הסיפור שאינו נגמר על יצחק (השם ייקרא במלעיל)

עזבו כבר את יצחק

יצחק משנה ב' בבית-הספר המקומי לקולנוע הוא היצור הכי יפה בעיר. מה בעיר, הכי יפה בעולם אולי. כל כך יפה שעובדות המזכירות מכסות על פיהן כמו בתדהמה, אפילו שראו אותו גם אתמול ושלשום, ואומרות זו לזו בלחש: "שומעת, נתקלתי ביצחק הזה במסדרון", או: "נתקעתי במעלית עם יצחק משנה ב', הוא כזה יפה שזה שורף את העיניים". יצחק הוא כל כך יפה שאנשים נוטים קצת להתרחק, זה קצת מפחיד, כל היופי הזה, יוצר מין אי-נוחות. ראשו הנאה מבצבץ וזוהר מעל כל הראשים בכל חדר, בכל אולם ובכל חצר ורחוב, ואנשים נוטים להתפזר סיעות סיעות ולהתרחק מדבר כזה, אבל יצחק לא מאפשר זאת. הוא מתקרב, רוכן, קושר שיחה, מתבדח, מביא לאט אגרוף ידידותי בין השכמות ופה ושם ממש נכנס לקטטה – מה נכנס, יוצר קטטה – כזאת שכולם מפנים את השטח, מצודדים את פניהם ומגרדים בפדחתם וגם שומרים על קשר עין כאילו כדי לבדוק אם זה רציני או בצחוק, שבה חולצות נקרעות פה ושם, גפיים עפות – ובסוף, ככל שיצחק נמצא שם, נפרדים כידידים, כי זה אף פעם לא באמת כואב. כל כך הוא יפה, יצחק, שהוא עצמו יודע זאת. הוא לא עושה בזה שימוש נכלולי כמו רבים שהם רק קצת יפים, מה שמוציא שם רע ליופי באנשים, אבל הוא יודע כמה הוא יפה ואין לו בעיה להזכיר את זה ולדבר על זה, למשל אחרי שהוא אומר – וגם זה בלי שום רגש מיוחד – שאין בו שום דבר מיוחד, לא עודף כשרון, לא ים של שכל, לא עושר אינסופי של רעיונות חדשניים או דמיון חסר גבולות, רק גֶנים לא רעים שהסתדרו במין צורה שנראית פחות או יותר ככה בקיץ ובחורף, בבוקר ורק קצת פחות טוב מאוחר בלילה.

יצחק אין לו בעיה לדבר עם כל אחד. זה משהו שהוא למד מהחיים, או שהחיים צריכים ללמוד ממנו. הוא גם מהראשונים שפתחו בשיחה עם הבלונדה הקטנה מהשירות הלאומי, שגם בה יש משהו שעשוי להרחיק, היא נראית קצת כמו אשת אוליגרך, כזאת שמי שמתעסק אתה מצטער אחר כך, חלק אומרים, ואחרים אומרים שבכלל, מי מבזבז אנרגיה על שירותניקים מושתנים. הם נפגשו מתחת לתנור שהתקינו במרפסת של בית-הספר ומאז הם נפגשים שם מדי פעם, מחליפים סיגריות ואש ודברים. דבר אחד הוא יודע, יצחק; אין שני דברים או אנשים שאין שניים או שלושה דברים משותפים ביניהם. עניין קטן ונראה לעין עשוי להוביל לדברים נוספים. למשל במקרה הזה – לשניהם קר, תמיד והרבה. ביום שבו הרכיבו את התנור הם נפגשו על הספסל שמתחתיו. הוא אמר שהוא מעריץ את התנור הזה והציע לקרוא לו בשם, אבל הם לא התקדמו הרבה עם זה. שירה – כך היא אמרה שקוראים לה כאשר לחצה מחייכת את אחת מידיו הנתונות בכסיות עור קרועות, לחצה ואמרה: "ילד רחוב, מה?", והוא הנהן ואף הוסיף, "כן, את מכירה את הסיפור הזה, משפחה גדולה של דוסים, רוצים ממך דברים מוזרים ושוכחים שאתה קיים, דווקא כשאתה הכי פחות רוצה נזכרים בך פתאום, אתה מסתלק, יורד לרחוב, רואה דברים, מקפיא את התחת, עושה סמים… וזהו, הנה אני פה", וזה היה אז שהיא אמרה: "שירה, נעים מאוד", וגם שאין לה חוש למתן שמות לחפצים, אצלה בבית אמא שלה אחראית לזה אז לא היתה לה הזדמנות להתאמן. אמנון, שיהיה אמנון, היא הסכימה בקלות. אבל ליפקין שחק? לא, לא נראה לה ראש טוב. ליפסטיק מחק? גם היה מדליק פעם ופחות טוב בזמן האחרון.

