ignoring the state Zen mind – beginners` mind
שתי הנטישות היו צפויות מראש עד מאוד, ועם זה הציפו אותי ברגשות עזים, שבסופו של דבר לא אפרטם כאן, ולו משום שהרגע חלף, ובחלוף הרגע הייתי קצת חולה.
ועם זה, בשני המקרים, אני חושבת, חזינו בהיאחזות רבת כוח בקרנות המזבח, היאחזות כה מאומצת ומלבינת מפרקים עד שאנחת הרווחה עם רגע השחרור – הכפוי – נשמעה מקצה העולם ועד קצהו.
זה, בקטן – אולי יהיה מישהו שיתפלא לשמוע ממני – בדיוק מה שעובר גם על הגיבורה שלי, שאני, די באומץ, לטעמי, ממשיכה כרגע לשדר את קורותיה כאן. הקטע הנוכחי, אני מודה, מדושדש משהו, אבל נדמה לי שזה בדיוק מה שהוא נבחר להיות.
סרטים – החלק החמישי
ככה עברו ימים ועוד ימים. הייתי קמה אחרי שהרוב הלכו, רובצת, מהרהרת, מפטפטת, מבשלת, שוטפת כלים ומגהצת. זהו פחות או יותר. מדי פעם הייתי מתנערת מתרדמת האדישות שנפלה עלי לתוך רגע של צרימה עם הסביבה או הרהור חולף על כברת הדרך שעשיתי ממצבי הקודם ועל הכיוון שתפס השביל שעליתי עליו.
גידי צחק, הדגיש במחווה גופנית ששום שינוי לא יתרחש בקרוב, ושאל, "נו – אז איך העבודה החדשה שלך?". מדי פעם, השבח לאל, הוא נעלם בסטודיו שלו, כנראה כדי להשלים את הפרסום החדש על טרוצקי והמהפכה המתמדת או משהו כזה. באשר אלך, אדריכלים ומעצבי דעת קהל. מה השיעור פה, אני תוהה.
איך שהוא יוצא היא מופיעה על סף חדרי (החדר שנתנו לי שם, נו). "קפה?". קפה. כמובן, למה לא. בעצם תה. "את שומעת?", היא מושכת בשרוולי, "שומעת? אתמול אני בטוחה שראיתי אותו עם מישהי כשיצאתי לרגע מהעבודה. בבית-קפה במרכז המסחרי הקטן ליד העבודה שלי, מכל המקומות דווקא שם. ראיתי אותו מהגב. אין מצב שאני לא מזהה אותו. אותה ראיתי בקושי, מהצד. הם נראו מדברים על משהו נורא ברצינות. לא, לא התקרבתי, מה אני נראית לך".
"טוב, קרני", אני תמיד אומרת לה מתישהו, "תגידי לו, תשאלי אותו, תעוטי עליו עם זה, תראי שהוא יגיד לך שזה לא מה שאת חושבת". ואז אני משביעה אותה שעכשיו אנחנו מייד מדברות גם על משהו אחר, ומחכה שהיא תספר לי מה היא קראה בזמן האחרון. במקום זה היא תופסת אותי בצווארון, נועצת את העיניים העגולות שלה בפרצוף שלי ואומרת משהו כמו שהיא זוכרת מה היתה השעה כשהיא פגשה אותו בפעם הראשונה.
אני מסתכלת באחותי, זאת שתמיד זמזמו סביבה שלושה או ארבעה טמבלים, ואני תוהה אם זה תמיד היה ככה, או שמא זה אותו שד נורא של אחר-הצהריים שרבים מסתירים שעה שהם מדברים בשבחם של חיי הנישואים ומהללים את השקט ואת הביטחון שהם מביאים בכנפיהם, ואחותי, אשר שומעת את הרהורי, אולי על שום שהם נהגים בקול, גם אם חלוש וממולמל, משיבה שזה אף פעם לא היה כך, זה כך רק מאז "זה", "זה" ו"זה", ומצביעה על כמה קמטוטים חמודים ביותר על פניה, שאין, כך אני נשבעת, לא היו ולא יהיו, נאים ונעימים מהם.
אחרי כמה דקות היא יוצאת בכל זאת, חיוורת ולחת פנים, ונסגרת בחדר השינה. הוא מביט אחריה, ואז מושך בכתפיו, מארגן בשקט את הילדים, וכולם, מאוד-מאוד בשקט, לוקחים את מיטלטליהם ויוצאים לדרכם מנומנמים, המומים, ברם לא מספיק מופתעים.
