סרטים – החלק השישי

 

 

 סרטים – סיפור בהמשכים – החלק השישי
 (כלומר יש חמישה חלקים קודמים למטה)

                                            מתקשר לי לכאן til-kingdom-come
 
את הדרך חזרה אני מאריכה ככל שאוכל. אני פוגשת חברה, לוקחת מהתיק שלה "ידיעות" ומסמנת מקומות שמחפשים עובדים מסורים, מתקשרת לשניים ומצליחה לריב עם מי שבתמימות הרים את הטלפון, הולכת להצגה ראשונה, שותה בירה וקצת, יורדת בקושי מהאוטו שלה, ועד שאני חוזרת לשם כבר כל הבית שלהם ישן. באדנית שבמרפסת דירת השכנים המוארת מפל גרניום אדום לוהט. אני בוהה בו. אני באמת לא יודעת למה יש לי נטייה לחשוב שלאנשים נורא חשוב לדעת אם נעלבתי ממשהו שהם אמרו או עשו או לא אמרו או לא עשו. מה זה חשוב? כל דבר הוא רק גל באוקיאנוס. מכל מקום, אחותי היא בכל מקרה תחליף מסכן מאוד לחברה אמיתית, ככה שזה לא באמת חשוב לי. אולי לא יפה להגיד, אבל זאת האמת.

אני מתעוררת כשקרן אור מטיילת לי על הפנים ובין המהומי התוכחה של התורים אני שומעת אותם מדברים מעבר לקיר. הם צוחקים, משתתקים, שוב צוחקים, פחות בשמחה, כך נדמה, ואחר כך שוב מדברים בשקט, ואז פחות בשקט. גם בלי להקשיב או לשמוע ברור לי על מה הם מדברים. בסוף אני שומעת את אחותי אומרת בקול צורם, “אז מה, אחותי תושלך לרחוב ואנחנו נמשיך ככה להתקדם בחיינו לאן שהם ייקחו? זה הרעיון שעלה כרגע בדעתך?”. אחר כך גם אם נאמר שם עוד משהו אני כבר לא שמעתי.

 

כל זה הפך אותי זריזה מאוד באותו בוקר. בלי לשים לב כלל הייתי רחוצה ולבושה, כל עולמי הגשמי מונח בתוך תיק בד שתפרתי לעצמי ממכנסיים שאחותי זרקה לפח, חיש קל ירדתי במדרגות עם הפתק הצפוי מוחזק בין השפתיים. אחותי כבר עמדה בפתח המטבח והביטה בי, עטויה סינר כותנה צחור נוקשה סטייל מרתה, שהבהיר כמו כל דבר אחר שבעלת הבית חזרה לעמדתה. עם כל מרחק הטמפרמנטים ואופי הדרמה תמיד וגם הפעם הבנו זו את זו מצוין גם בלי מלים מיותרות, ובכל זאת הנחתי את הפתק בכיס וליד הדלת הסברתי שלפני שצומחים שורשים מכפות הרגליים שלי לתוך השטיחים האפגניים שלה נדמה לי שעדיף שאני אסע קצת  –  יש כמה בולענים חדשים שעלי לבדוק מקרוב וגם כמה חברים ברחבי הארץ שזמן רב לא פגשתי. אחותי השימה עצמה מבינה בקושי שאין כל דרך להוריד אותי מזה, ורק אמרה: "תשמרי על עצמך, בובה, וכשתחליטי לחזור לכוכב ארץ תרימי טלפון וניפגש או משהו", וזהו, הייתי בחוץ.

אותה הקלה מוכרת גם הפעם לא איחרה לבוא, ועמה תחושה עמומה של התפרקות וריחוף. אתהדק, אתהדק, אמרתי לעצמי כדי להישאר על הרצפה. פשוט אעשה את הדברים הקטנים שלי. והלכתי לשיעור התעמלות בסטודיו של ברכה.

