ignoring the state Zen mind – beginners` mind
שלום לכל מי שקורא אותי וטרם התעייף מזה, ובעצם שלום גם למי שקורא אותי וכבר התעייף מזה קצת, שלום למי שלא קורא אותי, שלום עולמי וזהו זה.
חוץ מהחלק הזה, שאני מדביקה פה עכשיו, נשארו לסיפור הזה עוד שני חלקים באותו גודל בערך. הבעיה העיקרית שלהם היא שהם לא לגמרי כתובים עדיין. זה אומר שעכשיו יהיה לי קצת יותר קשה מסתם לגזור ולהדביק. לא יהיה מנוס מלחזור לכל אותן פעולות אולטרה-תכליתיות שהחשובות בהן, עד כמה שזכור לי, הן בהייה ממושכת בכתלים, כרסום עפרונות, ליטוש מחקים, ומה שהכי חשוב: השתמטות מכל התחייבות ומטלה בתואנה ש-צריך לִכנוֹס, אין שום ברירה.
אז נראה מה יהיה. העצה הכי טובה שקיבלתי עד היום היא, כמדומני, לזנוח כל תקווה.
סרטים – חלק רביעי
אצל זאב התנור דלק, וזאב קירב אותו לכורסה שישבתי בה ונראה כמו זאב בית בסוודר הגולף האפרפר-כחלחל שלו, ואילו אני, לעומת זה, הייתי מנוזלת שזה נורא והתעטשתי עד שיכרון, וכל השעה הזאת הייתי מדי פעם משתתקת ונרדמת, היה שם כל כך חם ונעים.
אני רוצה לעשות סרט שייקרא "המעלית", נדמה לי שסיפרתי לו בין
לבין. או התכוונתי לספר לו. הוא יהיה על כמה אנשים – חמישה או שישה, שיש להם חיים, ויש להם הרהורים שונים, על החיים, פחות או יותר, ותוכניות לעתיד, הקרוב והרחוק, ושאלות נוקבות, ודילמות הרות גורל, או בכלל לא, והמצלמה תלטף אותם ותלווה אותם כשמתוך ענייניהם הם נאספים יחד לתוך מעלית של בניין משרדים עם קומת זכוכית למעלה. ברגע מסוים אחד מהם, קורבן להרהוריו או בדיוק האחד היוצא דופן שאין לו כאלה, עוד לא הוחלט, שולף תת-מקלע או משהו כזה ומרסס סביב עד שהכול משתתק. שקט ארוך וזהו. אני בטוחה שכל מי שיראה את הסרט הזה יחשוב מייד שהוא מזכיר לו משהו. אני יודעת שלי זה מזכיר משהו. רוב הסיכויים שבכלל כבר יש סרט כזה. הוא שאל: מה זה לדעתך? פחדים, משהו על החיים בעיר אני מניחה, אמרתי לו מהר מדי. זה כנראה לא זה, הספקתי לחשוב בתוך כך. הסברתי שזאת מחשבה מבעיתה שעלתה בדעתי שעה שנסעתי במונית. הרחובות רק התחילו להתמלא באנשים ובתוכניות שלהם, וחשבתי מה יקרה אם איזה מישהו יתחיל פתאום לרסס עם תת-מקלע, כאילו יש לי מושג מה זה, או עם משהו אחר. כל הנשמות השמנמנות שפה נוסעות, מה יהא עליהן. לא צריך מי יודע מה דמיון. לא ידעתי מה עוד להגיד על זה, אז בדיוק כשזאב התחיל להגיד משהו כמו שאני לא חייבת לקבל את זה, אבל הרושם שהוא מקבל מכל זה הוא של זעם שאין לו גבול, זעם של שלוש מאות ושישים מעלות, אמרתי שאני רוצה גם לעשות סרט על מישהו שמגיע לעבודה יום אחד, כמו בכל יום, רק שהפעם הוא מת. הוא מת לכל דבר, ולראיה תקוע לו גרזן בראש, ועם זה הוא מגיע לעבודה כמו בכל יום, רק מת, ואף אחד לא מרגיש בהבדל. "מה דעתך על הסיפור הזה?", שאלתי אותו לפני שהוא יספיק, והוא גירד בראש. בו בזמן עלו בדעתי שלי שני דברים לפחות. "אבל חבל, חייב להיות ווֹיס אובר", אמרתי, ואני לא מתה על זה. גם ככה, אין מצב שהיית שוקל להשאיל את קולך לסרט שלי, מה? אז הוא אמר שהוא קצת מתגעגע בשבילי לזמנים שהייתי עושה אצלו קצת יותר עבודה, אבל הוא מבין שלפעמים צריך פשוט לדבר קצת על הדברים מלמעלה, אז שאני לא ארגיש לא בסדר עם זה.
