שלא מביך/מעצבן אותי עד אובדן העשתונות כשאני במקרה נתקלת בו. כשקראתי אותו עכשיו הפריעה לי רק מלה אחת בכותרת, ולכן הורדתי אותה(פרס – חמש דקות שקט – יוענק למנחש מה היתה המלה הזאת. טוב, אגיד מהי: "לאור". היא עצבנה אותי אז הורדתי אותה).
הסיפור הזה מתאים משלוש סיבות לפחות: האחת היא שאף שכתבתי אותו לפני יותר (הרבה יותר, למען האמת) מעשר שנים, הוא מייצג את המצב (הזמני) שאני (ואולי לא רק אני?) נתונה בו "כרגע". השנייה היא שרוב החברים שלי רומזים לי שכדאי לי להשמיט אותו מכל קובץ שאנסה (אולי בעתיד) לפרסם, והשלישית היא שיש בו, וכן, גם אני מזהה זאת, יותר מקורטוב ניסיון מכמיר לב להיות מובנת, או במלים אחרות – לשאת חן, רצון שכולנו כמובן נגמלנו ממנו זה כבר (…) אבל כל כך מתאים ליום הראשון בכיתה אל"ף וגם לפוסט הראשון בבלוג שלי.
לצאת
השבוע קיבלתי מכתב מהמו"ל. כמעט אמרתי "מהמו"ל שלי", אלא שהוא כלל אינו מונח בכיסי. אדרבא, הוא מחזיר את כתב היד שלי ומודיע לי כי ההסכם בינינו מבוטל.
לא עמדתי בלוח הזמנים.
נימת המכתב אדיבה ויבשה. אין הוא מטיל חלילה ספק בכשרוני, הוא אומר לי. סיכוייה של יצירתי עדיין טובים בעיניו, אבל סיכויים לבדם לא יפרנסו את עובדי הכריכייה.
לא אבקש הארכה, אבל איני יודעת לקבל עלי את הדין בשתיקה.
מייד חשבתי שאזמין את המו"ל לביקור בחדר שלי, שהרי כולנו קראנו ויודעים: הוא, החדר, חזות הכול. בשבילי החדר הוא משיכת הכתף האולטימטיבית. זה מה שיש. אבל זהו רעיון רע; המו"ל עלול לטעות בפירוש כוונותי, ומלבד זאת, הרי הוא אדם מכובד ועסוק, וחי בעיר אחרת.
לכן אני מכינה עכשיו נאום הכנה לסיור בחדר שלי, שיוכל לשמש גם תחליף מספק לסיור עצמו.
רק שאת החדר שלי אי-אפשר לתאר. בניגוד לכמה ישויות ערטילאיות שגם אותן יש להביא בחשבון, צריך לראות אותו כדי להאמין.
לא ברור מדוע, אני נזכרת לפתע בחדרו של גידי. גידי, כך אומרים הכול, ובלחש מסוג מסוים, כותב רומאן. זמנו מתוכנן היטב; בעוד שנתיים יסיים את הכתיבה.
שמש נכנסת דרך דלת הזכוכית הגדולה. לא יתפסו אותי מתלוננת, אבל אין לי כלל חדר משלי; אין לי אלא בדל חדר פרוץ לכול, ואני עומדת בו, גבי אל השמש, ומניחה את המחברת שבה ייכתב נאום הסיום שלי על משולש ריק שלהפתעתי קיים בפינת השולחן. עכשיו אני חושבת, נניח שרק לצורך הרטוריקה אדחף אל מתחת לאפו של המו"ל את חדרו של גידי – האם אועיל בכך לענייני? אין לי, אגב, כל כוונה להרוויח כאן רווח כלשהו. כל רצוני הוא ליישר את ההדורים בינינו. לתרום את חלקי למסיבת הפרידה.
אני חושבת, וקשה לי להחליט, מאיזו זווית להראות את חדרו של גידי. מעולם לא ביקרתי בו, כמובן. וכי מה אוכל לבקש לי בחדרו של גידי? אומנם ראיתי, ואיני יכולה שלא לזכור, שהוא יושב גבוה, מעל לרחוב שבתיו נמוכים ומהוהים. את דלת החדר לא ראיתי. היא נתונה מאחורי קיר העשוי ריבועים-ריבועים של זכוכית, סגורים במתכת שצבעה טורקיז. המפתח לדלת ודאי ישן, מאותם מפתחות שלעולם אינך יודע עד לאן להוליכם בתוך חור המנעול כדי שיעשו את מלאכתם.