בסוף בכל זאת צריך לזרוק איזו עצם: "אם זה נכון זה לא כל כך טוב", אני מהמהמת כאילו לעצמי (ברור לי שחשוב ולא קשה לשדר כל העת שמתח של עוינות נמשך והולך ביני ובין בעלה של אחותי), ואחותי תופסת את זרועי הימנית, זו שאוחזת במזלג במצקת או במערוך, והופכת אותה לאחור. "יא מזנטרופית", היא אומרת לי, ואני אמורה לדעת שזה בחיבה.
כסף, לא כסף, עבודה, לא עבודה, מקץ שבוע אני בלשכתו של זאב. הוא רוצה לדעת איך הימים האלה עוברים עלי. אני מציגה בגאווה את כפות הידיים שלי, שעורן יבש ומחוספס כמו בזמנים שהייתי עושה כל מיני מחקרים על קרקעות ומים. "זה מהכלים", אני אומרת. "וחוץ מזה?", הוא מתעניין, "אני לא בטוחה שאני משתגעת על החברה. הבעל של אחותי הרבה בבית ויודע לעצבן". זאב לא נראה מופתע ומעודדני להסביר ולפרט. "נראה לי שבסך הכול הוא די נהנה מהביקור שלי. הוא מצליח בבת אחת גם להרגיש מאוד נדיב וגם לרטון על הצפיפות – כשהוא חושב שאני חירשת או שאני סתם לא שומעת".
זאב מקשיב, זאת אומרת לא אומר כלום, אז אני שועטת קדימה, "אבל גם בלעדיו, אני ממש לא בטוחה שמשפחה זה בשבילי. כלומר אני אוהבת ילדים וכל זה, ומצד שני אני יודעת שאלה לא החיים האמיתיים, המשחק הזה במשפחה – כלומר לא בשבילי, ולא כרגע, אבל לפעמים יש לי הרגשה שזהו זה, יותר לא אוכל לזוז משם". "כן, יכול להיות משהו כזה במשפחה", זאב אומר, "אבל רצוי שתזכרי שזאת לא המשפחה שלך, כלומר – את יודעת למה אני מתכוון. שלך, אבל לא באמת שלך". "כדאי לאט-לאט להתחיל לחשוב החוצה", הוא מוסיף, וגם – "זמננו תם, כמובן. הפעם. זמננו הפעם תם".
שוב בבית שלהם אני בוהה שעות רבות בחלונות, סוקרת את הממלכה הזמנית שלי. מכוניות במרחק. פרפרים לבנים. ציפורים קטנות ממהרות מעץ לעץ. עץ רימון פורח. במרפסת ממול זקן ירוק גדול משתלשל מהגג ופרחי גרניום ורודים נעוצים בו. אינני יודעת מי יופיע לארוחת הצהריים. אני מכינה בורגול עם פטריות וגרעיני דלעת וצימוקים. זה מאכל טעים מאוד. גם לא קשה במיוחד להכין. אני בטוחה שיש מקום שבו ילדים דווקא כן סובלים צימוקים, גם בארוחת הצהריים, אני אומרת להגנתי ולוקחת לעצמי עוד מנה ועוד אחת כדי שהפילאף, אם הוא רגיש, לא ייעלב.
בזמן שאני שוטפת כלים אני יכולה לשרוק ולזמר ככל שארצה, אבל המחשבות נחשבות בי למרות רצוני ואינן דורשות כל שיתוף פעולה מצדי. עושה רושם, כמה מהן אומרות, שחירותי המופקרת נלקחה ממני אפילו בלי קרב הגון. פשוט לא שמתי לב ונעשיתי טבחית מהגיהינום. מה אעשה? זה לא מה שרציתי. זה לא מה שהתכוונתי. יותר ויותר רגעים אני בוכה בחדר שהוקצה לי, יושבת ובוכה, עומדת, בוהה בחלון ובוכה, יושבת בחדר של זאב ובוכה.
מדי פעם אחותי דוחפת לי שפופרת של טלפון ליד. אמא שלי. היא אומרת לי, אל תשבי להם שם על הראש, חבּיבּה. את צריכה למצוא לך מקום. מקום אחר כלשהו. אולי תבואי קצת הביתה? מממ, לא עכשיו, אמא, אני עונה, כאילו אני שוב משחקת מחבואים למטה ותיכף מחשיך אבל עוד לא.