"חום זה ממכר", הוא אומר לה. עובדה, קודם הם ישבו על הספסל שמתחת לתנור ונהנו מחומו, עכשיו הם כבר עומדים על הספסל ושולחים ידיים, "אמנון, קח אותי אמנון", יצחק מזמרר כששירה מניפה את זרועותיה הקצרות והוא לעומתה ממש יכול לפרוט שיר לכת על שבכת הברזל שמגינה על גופי החימום. אברמסון המנהל עובר בחופזה, אומר: "אה, ילדים, שווה התנור הזה, מה? רדו, רדו מהספסל, מה אתכם". "כן בוס", יצחק אומר כשאברמסון נעלם במורד המדרגות – מגחך ונשאר על מקומו. "אין", הוא אומר לשירה שמביטה בו מלמטה, "אני קצת משוגע, הוראות לא בא לי בטוב, זה עוד מהבית ככה".

"אז מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?", יצחק שואל, ושירה מספרת שהיא עושה מבחני בית כי בשנה הבאה גם היא רוצה להתקבל ללימודים, "הבאנו לך את החשק", הוא צוחק. "כן, גם", היא אומרת בטון של מורה, "אבל גם: נחש למה ביקשתי לעשות פה שירות לאומי מלכתחילה". ואז היא נכנסת רגע לחדר הדיגיטציה שבו היא עובדת וקופאת מקור, וחוזרת משם עם שלושה תצלומים גדולים, מבקשת שיגיד מה דעתו וינחש מה ה-קונצפט או איך שקוראים לזה. הוא נושף ענן עשן על אחד מהם ושפתיו נקפצות בהערכה – איש מתחת לתפוח ענק, "בטוח הנושא שלכם לא חמלה כמו ששלנו היה. לא הייתי רוצה לפגוש תפוח כזה בסמטה חשוכה, שלא יאכל אותי. נראה לי מעולה, את צלמת ממש טובה, את יודעת?", הוא אומר ובתוך כך סוקר במבט קפדני את שתי התמונות האחרות.                 

הוא שמח לעזור. בהפסקה אחרת בין שיעורים, ביום אחר, הוא מתעניין בהתקדמות המבחנים ואומר שחשוב במיוחד שלב הריאיון. הוא מציע לא לבחול בשום אמצעי, לנסות לקלוע ישר למה שהם רוצים, "ומה שהם רוצים", הוא אומר, "זה את מה שאוכל אותך מבפנים, זה כמו קניבליזם של כאבים, מה שיש פה. אני חושב שזה בא מהתורמים", הוא אומר. היא מקשיבה בדריכות, שוקלת אם לגלוש להיסטריה. "אני לא בטוח כמה המורים פה חושבים שזה חשוב או מעניין, אבל כמו בכל מקום אנשים בעיקר מפחדים על המקום שלהם, מסתכלים תמיד למעלה, למי שיכול לפגוע בהם ולכן תמיד הם חושבים שהוא בוחן אותם כאילו אין לו משהו יותר טוב לעשות. הם אף פעם לא מספיק מסתכלים למטה אל מי שהם אחראים לו, כי שם אין הרבה כוח, יש רק הרבה געגוע ומשאלות ומין רצון מעצבן לקבל אישור ואהבה", הוא אומר, והיא לא בטוחה איך זה קשור ומה אתו אבל ברור לה שזה קשור ומשהו עובר עליו.

