חזרות

 

חזרות

 

קשה לחזור, אבל זה מה שאני עושה. חוזרת. כל יום – חוזרת. כל דקה: חוזרת. עוזבת – חוזרת. הולכת – חוזרת. נעלמת – חוזרת. שוכחת – חוזרת. בסוף מה שאני עושה הכי בעקביות זה – נכון: חוזרת. אני חוזרת סדרתית.

 

אז הִנה, גם הֵנה אני חוזרת. לגמרי לא הייתי בטוחה שעדיין אפשר, אבל ניסיתי, ואם המלים האלה מופיעות – עדיין אפשר. תודה על זה.

 

המון פעמים הוא כרוך בחשש, צעד החזרה. לאן חוזרים, מה יימצא שם, כיצד תתקבל חזרתי, האם, אם היה טעם לעזיבה, יש גם סיבה של ממש לחזרה, האם זה הזמן לחזור, האם הסיבה נכונה – ועוד ועוד סימנים לחשש הידוע מפני מה שאינו ידוע.

 

זה החשש-שלפני-החזרה.

 

החזרה עצמה, אפילו היא חזרה על שגיאה, או אל טעות, יש בה – כך בחוויה שלי, וכי על חוויה של מי אצהיר? – נועם של הרפיה. מובן שלאט, כמו במנוחת צהריים בחדר חשוך מרופד בנשימות רכות, המוליד צבא גחליליות צבעוניות, יתבהרו דברים, יבהיקו – יהיה אפשר לדעת יותר על מה נכון, מה פחות, לאן חזרנו, מה נשאר כשהיה ומה השתנה, ומתי, אם בכלל, זמן מתאים לחזור מן החזרה.

 

בינתיים אני במקום הזה, עם הראש בגומחה הספציפית שחיכתה לי על הכרית, כאילו, עושה צורות באצבעות הידיים מול העיניים – תרגולת מרגיעה במיוחד שקוראת לי שוב ושוב לשוב, אולי מאז היותי תינוקת – לפעמים אני רואה את הצורות האלה ולפעמים חווה אותן רק מבפנים, וזהו זה.

 

מאליהם עולים הרהורים.

 

אני רוצה לפנטז רגע על – מה הייתי עושה אם נניח היה לי בלוג. אלה שאין להם בלוג אומרים שלכל אחד יש (היום – ובזול) בלוג, אבל האמת היא שלא לכל אחד יש; זה לא כזה פשוט, ובמיוחד לא פשוט לתחזק את זה. לא תמיד יש מה לספר, לא תמיד רוצים לספר מה שיש ואז די קשה לספר משהו אחר, ובסך הכול אני מלאה הערכה למתחזקים העקביים. יש כמה שאני אוהבת במיוחד, אני מקווה לחלוק, זה בהחלט אחד הדברים שהייתי עושה אם היה לי בלוג – אבל בלי הקטע הממוסחר שבעניין – אני אשלח אליה והיא תשלח אלי. לא צריך, תודה! בעצם למה לחכות? הנה קישור לבלוג שאני קוראת נלהבת שלו – זה הבלוג של אחת נאה, גרטכן רובין, אשה פעלתנית ונדיבה מאוד-מאוד, שמתארת יום-יום, נדמה לי, את צעדיה וממצאיה במחקר שהיא עושה בנושא המלבב ביותר: אושר – קווים לדמותו, איך למצוא אותו, איך להישאר במחיצתו, מה חכמים ואחרים אומרים עליו – כל זה ועוד ועוד. הנה קישור (בטח אסתבך עם זה כרגיל): 

www.happiness-project.com/happiness_project/2010/08/take-a-vacation-not-a-change-of- scenery-a-vacation.html 

(פרויקט האושר של גרטכן רובין – טוב, לא עובד, הקישור. מי שמתעניין יכול לגזור ולהדביק וכל זה – בלי ספק הוא לא יצטער). 

 

אם היה לי בלוג הייתי מתחזקת אותו. הלוואי שהיה לי כוח כמו לגרטכן – הייתי מספרת כל יום משהו על מה שהיה אתמול ומה היום ומה בכלל קורה אתי ועם החיים, דברים שלמדתי, דברים שראיתי, דברים שחשבתי, דברים שקרו ודברים שכמעט, וכל זה – אבל במידת הספציפיות המתאימה, כלומר בחתירה למידת הספציפיות המתאימה, ואם ללכת לפי מורה משובח כמו  – יו, אני פתאום לא זוכרת אם זה היה פלובר או ויקטור הוגו – כאשר זה מאוד-מאוד אישי לספר את זה מנקודת מבט אחרת, ואילו כאשר זה מאוד-מאוד של מישהו אחר לספר את זה כאילו זה שלי, ובקיצור, להתייחס לבלוג כאילו מישהו קורא אותו ולהשתדל עד מאוד שלא להביך ולא להעיק.