 

שלא כדרכי, ובצוק העתים, הקדמתי. משהו כמו שעתיים. נעים שם, בלובי של הסטודיו להתעמלות של ברכה. אפשר לגור קצת. אבל מה, באותו בוקר היה קצת קשה לי להיות שם. קשה לשבת במקום אחד, קשה לעמוד בחלון, וגם הדבר היחיד שהיה לי לתקוע בו את העיניים זה לוליטה, שסחבתי מאחותי. עוד שיא של טעם טוב שבסך הכול די מביך להסתובב אתו. לא נעים, אבל האמת היא שאני לא מתה גם על נבוקוב. מהדברים שלו לפחות קראתי משהו, אז אני מרגישה שזכותי. הייתי צריכה לקחת את אחשוורוש היהודי הנודד, זה גם היה מריץ אותה אחרי ברחבי העיר. את לוליטה יש לה לפחות בשלוש מהדורות אני מאמינה.

 

ככה שבמקום לשבת ולחכות לשיעור של ברכה מצאתי את עצמי עושה סיבוב קטן, להכיר את הסביבה. כשחזרתי שמעתי מרחוק את ברכה אומרת "קטנים-קטנים-קטנים-קטנים", ואז, ממש על אוזני, "בוקר טוב!", כלומר: שוב את מאחרת. מתי תביני שחימום הוא החלק הכי חשוב בשיעור.

זה היה יום של שיפוץ כללי. מברכה עפתי ישירות אל הלשכה של זאב.

גם כאן הקדמתי. התיישבתי על הספסל שליד הדלת וניסיתי לנמנם מעט, אולי יעלה בידי לתפוס את זנב החלום שחלמתי לפני שהבוקר הזה הסתער. מישהו עמד מעלי. פקחתי עין אחת ואז את האחרת ולחצתי את ראשי אל תוך הקיר. לא מישהו שאני יכולה להגיד שאני מכירה. גם לא מישהו שלא ראיתי קודם. "הי", הוא אומר לי. "הי", השבתי, מקפידה להוסיף סימן שאלה לתשובתי. "אני… יצאתי מפה לרגע", הוא אומר. "רציתי להגיד לך משהו. זאת אומרת לשאול, להציע – טוב, לבקש". עכשיו הוא נסוג לקטע קצת ילדותי, וכך התחוור שיש לו, בהחלט יש לו, עם המבט הנכון הנופל עליו כך, ולא כך, חן משלו. אבל מה לי ולזה. "הדרכים שלנו מצטלבות שוב ושוב קצת כמו רקמה סלאבית נאה", הוא אמר. "טוב", שמעתי איך אני משיבה, "אני די קשורה למקום הזה, וכנראה גם אתה, אז אולי אין בזה שום דבר פלאי כל כך". "לא", הוא אמר, "אולי לא. בכל אופן רציתי לבקש את רשותך – אני מבין שכשאני אצא מכאן את תיכנסי. רציתי לבקש את רשותך לחכות לך כאן בחוץ כשתגמרי. לא לגמרי בטוח למה, אבל מה אכפת לך, נכון?, לא ייקח הרבה זמן". קצת קימטתי את המצח על זה, אבל הייתי מנומנמת מכדי לגמרי למחות או לערוך חקירה ממושכת שתעלה מה בדיוק הוא מוֹכר, ומשכתי בכתפי לאות שאני לגמרי לא מבינה בשביל מה זה טוב אבל גם לא אכפת לי, והוא חזר לחדר דרך חריץ צר וסגר את הדלת חרישית אחריו. כשהוא יצא שוב, ובטח כבר הצטער על כל העניין, לא אמרתי לו מלה ונכנסתי. 

איך שהנחתי את התיק השמן שלי אצל זאב על הרצפה והסתכלתי עליו ראיתי שלתאר לו את אירועי היום בפירוט לא יהיה צורך. "ג"יגולו", אמרתי לו במקום זה. "זה מה שנראה לי שאני צריכה. מישהו שתמורת פיצוי ניכר יעשה כאילו אכפת לו". וכאילו כדי להדגיש את דברי הגשתי לו צ"ק שהכנתי מראש. הוא נתן בי מבט מאלה שבמאי טוב מצליח בימים אלה להעלות על פניו של נסיך מקומי קשיש בתפקיד של החיים שלו ושאל אם אני באמת סבורה שכל כך קשה למצוא מישהו שכבר עכשיו אכפת לו, וכמובן "נעזוב לרגע את הנוכחים ואת העובדה שקודם כול צריך שלך עצמך יהיה אכפת". 