מכאן והלאה אצטרך לעבוד קשה יותר גם כדי לתאר את חדרו של גידי. לא שיש לי משהו נגד עבודה קשה. להיפך. אלא מה, כיוון שכיסא דווקא יש, אני יושבת. השינוי אינו לטובה. ידי מכבידה על הדפים, אשר רוב שטחם תלוי באוויר שביני ובין השולחן, והמחברת נשמטת ונופלת לארץ. ביום מן הימים יהא עלי בכל זאת לנקות את שולחני, ולא מעט ישתמע מכך.
אני שוב עומדת. כך, כשמבטי נופל ישירות על הדף, אני שולטת במצב. בטווח הראייה הנרחב שכפתה עלי הישיבה הייתי מעולפת מול רשפי הזעם שכיוונה אלי רשימת המטלות התלויה על הקיר. כאילו אינני זוכרת מה מוטל עלי.
אינני מתחמקת. זה גם לא שאין לי שום מושג מה ימצא המוצא בחדרו של גידי. הקירות שם ודאי ריקים ולבנים. אחרי הכול, אין חיים שם, רק כותבים. על אחד הקירות תלויה ברישול תמונה קטנה של צ'ה גווארה, של מנחם בגין או של היצ'קוק, ואולי גם כותרת של עיתון מוצאת היטב מהקשרה. אני יודעת בבירור שיש שם ספה ישנה, מרופדת אולי בבד גס, אפרפר, ועליה מקופלת שמיכה צבאית מחוספסת. אני חושבת שגידי שוכב שם בנעליו, ידיו תחת ראשו ומבטו נעוץ בתקרה או בחלון. כך יאה לו לטוות את בדיוניו. בפינה עומד שולחן, ממתין בשתיקה לשעתו.
כמה נאה היא חלקת השולחן אשר בקרן הזווית בחדרו של גידי. עוד ועוד גלים של חיבה תשגר אליו בברק העצי העמום שלה. כל העולם צריך לשאת את עיניו בתקווה אל המתרחש בדממה על שולחנו של גידי. ערימה גבוהה של ניירות פשוטים הופכת שם לגוש הולך ומתעצם של אצולה. כתב ידו של גידי עושה את ההבדל, ולכולם סיכוי שווה בהתהפך הפירמידה. נכון, חלק נופל בדרך, קורבן למאבק צודק, ולשם כך מונח מתחת לשולחן סל עשוי קש, המכיל את כל מה שגידי אינו בנוי להצטער עליו.
מעל השולחן – חלון, והוא משקיף אל חצר פנימית שכבסים תלויים בה, גפנים משתרגות בה, ועץ תאנה שענפיו נושקים לחלון מטיל על החדר אפלולית בכל שעות היום. לכן גידי ישן לפעמים שעות ארוכות, והיצורים שברא משוטטים בחדר חופשיים לנפשם. נורה עירומה משתלשלת מן התקרה, וכשרוח נכנסת היא מתנדנדת סביב עצמה ומאצילה מסתורין על פרשיות שעין לא ראתה.
את כל השאר גידי מביא עמו מדי יום בתיק שהוא נושא על כתפו. אפשר לפרט, אבל לא צריך, בשביל מה.