"פה המורים מסתכלים אל אלוהים, שזה אברמסון הדי-מניאק שעשה אולי סרט אחד שווה ומאז הוא המלך", הוא ממשיך בנאומו, "טוב, הוא הקים את הבית-ספר הזה, אין מה… אבל אברמסון לא לגמרי אלוהים לבד, אולי הוא אלוהים בשבילנו ובשביל המורים, אבל בשביל אברמסון אלוהים זה התורמים. בלי התורמים אי-אפשר לזוז פה, את יודעת. טוב, זה לא שרוצים לעשות רע למישהו, אבל יש פה מין תפיסה, שכנראה מגיעה מהתורמים, שמה שצריך לעשות כדי ללמוד פה ולעשות סרטים זה לפתוח וריד ולצאת לשחייה בתוכו, אם אפשר שחייה לילית, והכי רצוי בעירום מלא. ככה זה פה", הוא חותם את דבריו בחיוך מפויס.

שירה מאוד מתפעלת, כותבת מסרונים על זה לכל החברים שבצבא. "יש פה אחד מה זה יפה", היא כותבת, "אבל אין קטע אתו, א' כי הוא נשוי וב' כי משהו קצת מעוות בנשמה שלו נראה לי. נראה לי הוא מנסה להוריד אותי מללמוד פה, בטח מפחד מתחרות".

יצחק הוא מאוד מוצלח. בבית-הספר אין מי שלא מעריך אותו, וכל מה שהוא עושה מצליח. אבל כשהוא רק התחיל שם הוא לא היה כזה מלך.

המבחנים שלו היו מיוחדים מאוד, כולם הודו, וברגע שהוא הגיע לעשות אותם, נראה כתלמיד ישיבה לכל דבר, לא היתה להם ברירה אלא לקבל אותו, ובזרועות פתוחות: היה ברור שיש שם סיפור, וסיפור זה חייב להיות טוב. מבחני הבית שלו היו מאלפים, הוא הביא שלושה צילומי סטיל מכמירי לב מהלילות של החורף הקודם ברחובות הקרים של העיר, ובשני הסיפורים הקטנים שכתב על מקרה שקרה לו ועל הנושא יֵצר היו תיאורים גרפיים שלמעשה חייבים ללכת אתם למשטרה. גם ברשימת האסוציאציות שכתב על הסרט שבחר, 400 המלקות, היה מספיק חומר להרבה מאוד סרטים חדשים בנושאים שלא מתיישנים. אבל בריאיון, לאחר השאלות הרגילות המתבקשות בעניין מתי, כמה, תחביבים ותחומי עניין, מה יעשה אם לא יתקבל ואיך בכלל עלה בדעתו ללמוד קולנוע, המראיינים חתכו מהר לדבר היחיד כמעט שעניין אותם: איך הוא מרגיש לפני המצלמה. וכאן בא מטח אדיר של שאלות מאותו סוג. יצחק השיב בסבלנות, בנימוס, בצניעות אפילו, וכל זה כשבגרונו אותו מחנק של גועל שהוא מזהה לנוכח נהמה לא רצונית של חמדנות. כן, הוא לא שולל שום דבר על הסף, כי never say never, אבל זה באמת לא מעניין אותו, הוא עבר כמה דברים בחיים, זה לא שאין לו מה לתת גם לפני מצלמה, אבל הוא היה רוצה לעשות דברים ממש ולא נראה לו שיש טעם ללכת לבית ספר לקולנוע כדי להצטלם לסרטים. בכל זאת הוא לא פוסל שום דבר מראש, יחליט לגופו ובלה-בלה-בלה. בקושי נתנו לו ללכת, הוא צחק צחוק מריר כשסיפר על זה למורן, אז החברה שלו, היום אשתו, וגם חברה שלו כמובן, לא סותר.   