יש כאלה שיש מישהו שאכפת לו מהם, ואני לא מתכוונת, אני בכלל לא מתכוונת, למישהו שאכפת לו מהם כי הוא חייב, כי המעמד מחייב או – מה שהכי טוב – כי הוא צריך מהם משהו. אני, מה שאני מכירה זה השתמשות, אדישות ושילוב של השתיים. "וזהו", זאב אומר בחוסר אמון. "אני מכירה ניכור בצפיפות", השתדלתי.

זאב הנהן לאטו. לפעמים נראה לי שאני שוברת את לבו. או אולי סתם מעצבנת אותו. בלי להתכוון כמובן. הוא מאוד רגיש. "לצערי הזמן שלנו שוב נגמר", הוא אומר לי.

י
צאתי משם בגובה של גרגר אפונה והתפלאתי איך ההוא, שעמד שעון לקיר, בכלל רואה אותי. אני בכל אופן ראיתי אותו הפעם, השבח לאל, וכך לא כפיתי עליו שוב את גיפופי הגמלוניים. "או. קיי", נפרדתי מעניינַי כולם בלי חרטה, ידעתי שבקרוב אפגוש אותם שוב, ואמרתי לו, "עכשיו הולך להיות לי מעניין. מה….?", וכאן נתתי חינם חיקוי די עלוב של זאב, מיודענו המשותף.

אז הוא אמר שאין פה סיפור גדול. שהוא מנסה להקשיב יותר לאינטואיציות שלו. שלא ברור לו למה, וזה בטח לא שהוא מזמין כל אחד שבטעות דורך לו על הרגל לצאת אתו או משהו כזה, וגם פה זה לא בדיוק מה שהוא מציע – הוא נואש אבל לא עד כדי כך, וגם לא מתמסר כל כך בקלות, וגם לא בדיוק דרכתי לו על הרגל, הוא פשוט חשב שיכול להיות לנו קצת דברים לדבר ביחד ואולי יכול להיות לא לא-כיף לדבר אותם. אז כן, בעצם הוא רוצה להציע לי ולשדל אותי "לצאת אתו לאנשהו לשתות משהו מתישהו".

אולי הוא קרא משהו בפני, ואולי לא, אולי סתם ראה פתאום את פני ונבהל, כי מייד הוא הוסיף "פעם אחת, ניפגש איפשהו, נשתה משהו ביחד, אפשר להחליט כבר עכשיו שלא מתחתנים, אם זה עוזר".

 

הוא הצליח להפתיע אותי. גם כי די הרבה זמן כבר הרגשתי כמו וזוב לאחר שאמר את דברו האחרון (אם בכלל), וגם, אין להכחיש זאת, זה נשמע מאוד לא אורתודוכסי. "אנחנו לא טיפ-טיפה אחים, כאילו?", שאלתי אותו בלחש והחוויתי אל הדלת, שבלי ספק יכולנו כבר מזמן לזוז ממנה אם זה באמת היה חשוב למישהו, והוא אמר שהוא לא הספיק ללמוד את הכללים וזה לא נראה לו לא בסדר או לא נכון, וחוץ מזה גם אחים יכולים לשתות משהו ביחד פעם ב-. דווקא מצא חן בעיניו שהוא ואני אחים, נראה לי.  

אחרי כל זה הוא אמר שקוראים לו יובל ולקח נשימה ארוכה. אמרתי שאין שום בעיה, והוא שאל אם זה באמת שם כל כך נורא בעיני. אמרתי שמובן שלא, יש לי אח קטן (שכבר מזמן אני יכולה לגור באחת מנעליו) יובל, ואין שום בעיה מבחינתי עם ההצעה שלו, הזמן שלי לא כזה יקר (וגם כאן לא התגברתי ושלחתי מבט מגעיל לדלת של זאב, שבחיים לא הזכיר לי לשלם לו).