השמש כבר אינה מלטפת את גבי, ובאפלולית שמשתררת אני סוקרת את שדה הקרב שלי. אין לי חדר משלי, רק שולחן שאין לו שיעור. הכול משתאים למראה שולחן זה, שרגליו הדקות האילמות נושאות כובד המתפשט לעומק ולגובה בלי הפסק. אם לומר את האמת, אותי הוא מפחיד. בני, שאינו יודע פחד, מטפס בגרביים על ערימות גיבוביו. אתמול ראיתי אותו מניח רגל אחת על ספרו של הוגה דעות ידוע, מפאת כבודו לא אציין את שמו, שבפרק התשיעי שלו היה עלי להתמצא לפני שבועיים, ומקומו אומנם מסומן בצילום מאמר של הוגה דעות אחר, ידוע לא פחות, כמחווה של רצון טוב. רגלו השנייה של בני רפרפה אז על פני כתב היד של יזרעאלי, או כתב היד של אריאלי, שניים המבקשים להגיע אל האנושות בעזרתי דווקא, וכך הוא מחטט כמעט מדי יום בסלסילת הניירות התלויה מעל, דולה משהו מתחתיתה ומשמיע גרגורי עונג בראותו כיצד כל מה שמעליו מתעופף חרישית ומוצא את מקומו מסביב. את הניירות הללו אני אוספת ומחזירה למקומם מייד אחרי הטקס הזה. סדר צריך שיהיה. יש לי כבוד רב לבני הצעיר. אין לי הסבר למשחק העדיף עליו זולת רצונו לעזור לי להסתיר משהו שלהבנתו גורם לי צער.
רק שאיני צריכה לראות כלל. גם בחושך אני יודעת בדיוק מה אורב לי שם. חמישה כרכים מכריסים ממתינים שאכתוב סוף-סוף בעזרתם את העבודה על מוטיב מוביל באחד מספריו המעייפים של סופר ששמו פרח מזכרוני. טרם סילקתי חובותי לאקדמיה; על כך מעיד גם קצהו המדובלל מיושן של שובר לתשלום המייחל לפירעון.
כמעט בגובה העיניים, לחוצים תחת בקבוק תרסיס של עמילן לגיהוץ, שלושה מכתבים מהוצאת "המכתם", כולם באותו נוסח עצמו: מאוד היו רוצים לראות שם הוכחה לכך שאני רשומה כעוסק מורשה במשרדי מס ערך מוסף (כמה קשה, מזווית מסוימת, לראות את ההבדל הדקיק בין עובד בתנאי עבד ובין בעל עסק פרטי). אני מציגה שריר: תשלום על עבודותי האחרונות לבית ההוצאה טרם קיבלתי, וכעונש על הלנת שכרי אני מעכבת בינתיים גם את כתיבת הערכים האחרים שהתבקשתי להמציא לאנציקלופדיה החינוכית לנוער. לא חלילה משום שאין לי כמה וכמה רעיונות מאלפים בנושאים שאני מופקדת עליהם, וכמובן גם אין בכוונתי להמשיך בעיצומים לנצח. לאחד הערכים שם משעשע, וכוונותי הטובות כלפיו וכלפי העולם כולו גלומות בדף המונח בעומק, ועליו מתנוססת בנחישות הכותרת: "התאבדות" בכתב ידי. לא אחת עולה בדעתי לשגר את הדף כמו שהוא, ובתחתיתו לבקש ממעבידי להפנות סוף-סוף את הצ'ק אל יורשי. בינתיים אני מחכה.
משקית ורודה מציץ החומר לספר הזכרונות של הזואולוג הישיש שוורץ, מתכונן בענווה לוותק שיצבור כאן לפני הגאולה. כשהשלכתי אתמול את השקית למעלה, אל ההר, התעופפו כמה גזרי עיתונים מתוך כיס של כותונת גברית שעיגולים צהבהבים באזור בית השחי שלה נראו מנסים לומר לי דבר מה, ונפלו לרגלי: "דרושה בדחיפות מזכירה לעורך-דין", כתוב על אחד מהם. "דרוש ארכיבר", "דרוש מלצר", "דרושות בחורות לגלגול סיגרים". בעלי אוסף אותם ומניחם בסתר, אולי אתפתה, ונוכל סוף-סוף לאכול משהו בבית הזה – משהו לא מנייר.
הכול מראים לי אצבע צרדה, לא מובן לי מדוע. ידי מלאות עבודה – שולחני מעיד על כך כמאה עדים, אם לא למעלה מזה.
בזמנים כאלה, הבאים במחזוריות מכאיבה, כשהכול דוחקים בי במרפקים כאילו הייתי נרפית ומשתמטת, אני מתכנסת אל תוך עצמי, חוזרת להגות בו ולצבוע אותו בצבעים חיוורים בדמיוני, את גידי – גדעון אופנהיים, הגיבור שלי, שרק במקרה גר בבלוק הסמוך. אני רואה אותו יוצא ובא כל יום. הוא צנוף כעובר בראשי; כשאתפנה, אנקה את שולחני ואטיל אותו אל הנייר. תמיר ונוגה, מין בישול וירטואוזי של אציל שחפן וטפיל מנוכר על-פי מיטב המסורת הרומנטית, יאמרו האומרים, ובצדק.