לבין. או התכוונתי לספר לו. הוא יהיה על כמה אנשים – חמישה או שישה, שיש להם חיים, ויש להם הרהורים שונים, על החיים, פחות או יותר, ותוכניות לעתיד, הקרוב והרחוק, ושאלות נוקבות, ודילמות הרות גורל, או בכלל לא, והמצלמה תלטף אותם ותלווה אותם כשמתוך ענייניהם הם נאספים יחד לתוך מעלית של בניין משרדים עם קומת זכוכית למעלה. ברגע מסוים אחד מהם, קורבן להרהוריו או בדיוק האחד היוצא דופן שאין לו כאלה, עוד לא הוחלט, שולף תת-מקלע או משהו כזה ומרסס סביב עד שהכול משתתק. שקט ארוך וזהו. אני בטוחה שכל מי שיראה את הסרט הזה יחשוב מייד שהוא מזכיר לו משהו. אני יודעת שלי זה מזכיר משהו. רוב הסיכויים שבכלל כבר יש סרט כזה. הוא שאל: מה זה לדעתך? פחדים, משהו על החיים בעיר אני מניחה, אמרתי לו מהר מדי. זה כנראה לא זה, הספקתי לחשוב בתוך כך. הסברתי שזאת מחשבה מבעיתה שעלתה בדעתי שעה שנסעתי במונית. הרחובות רק התחילו להתמלא באנשים ובתוכניות שלהם, וחשבתי מה יקרה אם איזה מישהו יתחיל פתאום לרסס עם תת-מקלע, כאילו יש לי מושג מה זה, או עם משהו אחר. כל הנשמות השמנמנות שפה נוסעות, מה יהא עליהן. לא צריך מי יודע מה דמיון. לא ידעתי מה עוד להגיד על זה, אז בדיוק כשזאב התחיל להגיד משהו כמו שאני לא חייבת לקבל את זה, אבל הרושם שהוא מקבל מכל זה הוא של זעם שאין לו גבול, זעם של שלוש מאות ושישים מעלות, אמרתי שאני רוצה גם לעשות סרט על מישהו שמגיע לעבודה יום אחד, כמו בכל יום, רק שהפעם הוא מת. הוא מת לכל דבר, ולראיה תקוע לו גרזן בראש, ועם זה הוא מגיע לעבודה כמו בכל יום, רק מת, ואף אחד לא מרגיש בהבדל. "מה דעתך על הסיפור הזה?", שאלתי אותו לפני שהוא יספיק, והוא גירד בראש. בו בזמן עלו בדעתי שלי שני דברים לפחות. "אבל חבל, חייב להיות ווֹיס אובר", אמרתי, ואני לא מתה על זה. גם ככה, אין מצב שהיית שוקל להשאיל את קולך לסרט שלי, מה? אז הוא אמר שהוא קצת מתגעגע בשבילי לזמנים שהייתי עושה אצלו קצת יותר עבודה, אבל הוא מבין שלפעמים צריך פשוט לדבר קצת על הדברים מלמעלה, אז שאני לא ארגיש לא בסדר עם זה.
אחרי זמן שאם לא הייתי כבר לומדת להרגיש נינוחה בו היה בטח נראה לי כמו שעתיים הוא אמר שנראה לו, מכל מה ששמענו פה, אולי בעיקר בתחילת פגישתנו אבל לא רק, שכדאי שאני אצור קשר עם מישהו מהמשפחה שלי, מה עם אחותי שגרה פה בעיר, אולי אתארח אצלה כמה ימים? יכול להיות נעים, הוא אמר.