 

אני לא בטוחה אם כמו גרטכן הייתי יכולה או רוצה אפילו להיצמד לרעיון מסוים אחד ולכתוב רק דרכו, אף שאני חושבת שזה רעיון משובח שמצד אחד נותן רעיונות ומצד שני מכתיב מגבלות – רחבות דיין, דרך אגב, כי בסך הכול כל מה שיש לספר בדרך כלל מתקשר איכשהו לשאיפה המקובלת-למדי לאושר – אבל זה בכל זאת פריזמה ספציפית, ונדמה לי שאם היה לי בלוג מתוחזק כדבעי הייתי מסתכלת לראות אולי צמח שם איזה נושא שחוזר על עצמו (נניח, God forbid, הסיכוי שיש או אין למישהו שלא שייך לשושלת-מקובלת להתבטא באמנות במדינת היהודים או במדינה אחרת כלשהי) ומספיק מעניין אותי כדי להסתכל ברצינות ובדבקות על כל מה שקורה אתי דרכו (ובכן, לא – נושא זה לא יצלח, אבל נושא אחר נראה לי כן – משהו כמו: הדרך הנכונה לחיות בהרמוניה עם עצמי, עם הסביבה ועם מה-שבאתי-לעשות-כאן) – ואז לשקול אם אני רוצה לדבוק בנושא הזה במוצהר, או במובלע, או בכלל לא, אלא לשמור על החירות כדגל לחסות בו ולהתכסות בו בלילות הקיץ החמים.  

 

בכל אופן, בנושא של גרטכן מצאתי פתאום שיר יפהפה של יוכבד בת מרים בספר "בין חול ושמש". קבלו נא (האהבה לאלתרמן כל כך נוכחת בשיר הזה שהוא לא יכול להיות אלא נהדר):

 

*

 

קוראים לזה אושר,

כי שמו אין יודעים אל נכון.

שתיקתו על שפתי מתביישת

ונישאת, ונישאת כְּדמיון.

 

לראות – הוא עוצם את העין,

לֵאמור – הוא שותק את הכול.

אם תכרעי לפניו אפיים,

תבטאי הנצורות בקול.

 

וכי תקומי ממנו ללכת,

מִניבים, הקדומים ביותר,

יתנשא בחיוך ובבכי

מבטך הבהיר כְּהסבר.

 

ומול רוחק, ההוא, הגבוה,

תיזָּכרי אגדה עתיקה,

אֵי מלאך ירד לשמוע

שתיקתך מאבן מבהיקה.

 

 אם היה לי בלוג הייתי מדי פעם מטעינה אותו גם במשהו שאני עובדת עליו כרגע, כמו מין צפלין-בהכנה או שלושת-רבעי-עפיפון שאני רוצה לראות אם הוא באמת צף באוויר או שהוא קצת צולע ומתג'עג'ע ורוצה לחזור למטה לאמאל'ה שלו, או במשהו שנראה לי גמור אבל אני עוד לא לגמרי בטוחה שהוא כבר מספיק חסון בשביל סוציאליזציה (ובשלב זה שיהיה ברור: כל הדברים שלי – ילדי רוחי – מסתכלים על חינוך ביתי; שום יגאל שוורצים גידי נבו-אים ומשה רונים לא בתוכנית בשלב זה לדברים שלי, שהנשמות המסוימות האלה – מסוימות תרתי משמע – ישמרו על פטישי השניצלים ועל מחבטי הזבובים שלהן לראשים של מישהו אחר, עם אפידרמיס עבה יותר, תודה רבה).

 

אם היה לי בלוג הייתי מספרת בו בעיקר על דברים שאני אוהבת, לפעמים בלי שום הסבר ולפעמים בניסיון להתמודד עם התרגיל החשוב הזה של להסביר מה אני אוהבת במה שאני אוהבת כך שזה יוכל לקרות גם למישהו אחר – תרגיל שאשה נדיבה אחרת שאני אוהבת ממליצה עליו – נטלי גולדברג, בספר שלה Writing Down the Bones, ורק לעתים רחוקות, נניח אחת לשבועיים וחצי בערך, או לפי החשק, הייתי מספרת גם על דברים שאני לא אוהבת בכלל, ומסבירה למה אני לא אוהבת אותם, והכול הכול הכול לטובת הכלל כמובן, כלומר כלל כלשהו שגם אני יכולה להרגיש בבית בתוכו.

 

אם היה לי בלוג הייתי מספרת בו על הכוונות שלי – מה אני רוצה לעשות, מה אני מתכוונת לעשות בשביל זה, מהם הצעדים הקטנים שאני רואה לפני בדרך, מה הצעדים שכבר עשיתי ואיך זה לעמוד במקום קצת חדש, ואז הייתי עוזבת את זה וחוזרת רק אחרי זמן ובודקת אם אני עדיין רוצה לעשות את זה או שמא כבר הרחקתי למשהו אחר וטרם הגיעה שעתי לחזור.