הוא מספר לה הכול, והיא יודעת, מקשיבה, מבינה ושותקת. את הרוב היא שמעה כבר אין-ספור פעמים. מקומם אותו שבכל מקום אכפת לאנשים רק ממי שלמעלה בהייררככיה ובכוח. זה מחליא שאבא מוכר את הילד שלו כדי לרצות את הבוס, את המלמד, את הדוד, את אלוהים, את מר לא נעים. התפקיד האמיתי של אבא, הוא אומר, זה לשמור על הילדים שלו, רק בשביל זה נתנו לו אותם. בבית של ההורים שלו אבא שלו לא שמר עליו, העלים עין מכל דבר שיש נזק בשמועה עליו ופרק עליו את התסכול על כישלונו בתפקיד אביו. "ואז", הוא אומר, "אתה מתגלגל ומתגלגל, וכשאתה מגיע לאיזה בית-ספר לקולנוע גם שם המורים מתחנפים למנהל והמנהל מתחנף לתורמים, והתלמ­­­­ידים – שיחפשו את החברים שלהם".

נכון שיצחק התאהב בסרטים הרבה אחרי שהיה נמלט לקולנוע מאימת הקור והגשם וחובות קטנים ואחרים ועוד בעיות לא פתורות, אבל כשיצחק מתאהב הוא מתאהב חזק, ורק אחר כך, עם הזמן, לאחר שראה סרטים יותר גאוניים ופחות, התפתח בו רצון לעשות סרטים כדי לספר על אנשים שאף אחד לא מכיר ולו עצמו היה הכבוד, כמו שהוא אומר אם מישהו מוכן לשמוע. אבל בבית-הספר המקומי עם השם העולמי הוא הבין מהר מאוד שכל מה שרוצים ממנו זה שיצטלם לסרטים.

בהתחלה הוא שיתף פעולה, ואז חדל להסכים. "לא לכל אחד זה מתאים, השעמום הזה", הסביר. אלא שבדיוק אז זה נעשה בוער, גיוס הכספים היה בצרות, לתורמים היו תביעות לא מתפשרות ומישהו החליט שאין שום בעיה בניסיון לנסות לכפות על יצחק להשתתף בסרטים מטעם, בפרסומים שונים ובהפקות. ניסו בטוב, בפיזור הבטחות שליצחק נראו מבזות, וברע – באיומים מה יקרה אם לא ובעיקר ברמיזה שהוא לא מספיק טוב בשביל שום דבר מלבד התערטלויות כאלה ואחרות מול מצלמה. אברמסון היה מוציא אותו משיעורים על בסיס יומיומי כל שנה א' כדי לפתות אותו להשתתף בהפקה כזאת ואחרת, "ספינת הדגל של בית-הספר, שכל מגמת המשחק שרוצים לבנות תלויה בה", ולבקש, לשדל ולתבוע שישתף פעולה. בפעם האחרונה שזה קרה, יומיים אחרי שיצחק אמר שזה לא הולך לקרות, מישהו תפס אותו מאחור, גרר אותו לאורך כל המסדרון וכלא אותו במחסן ציוד. מאחורי הדלת הנעולה הוא הבטיח להשאיר אותו שם עד שיסכים לשתף פעולה מרצונו, וכשיצחק אמר שזה לא הולך לקרות בחיים הוא אמר שגם ככה יש אנשים שמתכוונים לשפוך עליו חומצה ולגמור על כל היתרונות שיש לו בבת אחת.

אחד מהכיתה, אייל, "חבר בלב ונפש" הוא קורא לו מאז, חיפש ומצא אותו ואיים להוציא את כל העניין המאוס הזה לאור לעיני מלך מלכי המלכים – הטלוויזיה. המנהל אברמסון התכחש לכול ועם זה אמר שבית-הספר הוא שתיל רך שזקוק לכל עזרה כדי להמשיך את חייו לטובת הכלל, ובנקיטת כל האמצעים החוקיים שעומדים לרשותו מנהל טוב ניכר. בבוקר יום המחרת נחסמה לשעה ארוכה דרכם של המורים ושאר אנשי הסגל בכניסה לחצר בית-הספר. את החצר גדשו בדממה תלמידי בית-הספר מכל השכבות וחסמו לשעה ארוכה כל גישה. "כולנו יצחק", ו"עזבו את יצחק", רעמו השלטים שבידיהם. 

שירה לא יודעת את כל זה, אולי פעם היא תדע. בכל זאת היא כבר חושבת שהוא מזכיר לה סיפור ישן שפעם היא שמעה.