על מעקה הבית ממול התמקמו טיפות זו לצד זו. מתי התחיל שוב לרדת גשם לא הבחנתי. כשהעננים מתכווצים ומבקשים להיסחט גם האינסטלציה אצלי מתנהגת דומה. אהבתי לגשם היא כפוית טובה, אבל הרחש הזה, המלטף, שווה את הכול.
אחותי הגדולה ואני, ייאמר מייד, לא משדרות באותו תדר. היא לגמרי אקסטרוברטית, טיפוס נדיר במשפחתנו, ואולי דווקא טוב שכך. נכון שעם האחרים בכלל אי-אפשר לתקשר, מרוב שהם רגישים ושבריריים ובעיקר סודיים ומוצפנים. כמה אפשר להעמיק חקר – או לחלוק, מצד שני – עם טיפוס שחייו מתמצים בחיוך ענוג שאינו מסגיר שיניים והוא מתחייך בהטיית ראש של השלמה או מסביר לך שהכול טוב בדיוק כמו שהוא רק כי הוא מגיע לרצפה? לא הרבה.
הרעיון קצת מצא חן בעיני, אף שבחיים לא היה עולה בדעתי באופן עצמאי. אנחנו באמת לא קרובות, הסברתי. היא מעצבנת. לא משנה איפה אתה פוגש אותה, תמיד היא מספיק שפויה כדי לספר משהו כמו שזה עתה היא גמרה לקרוא משהו כמו בעקבות הזמן האבוד, שהתחילה לקרוא ביולי שעבר, ומה מאוד נהנתה מכל רגע. אני מאוד גאה באחותי, שיהיה ברור. אני עצמי לא הצלחתי לקרוא יותר מעמודיים בספר הזה, וזה רק לדוגמה. הטעם שלי הרבה יותר גס. אני אוהבת דברים חדים ופשוטים, שנכנסים אל תוך לבי ולא משתהים יתר על המידה בשיניים, ברום הראש או על הלשון. נראה לי שאפילו בעוגיות אין לנו אותו טעם. לי ולמרסל, אני מתכוונת. אחותי בלי ספק יותר אינטליגנטית ממני, אבל נראה שגם אני צריכה להיות כאן איפשהו. איפשהו למטה.
מצד שני אני בכל זאת מצטיירת בעיני כמתאימה להתפוצץ למשל במעלית של איזה קניון אחרי שיומיים התלבטתי אם ללכת בכלל.
"כן, נראה לי שאבקר קצת אצל אחותי", אמרתי וקמתי ללכת. כשכבר עמדתי ליד הדלת זאב הסתובב אחרי ואמר, "אבל נטע, בכל זאת צריך להגיד שהדבר הרציונלי לעשות הוא למצוא את הזמן המתאים ולחזור למקום העבודה, להסדיר שם את העניינים כדי שתוכלי לחיות עד שיהיה לך משהו חדש, וגם ללכת למנעולן.. אני מניח שאת רוצה לחכות עם זה בינתיים. אפשר להבין את זה", הוא הוסיף. "אולי באמת לא כל כך מתאים להיות לבד כרגע".
כשיצאתי מהחדר של זאב כמעט דרכתי על מישהו שישב על הספסל הצמוד לקיר. הייתי כל כך נרגשת ומלובבת מהחמימות של חדרו של זאב ששלחתי יד כמו עיוורת, בעיקר כדי להציל את מי שזה לא יהיה מפני, ומכיוון שהוא בדיוק קם כדי להיכנס יצא שליטפתי את ראשו, ככה די בכוח, ומכיוון שלא האמנתי שדבר כזה ייתכן בכלל עשיתי את זה יותר מפעם אחת, כלומר יותר מדי, בטוח יותר מדי אם מתחשבים בזה שאפילו לא ידעתי אם זה מישהו שאני מכירה או לא, רוב הסיכויים שלא, ולפרצוף שפיו נפער והשמיע צחוק מתוק של תדהמה שאין עמה בהלה אמרתי שאני מצטערת, שאני מאוד-מאוד מצטערת.