 

פתאום נזכרתי שאני לא גרה בשום מקום. עשיתי את עצמי מאוד ממהרת ואמרתי שאולי הכי פשוט שניפגש באותו מקום בפעם הבאה שאני צריכה לבוא לזאב. לחצנו יד על זה, ועל בכלל, ומגחכים ירדנו יחד את חמש המדרגות לכביש. בקצה המדרגות הוא פנה לצד אחד ואני לצד האחר. בסופו של דבר הצטרכתי להגיע לכיוון ההפוך, אני מתארת לעצמי שגם הוא.

 

ואיך ידעתי שאני צריכה לכיוון ההפוך? כי החלטתי ללכת לבקר את דירתי. עוד ביקור אפלטוני. נסעתי באוטובוס ארבע. התחיל גשם מלטף את השמשות. ירדתי בתחנה שלי וכמו עוד אנשים שצריכים לחשוב על כמה וכמה דברים הלכתי הביתה.

 

שכנה באה לקראתי. נכון ששכחתי את דבר קיומה, ובכל זאת היא מהשכנים החביבים עלי. היא לא שומעת כל כך טוב. אפשר שאפילו יש לה מפתח של דירתי, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו. כבר הרבה זמן שהיא לא רואה אותנו, היא אומרת. "כן, נסעתי קצת", אני משיבה. "מצטערת שלא נפרדתי כמו שצריך…. כבר עוד מעט חוזרת".

 

 אני שוב יושבת פה, דיווחתי לעצמי לאחר ששיפרתי עד גבול האפשר את ישיבתי ולחצתי את גבי אל הדלת. שוב יושבת פה, עושה כלום.

התחלתי מעיינת במצב. זה אין, זה אין, זה אין. מאוד מועיל. כבר מזמן אני צריכה להשתדל להיות עם עניינים פחות סבוכים. להיות פשוטה יותר, למשל בשאלה של מה שיש ומה שאין. ומה יש? למשל עכשיו יש רוח. אם היו שואלים אותי, מעונן חלקית. שדה הראייה שלי פה חציו עננים לבנים מלוכלכים וחציו כבר תכלת. הרוח קרה. הקור לא לגמרי מגיע למקום שאני יושבת בו אבל מעידה עליו ההצטמררות של עץ הצפצפה שמולי, שמעלי, שראיתי אותו כאן במצב צבירה של עשב. צעיר ורך. עכשיו הוא מנשב מעל הגג שלי, שלום לא אומר, וזווית הראייה שלו למטבח שלי טובה עשרות מונים מזאת שלי.

ניגון הטלפון קטע את מחשבותי התכליתיות. למען ההגינות יש לומר שאחותי התכליתית היא שהובילה אותי למקום שבו מחליפים את הטלפון הישן שלי בחדש, או יותר נכון קונים לי טלפון חדש במחיר מלא. לכן הניגון אחר וזר, אבל אני מתרגלת.

זאת ניצה. מזמן לא דיברנו. הו, ייללנו זו לעומת זו כמה יללות התרגשות לא נשלטות, ואז ניצה אמרה שהיא רוצה להזמין אותי להדליק סופגניות ולכרסם נרות ולדבר קצת אם אני רוצה. יו, כבר חנוכה, אני לא מאמינה, הסתכלתי סביבי כאילו את המכבים אני מבקשת לראות, ופה ושם באמת נראו בחלונות שלהבות קטנות. אז ניצה אמרה שהיא ומאיה נוסעות לבלגיה, ואם אני רוצה היא בשמחה תשאיר לי את הדירה לשבוע שבוע וחצי. זה יהיה כל כך… נס, אמרתי לה, והיא אמרה שבאופן הכי טבעי היא חשבה עלי, כמובן, והוסיפה שהיא מקווה שהקירות יהיו מספיק שקטים ולא יבלבלו לי את המוח יותר מדי כמוה. כמה אני רעה, חשבתי. וזה נכון, אבל חשבתי את זה בקול רם וניצה לא אישרה. אמרה שהיא אוהבת אותי כמו שאני, נסיכה חראית קטנה ובלתי מזיקה. בפלמית זה נשמע כמו משהו טוב, היא הבטיחה.