 

אם היה לי בלוג שכבר נניח כתבתי בו כמה דברים, בין היתר איזו יצירה בהמשכים שהיא בלתי מושלמת בעליל ובכל זאת יש בה משהו, ייתכן שהייתי חוזרת אף אליה ומוסיפה כמה וכמה פרקים באמצע – הייתי מאתגרת אותה ואת עצמי – הייתי הופכת אותה לרומאן הראשון שלי. הייתי מכוונת את קוראי הנאמנים והאחרים בדרך כמו: הטקסט שלהלן מיועד / ראוי להיקרא בין הפוסט הזה-וזה לפוסט הזה-וזה ששידרתי לפני כך וכך זמן באותה אכסניה ממש. משהו מעצבן כזה, אבל הם היו מסכימים וחוזרים לשם, כי היה להם אשכרה מעניין מה רציתי להוסיף.

 

הייתי מספרת על ספרים שקראתי ועל ספרים שאני רוצה לקרוא, מוזיקות ששמעתי, מקומות שביקרתי, מאכלים שטעמתי, תבשילים שבישלתי, הצגות שראיתי, הצגות שעשיתי, סרטים שראיתי, סרטים שחלמתי, סרטים שגזרתי, מקומות שאני רוצה לבקר, חברים חדשים ואחרים שפגשתי או שאני עומדת לפגוש, אנשים שהייתי רוצה להיות חברה שלהם, אנשים שהייתי רוצה לאמץ ואנשים שהייתי רוצה שיאמצו אותי – ולמה,  אנשים שהייתי רוצה לשאול אותם משהו ומה שהייתי רוצה לשאול אותם, אנשים שהייתי רוצה להגיד להם משהו ומה שהייתי רוצה להגיד להם (הייתי עושה מדור שהיה מתמלא במהירות בתוכן: מכתבים שכתבתי שלא על מנת לשלוח), רעיונות שעלו בדעתי או ששמעתי מאחרים ורק אז הם עלו בדעתי, כל זה ועוד.

 

עכשיו במקום השורה הלחלוטין-צפויה-מראש שחיכתה בשקט לרגע שלה להיכתב כאן אגיד כך: אני בהחלט רוצה ומתכוונת להתנהג כאילו יש לי בלוג. אני יודעת שהרבה מדי פעמים אני מתנהגת – גם בהקשר הזה – כמו ילדה שקיבלה כלב או בחורינה שקיבלה חדר משלה – לא יוצאת עם זה מספיק, לא מנקה אחרי, לא מנקה בכלל, לא מאכילה בעקביות, לא מסדרת אחרי עצמי ולא מספיק אכפת לי אם באים אורחים או לא, וגם כשאכפת אז לא כל כך מהסיבות הנכונות ובטח לא תמיד בנקיטת הצעדים הנכונים, ולא תמיד יודעת ללמד (כלומר לא תמיד יודעת) מתי ואיך ואם נכון לנבוח ואיך ומתי ואם נכון לנשוך  –  אז מה, כל זה לא אומר שלא מגיע לי להיות בחברת הכלב שלי או שלא ראוי שיהיה לי חדרון משלי, ואני מתכוונת לטייל, להאכיל, לנקות, ו-לחזור כל פעם – כל פעם שאוכל.     

 

אני אוהבת שנוהגים בי כמו שאני נוהגת באחרים, גיליתי זה כבר לפני זמן רב ותסכוליו, ולמשל, בהקשרנו, אני יודעת שאני נותנת נקודות טובות לאנשים כבר על הכוונות שלהם, ואחר כך, אם הם עומדים בהן, הם מקבלים ממני בלי שום בעיות עוד נקודות טובות, בלי קשר ובלי חשבון וקיזוזים. אז על רקע זה עכשיו אני אומרת, כדי שלא יהיה לי קשה מדי לחזור עוד פעם: בהמשך הקרוב אני מתכוונת לספר פה מה אני אוהבת בספר שהכי אהבתי מהספרים שקראתי באוגוסט הנוכחי, החם שבכל הגיהינומים המוכרים, ו-כן, קראתי כמה, אבל זאת לא חוכמה, ועדיין לקרוא כל ספר לוקח לי המון זמן, כי אני קוראת כמה וכמה בבת אחת, שהרי ספרים הם חברים, לכן אף פעם אין יותר מדי, ו-ככה זה בדרך כלל, שכל איזה זמן יש איזה אחד שאתה אוהב במיוחד.

 

ו-מי שעד אז ינחש איזה ספר זה יקבל ממני בּוּסה וירטואלית גדולה ועצומה. 

 

נכון, קשה לי קצת עם הטכניקה של הקישורים, אבל אנסה לשלוח לשיר שכרגע נראה מתאים במיוחד: http://www.youtube.com/watch?v=62RNO0hEc9M&feature=related
 (זה רוב השיר "שוב" של שמוליק קראוס וג'וזי כץ בביצוע מהסרט "מישהו לרוץ אתו", של הנהדרת ההיא, שאני מקווה שכבר התעוררה וקמה, בליווי המתוק ההוא משייגעצ)