תודה עכשיו

 

 

חוץ מכל האנשים שאני אוהבת, ולכן הם בחיים שלי, יש עוד כמה אנשים שאני אוהבת באופן לגמרי אישי, כי הם מלטפים את החיים שלי מבחוץ. שלושה מהם כבר נורא זקנים, טכנית, וכאילו תלויים כאן על בלי מה, קצת כמו רימון שנשאר תלוי על עצו עד חנוכה, ואני יודעת שעוד מעט הם יעברו הלאה, והאנושות תישטף בגל בלה-בלה שאי-אפשר לשאתו, והכול מכוונות טובות כמובן, ומתוך הכרת טובה מאוחרת, ואז הם לא יהיו יותר.

 

אני מדברת על JD סלינג"ר, על בוב דילן ועל ליאונרד כהן. התוודעתי אליהם בתיווכם האגבי של האחים הגדולים שלי, ואני יודעת שחלק מהאהבה שלי אליהם היא חלק מהאהבה שלי לאחים הגדולים שלי, שכבר מזמן די אדישים אליהם, אני מניחה שבין השאר כי אני אימצתי אותם כל כך בחוזקה.

 

אני רוצה להגיד את דברי התודה שלי עכשיו, לפני שהמוני (טוב, די הרבה) קולנוענים שעד כה נאלצו להסתפק בדחיפת גיבורים דמויי הולדן קולפילד או לפחות חבושי כובעים דמויי הכובע שלו (אולי) לכל סרט שלהם, אם צריך או לא צריך, יציפו אותנו בתוכן המגירות שלהם (אני כל כך מקווה שמר סלינג"ר הפרטי יהיה נדיב במותו קצת יותר מאשר בחייו ויתיר להמוני אוהביו לעשות ביצירות שלו ככל שיחפצו), ולפני שיודיעו לנו ש – שוב – תם עידן, וכל הטובים (נכון, לא רק) הולכים ואנחנו נשארים כאן לבד.

 

אז זהו: תודה עכשיו, אנשים חכמים ויפים, שמכל בחינה חשובה תהיו צעירים לנצח; לא משנה מה תגידו או תעשו, אני מאמינה לכם, אתם משתמשים בקול אמיתי.

 

תודה לך מר סלינג"ר על משפחת גלאס הבלתי-נלאית, שכל כך מזכירה – לא מזכירה – מזכירה לי את המשפחה של עצמי, תודה על כמה טיפוסים שהמצאת שמדברים אלי דברי כיבושין בתוך הראש בזמנים שבהם אני בגלות בין אנשים, תודה על אזמה, תודה על פיבי, על כפפת הבייסבול של אלי – תודה על שחרור הספרות מעניבת החנק של השגב המנופח ועל בריאת אי של דיבור פשוט בים עכור של תיאורים גרפיים של מה שאני כבר מכירה ושל מה שבמילא אין סיכוי שאכיר. זה הרבה חסד. תודה!

 

תודה לך, מר דילן,  על הקיפול הזה בסופי השורות שפשוט הורג, על הקול הזקן-צעיר-וצעיר-זקן שלא מתאים לאף אחד אחר בעולם, על חריקות המפוחית שהן מין נשק להרחקת אנשים שלא מבינים שום דבר, על החיוך מתחת לסבר הפנים הרציני עד חמור, על השנינות והחוצפה בלי גרם שנאה, על פני המלאך ששחררו אותי שוב ושוב מהצורך להסביר לחברות חדשות שלי מהו בעצם הטיפוס שלי, ולמשל על Knocking on Heaven`s door, Hurricane, You aint going nowhere, Senor, Idiot wind, Blowin` in the wind, Tambourine man, My back pages, Girl from the north country*, Rainy day woman, All along the watch tower, Hard rain, Sister, One more cup of coffee, Quinn the Eskimo, Positively 4^th street ועוד עשרים דברים לפחות.

(*עם ג"וני קאש ובעצם גם בלי)

 

וגם תודה לך, מר כהן, תודה על ההופעה בבנייני האומה כשהייתי בגובה עשב רך, נכון שנרדמתי לקראת הסוף עם הראש על מעקה היציע, קצת מרוב התרגשות וקצת כי לא את כל המלים הבנתי, אבל איזה יופי היה. תודה על הקול המעושן הזה שלך, שמדבר כמו מתוך הריאות שלי, על זה שלא הלכת ושינית את השם שלך, על Famous blue raincoat, Tonight will be fine, A thousand kisses 
deep, Suzanne, Anthem, Boogie street, Dress rehearsal rags, Take this Waltz, Chelsea Hotel, Who by fire, If it be your will, עוד חמישה-עשר דברים לפחות, ועל המשפט הזה, שאני לא זוכרת כרגע מאיזה שיר הוא, אבל ראוי לזכור אותו כי הוא עוזר לסדר הרבה מצבים קצת נמוכים:

 

  

נדמה לי שזהו בעניין זה. עכשיו אני רק מקווה שהספדים מוקדמים הם באמת סגולה לחיים ארוכים.