 

ימים מלכותיים עברו עלי שם. אין להכחיש. מקץ שבוע כשנכנסתי אל חדרו של זאב הוא קלט מייד שאני כמו חדשה. "מא-אה?", הוא השים עצמו נפנה אלי, אף שעמדתי ממש מעליו, ושאל בניגון כאילו יש לו מודיעין עלי. יש לו אלף סוגים של "מה", לזאב, וכל אחד יודע יותר ממשנהו. "אין לך מושג כמה חלומות אני חולמת כשנותנים לי לישון בשקט", הבטחתי לו. כמה מהם היו מוזרים קצת. אחרים נדמה לי שהמצאתי. זאב אמר שלא אדאג. בכל מקרה הכול מאותו כיס יוצא.  

 

באחד מהם בעלה של אחותי, בחדר השינה שלהם, מקצץ את  זקנו. מה אני עושה שם אין לי מושג. אני מנסה לעשות משהו. אני יושבת ליד שולחן התשפורת, מאוד מרוכזת במשהו. זה כאילו חדרי שלי. נראה שאפילו יש לי משקפיים על האף – עד כדי כך זה רציני. אני מנסה לגמור משהו. אני לא בטוחה מה. הוא פונה אלי בדברים, ואני, מגבת כרוכה סביבי ומכבנות מעטרות את ראשי, עונה לו בשאלה: "תגיד, אני נראית לך פנויה?". "מלכת הנסטיות", שפתיו דובבות, ומבטו, מלא חיבה, משתקף מן המראה. "מזה התעוררתי בשלולית של זיעה", זכרתי לספר. "אבל אין, זה השבוע הכי טוב שהיה לי בחיים, השבוע הזה. וכל יום בו היה היום הכי טוב בחיי".

 

"אין לך משהו מבוסס נגד דיאלוג מתפתח בין שניים מהמטופלים שלך", שאלתי נתמכת במשקוף הדלת בדרך החוצה, "נכון?", "ואם יש לי זה יעזור?", זאב השיב, והוסיף:  "תבלו יפה, על תחשבו עלי בכלל, נדבר על זה בשבוע הבא".

 

כשיצאתי הייתי קצת עצבנית, אבל הזכרתי לעצמי שהיום הוא עוד יום מהטובים. כך החלטתי וזהו. אילו ציוצים נאים. עד סוף המדרגות היה לי ברור שאם יש דמיון כלשהו בינינו הוא בלי ספק חשב שוב על כל העניין וזכה להתחרט על הזמנתו התמוהה, אבל כשפגשתי את מבטו לא נראה בו שום דבר עכור. היו לו עיניים שחורות מבריקות ולפנים שלו מין גוון שנהבי קצת מכמיר לב, כמו של חקלאי שעשו ממנו לבלר. הוא הסתכל בי רגע אחד שאורכו פחות נוח, נשך את שפתו התחתונה וכשהוא מביט נכחו כאילו מודד אותי אמר שהוא יראה לי כמה מקומות יפים ומשהו כמו עשרים דקות לא נגיד כלום אם זה בסדר מבחינתי. בתוך כך הוא הוציא פיסת נייר כחלחלה מכיס המעיל שלו ובמין התרסה נפנף לי אותה מול הפנים והבליע אותה בכיס אחר. אמרתי שכשאומרים לי שעכשיו לא מדברים מייד יש לי המון מה להגיד ושאלתי מה זה המכתב הזה, והוא אמר שזה פתק מהרופא שהוא עכשיו בתקופה די טובה ולא נושך בכלל.

הזהרתי שלי אין כזה, והוא אמר שאחרי משהו כמו עשרים דקות הוא ידע אם אני טיפוס שיעשה  בו מעשים שלא ייעשו וישאיר אותו מדמם בסמטה חשוכה, ואם הוא יחליט שלא הוא יראה לי מקום שהוא בטוח שבחיים לא הייתי בו. טוב, אז סגרתי את הפה וגם סתמתי אותו.