ignoring the state Zen mind – beginners` mind
אני מוצאת שאני חייבת להגיד את זה: מתישהו לא מזמן הלכנו לסרט
Earth – עולם גדול מופלא. זה סרט נהדר בעיני.בדרך כלל אני לא הקהל הטיפוסי של סרטים על טבע. באמנות אנשים והעיר מעניינים אותי הרבה יותר מבעלי החיים והטבע (בחיים האמיתיים זה קצת פחות מובהק נדמה לי), אבל הסרט הזה הוא באמת מושלם.
היופי שנחשף בו הוא קיצוני; גבהים ועומקים מסחררים, מרחבים שאין להם סוף ונקיקים שהשמש לעולם לא תגיע אליהם, צבעים מפתים, צלולים, זוהרים, שקופים, רכים, חדים, צורות מלאות הוד, נזיריות, בלתי נגועות, והכול אמיתי וקיים באמת. שום פיקשן. זוויות הצילום והמקומות, התופעות, הרצפים והזמנים המצולמים מסגירים מידות עצומות של סבלנות ומסירות, שלא לדבר על ידע ועל תושייה.
הקול המלווה את המראות שקט ומהורהר כמו שאין ברירה אלא להיות מולם (אני מקווה שדני בסן הלך לראות את זה), והדברים הנאמרים פיוטיים וחכמים ומלאי חיבה וכבוד לכל הכוחות הפועלים בעולם הזה "שלנו", ראשונים ואחרונים, גדולים וקטנים, לוקחים ונותנים, אורבים, טורפים ורעבים.
בלי שום ספק מה שהכי קושר בסרט הזה, ולא עוזב, זה עיצוב הדמויות (כאילו). המחשבה שלי חוזרת שוב ושוב לסרט הזה, ונראה לי שזה כי הוא מאפשר להבין משהו חשוב.
מה שרואים שם זה כמה וכמה מיני יצורים שעושים כל אחד את הדבר שלו, בלי היסוס, בלי עצלות ובלי פחד. כל אחד יודע בדיוק מהו הדבר ואיך יש לעשותו, ואז הוא פשוט עושה אותו. כל היצורים האלה, וכנראה גם כל האחרים, מקדישים את עצמם לגמרי לפעולה ההרואית שככל הנראה לשמה הונחו כאן: לחיות.
לצורך הפשוט הזה הם עושים, כל אחד בזמנו, מעשים שלא ייאמנו; יש שחוצים ימים ואוקיאנוסים, אחרים עוברים מדבריות ובתוך כך מנהלים קרב מבטים ללא סוף עם יצורים אחרים שכל רצונם לטעום מהם – גם הם רק כדי לחיות. יש שמתגברים על תנאי מחיה בלתי אפשריים, וכולם עושים את המסע שלהם, שוהים בצד השני של העולם – או של היכולת – ככל שצריך, ואז עושים את כל הדרך חזרה.
הלב יוצא אל דובי הקוטב הבודדים במדבר הקרח הצחיח, אל הלווייתנים שנאלצים לחלק את זמנם בין שהייה במקום שבו הטמפרטורה מתאימה להם ובין המקום היחיד שיש להם מה לאכול בו, מרחק חצי עולם משם, אל הפילים הגורים מלאי האמון באמותיהן, ואל האמהות הסחוטות מעייפות שאחר ימים שלמים של צעידה מפרכת באבק נאלצות להישאר ערות כל הלילה בלי למצמץ אפילו כדי לשמור על גוריהן משיני האריות.
שברו את לבי ממש העופות מסוג Demoiselle Crane, עגורי חן בעברית (מעניין אם הם יודעים את זה), שכדי לשרוד את החורף עליהם לחצות את הרי ההימליה, ולשם כך עליהם להעפיל לגבהים שאין להם שיעור ולהיאבק ברוחות אימתניות, ויש רק רגע אחד שבו יוכלו לחצות את חומת ההרים בין מערבולות אוויר אכזריות וקטלניות, והכול כדי לעמוד במשימה הזאת – לחיות. לאחר תקופה קצרה יקומו, ינערו את נוצותיהם הכסופות ויחזרו כלעומת שבאו. לא נראה לי שאפשר להפסיק להתפעל מהצורה הנון-שלנטית שבה העופות עדיני המראה האלה חיים את החיים הבלתי-אפשריים שלהם.
אולי מהעמדה העניינית הזאת של החיות אפשר ללמוד ולהבין שכל הקושי והמאבק האלה, שהם מלאכת החיים גם של אנשים, דרך אגב, הם לא תאונה או טעות. זה אולי החוט המקשר בין כל היצורים שיש בהם חיים; כולנו באים הנה עטופים בשיעור הפרטי שכך או אחרת עלינו ללמוד כאן, כמו תינוק שננטש ספון בסלסלה נאה, עטוף עד צוואר בשמיכות ובצעיפים, על מפתן ביתה של המשפחה הכי טובה בעיירה.
לפעמים קשה כל כך לחיות שלא ברור למה ובשביל מה צריך את כל זה. אבל כמה יופי יש על הדרך, וכמה אצילית ההליכה בה יכולה להיות – ולפיכך כנראה בכל זאת ננטשנו כאן באהבה.
ובלי קשר (נדמה לי), הנה אחד המשפטים הכי יפים ששמעתי היום:
A work of art is never finished, it’s abandoned
.
.
(משפט אחר שהיה יפה לא פחות? ובכן: אל תדאגי, נתגבר על זה יחד).
איזה כתבה מרתקת.
רציתי ללכת לסרט, עכשיו אני חייבת.
להתראות טובה
ואו, תודה, טובה.
מרתק מאוד.
תודה גם לך, יעל.
נראה כאילו מבחינתך הלקח אכן נלמד כי הנה את עושה כאן את הדבר שלך באופן נוגע ללב.
שלום לך מר שלח…. אני מקווה שנוגע ללב זה משהו טוב.
ואיך, אם מותר לשאול, מתקדמת החקירה?
yes, how goes the investigation?
נורא פשוט לתקן את זה רעיה. את הולכת לתגובות בפוסט בעמוד הניהול שלך, ומוחקת את העודפים.
הראיה המיוחדת הזו שלך והיכולת להביע את הדברים כך שהאמת שלך חשופה מרגשת וחודרת היא מתנה, גם עבורי.
Why not integrate this within the story about "Sratim"? Or is it indeed a fifth part? I love it when the writer takes a conscious break from plotting and story telling, and allows him/herself to engage in some pure Lecturing. And since you mentioned my beloved Proust earlier on in Part 4, Proust – with whom I did travel for an entire year, and in pure French – indeed does that occasionally, beautifully. And one feels one is learning much as one goes along. I have learnt, for example, about the nature of art,vibrant beauty, old age, parental love, puppy love,adoration,family ties, aristocracy,antisemitism,homosexuality, the Dreiffus affair, what not. This Post, in short, belongs in the story, I hope..
קראתי את חומת הרים מלאכת החיים פעם נוספת, כתוב מרגש ,והתובנה בסוף יפה ביותר ומעמיקה.