אני שולחת יד אל חדר האורחים ומדליקה שם אור גדול. איזו מהומה. בלי לפנות לאחור אני עוזבת את חדרי.
הנאום שלי כמעט מוכן; כשאשלים אותו לא תהיה בו מלה מיותרת. אבוא אל לשכתו של המו"ל קרה ויהירה, ולאחר שאומר את דברי אסוב על עקבי ואסתלק עוד לפני שינמיך את גבתו המורמת.
אהבתי מאוד.
וברוכה הבאה.
ברוכה הבאה
ברוך בואך. הסיפור מקסים ומשעשע במרירות המפוזרת שלו.
ודאי שאלת את עצמך – מדוע זה לא הגיבה כמעט אף אחת על הסיפור שלי? וכי הוא כה גרוע כפי שחברי אומרים?
ובכן הבה אערוך לך היכרות קצרה עם הבלוגייה ונימוסיה:
א. למען הסר ספק – הסיפור מצוין.
ב. אוהבים פה לקרוא דברים קצרים. גם מי שאוהב להאריך מעט יתקשה לעשות זאת באינטרנט.
ג. נהוג כאן לערוך סלונים ספרותיים ותרבותיים בעניינים שברומו של עולם – העריכה והעורך לאן, החריזה והשיר – הרגל מגונה? פמיניזם והטוטליטאריות של השפה, השד העדתי – הרים או צל הרים ועוד ועוד.
כדי שיכירוך עליך ללבוש את מיטב מחלצותייך, להביא בונבוניירה צנועה (איננו עשירים גדולים), להתארח ולחוות דעה וכך יזמינו גם אותך לערבי שירה ופרוזה וודאי שיתענגו על שלך.
בהצלחה.
מיכל את גדולה. כל מילה בסלע.
ברוכה הבאה, רעיה
אמנם הבלוגרים אוהבים לכתוב ארוכות, ואני בפרט, אבל עצלנים בני עצלנים המה, ולקרוא אינם אוהבים.
ועדיין, שכנה חדשה בשכונה ולא נעים צריך לקבלה בסבר פנים. אז קראתי את הכל עד הסוף, לא השמטתי מילה. היה משעשע וחביב. צריך לקרוא עוד משלך לפני שאגיד לך אם חבריך צדקו וצריך לשמוט מהקובץ או שמה טעו מרה וזהו הסיפור הטוב ביותר שלך.
מצד שני האם יהיה לי כוח לקרוא סיפור נוסף מהמסך עד הסוף?
אני מתחייב לפחות עוד אחד. בטח אני ש"מכריח" את קוראי לקרוא סיפורים קצרים, בכלל לא קצרים…
את מוזמנת לבקר גם אצלי. תקישי על שמי ותגיעי לסיפור קצר שכתבתי. תגידי לי מה דעתך, טוב?
הי רעיה
מיכל שכחה לומר לך משהו. אנחנו האורחים בבלוגך מאד רגישים לכבודנו וממתינים עד בוש (בחולם ולא בשורוק, חלילה) לתגובתך לתגובותינו. ואם תתבושש, ניעלב. שהרי מה אנחנו זורקים אבן למעין חרב? ואיה צליל המיים החיים. ובקצרה, תזרקי עלינו. תגובה.
ואו, מיכה, אני כל כך מצטערת, כלל לא ראיתי את תגובותיך, כי חלק מהתגובות קיבלתי לאימייל – ואת שלך לא. תודה עליהן. אני מגיבה מייד כשאני רואה משהו מוכיח באחת מתגובותיך, ומייד חוזרת אליהן כדי לראות מה עוד כתבת בהן, בסדר? ובקרוב מאוד גם אבדוק (…) מה אתה כותב וכמה קצר – יש לי פשוט כל כך מעט זמן מחשב כאן. להת", תודה על הדברים.
חבל שרק היה קטע מן הסיפור,מחכה לקרוא את כולו.
למה קטע? מה פתאום קטע? זה כל הסיפור כולו, תמיד היה, ונראה שתמיד יהיה.