בינתיים מרוב לרצות להיות במקום אחר יוצא שאני מוציאה לכולם את התיאבון. אני הרי אחראית למזונות. מעניין איך האנשים האלה חיו כשלא היתה להם טבחית פרטית. בכל אופן, נניח שהכנתי משהו לאכול, ואני אף מניחה אותו על השולחן, ואז בגלל שטות אני נתקפת פתאום מין עלבון, אז בלי לחשוב יותר מדי מגיבה עליו – ולכולם עובר החשק לאכול. בטח שלי עובר. אולי, אני חושבת בו בזמן, לפחות ארזה מכל הזיפת הזה. איך זה שדווקא דברים שהיו צריכים להוציא ממני את העכברון המאולף גורמים לי להיות כל כך מגעילה? אני מגעילה? לא יודעת. מה שבטוח זה שלא כיף אתי. בלי ספק זה קודם כול כי אני נראית כמו חרא. אבל עוד לא ניסיתי להיות נורא נחמדה, ולארג"ית, וילדה טובה, ולהתעלם מכל עלבון שעף בסביבה במקום לזנק עליו כמוצאת שלל רב, ובמקום זה פשוט להשתדל להיות מעניינת, ומשעשעת, וכל הזבל הזה, ולראות אם יסבלו אותי כך, גם אם אמשיך להיות מתפוררת ומצהיבה ובו בזמן משמינה מכל בריזה שחולפת על פני הים הצפוני. האם אני מי שאחראי לאווירה גם בבית הזה? ולניקיון? מה על הניקיון? עד כמה התקדמתי ממצבי הקודם? איך זה שלא עלה בדעתי מעולם להפקיד מפתח של דירתי בידי אחותי?
שוב עובר שבוע ושוב אני אצל זאב. אחרי שלושת רבעי שעה שאני לא מנדבת הרבה הוא מתעניין לדעת איך הולך. "אם זה כמו שנראה לי, הם מוציאים עלי חוזה ומחליפים את המנעול בעצם הרגע הזה", אני אומרת לו. "הם חושבים איך להעיף אותי מהבית שלהם כך שלא אחזור. אני מניחה שכבר עדיף ככה". "מה…..?", זאב שואל את שאלתו הטיפוסית, שפירושה: קיצור של מה זה מה שאמרת עכשיו?" "כאילו, כל כך מייאש שם שאין סיכוי שאסתלק. מקסימום אגרש אותם ורק אז אנעל את עצמי בחוץ", אני אומרת וצוחקת קצרות. "גידי הזה, נראה לי שממש כבר נמאסתי עליו. אפילו אחותי כבר לא מסתירה את זה. אני תמיד חמוצה, הוא אומר, אני לא אומרת שלום ובוקר טוב, צודק – אלה דברים באמת אלמנטריים". מה לעשות שבעיני זה מיותר. לחברים שלי אני אף פעם לא אומרת דברים כאלה. אבל הוא צודק, כשאין שום דבר להגיד חוץ מזה זה באמת מתחיל להיות חסר.
"אחותי אומרת שלדעתו מספיק להסתיר ממני שהגיע הזמן להתקשר ולהביא לשם מנעולן. שאני לא תינוקת וגם לא כל כך שברירית. אבל אחותי יודעת שאני רוצה לחכות עם זה בינתיים".
"כן", זאב מקשה, "זה במחלקת העובדות. אבל קחי אותי לתוך הראש שלך, איך זה להיות את בזמנים האלה. זה מה שאנחנו מנסים לדעת פה, נכון?". נכון, יש להודות. אז אני מדווחת על מין דחף שקשה להשתלט עליו להתנגח, לנגוח במישהו בחוזקה או אפילו להעיף מעט ארס על קורבן נבחר כלשהו. בהחלט להתעמת עם אויב בעניין או שניים, וליישר כמה הדורים, אבל – צריך לבחור אובייקט ראוי, פעם אחת, וגם לעשות את זה לא כשאני מתפוצצת מארס והפה מייצר קרניים נוקשות תאבות מפגש מחוספס.
זאב מרים ידיים ומוריד אותן בחזרה. אין לו מושג על מה אני מדברת. אז אני מספרת לו ששוב חלמתי על הדירה שלי. היא נפתחה מעצמה כשקירבתי את פני אל הדלת. את מסדרון הכניסה גדש אור מסמא, ומן התקרה השתלשלו בהדר מלכות קורים נוצצים ושקופים.
היי רעיה
כמה פעמים ניסיתי לקרא את ספורך, יכול להיות שהוא לא מתחיל מההתחלה אז קשה לי להתחבר לדמויות, בכל מקרה יש משהו מענין ברעיון שלך של ספור בהמשכים, השאלה איך עושים את זה ידידותי , שיבוא בקלות, או שעדיף ככה?
להתראות טובה
Nuuuu??? Weiter! (as Kodesh za"l used to say…)
Please go on!