רק למטה ברחוב, כשכבר הייתי קצת יותר אסופה, התקשרתי לאחותי. "היי קרני?", אמרתי למשיבון בשמחה אמיתית, "לא תאמיני מה קרה לאחותך". די מהר אחר כך היא התקשרה בחזרה וציוותה עלי, כמו שבעבר נהגה לצוות עלי לשטוף את הידיים אחרי שנכנסתי הביתה אם אני רוצה להיות בחדר שלה, או לשיר את האייביסי לחבר החדש שלה, להגיע לביתה הכי מהר שאוכל, אם יש לי כסף להגיע, או שאני רוצה שהיא תבוא לקחת אותי. האדנות הנושנה הזאת, של מישהו שאם תופסים אותו לא מוכן ממש אכפת לו ממה שקורה אתי, הביאה עלי עוד גל בכייה שאני לא יודעת מאיפה הגיע, ולא היתה לי שום ברירה, נאלצתי להתיישב על שפת המדרכה ופשוט לחכות שזה יעבור. אף פעם לא זכרתי את עצמי רכרוכית כל כך.
בפעם האחרונה שנפגשתי עם אחותי קרני היו לה המון טענות לגידי, הבעל שלה. הם כל הזמן רבים עכשיו, גם ליד הילדים, היא אמרה. הוא כל הזמן מתקן אותה, נוזף בה, מוכיח אותה – ומרוב מאמץ רוב שאר הזמן הוא ישן. אמרתי לה אז שאם סומכים על מישהו, נניח אם היא בוטחת בגידי, כל השאר הוא כמו גירוד מאחורי הברך. קצת מעצבן, קצת תוקע, למשל אם את רוצה לרקוד את המקרנה, אבל אף פעם לא מקלקל סופית. כנראה זה נשמע קצת ממקום של התנשאות, ובכל אופן ממקום לא נכון, עובדה שזה לא גרם לה להרגיש יותר טוב באותו רגע, וגם אני די מהר אחר כך חטפתי את זה בפרצוף. אני לא בוטחת באיש ואין לי איש שאבטח בו.
וכך הגעתי שוב, עם החבילה שלי, הפעם לשם. הבאתי שני זרים של ניצני כלניות. נתנו לי את החדר הקטן, זה שמדי פעם הוא של המטפלת או של פליט כלשהו, למשל אני. התארגנתי בנחת. אמרו שכשאגמור ארד. לא התחשק לי לרדת, היה נדמה לי שכבר בכלל אין יותר למטה, אז התארגנתי בנחת. כלומר לאט מאוד. בכלל לא התארגנתי. סתם עמדתי ובהיתי לפני. פעם קראתי שכל רגע אפשר לעבור. שבכל רגע יש יופי. גם אני רוצה לצאת לצוד יופי. אבל לא תמיד רוצה לצאת. כלומר, לפעמים לצאת, אבל רוצה לצוד יופי במקום שאני נמצאת. נייר סגול נוצץ. קול של פעמון. איזה יופי יש בזה. לאחותי היה די שכל לתת לי את השעות האלה. לא לדפוק על הדלת, אפילו בעדינות, לא לשלוח אף אחד עם לחיים שמנמנות לשאול אם אני צריכה משהו, פשוט כלום. עמדתי ובהיתי. איזה יופי יש בידיעה שיש עולם מעבר מזה, מחוץ לדלת, מחוץ לחלון הסגור – עכשיו פתוח – וכבר עכשיו אני יכולה להביט בו, ומחר בבוקר אוכל גם לראות. פס אור צהוב חמק פנימה מתחת לדלת, ועמו קולו הפדנטי של רוג"ר מור בתפקיד בונד. ג"יימס בונד. רגע ארוך של שקט. עצמתי עיניים. הייתי במקום שלשקט בו אין דומה. זאת אומרת, זה יתרון שדבר אינו עולה עליו – שקט. הרוח בעצים מדגישה אותו. קול כמו של הים. קול הרוח העוברת ליד דלת המרפסת הסמוכה לחדר הזה. יש יופי גם בידיעה שכבר אין לי מה להסתיר. ואין לי מה להפסיד. כבר לא חשוב אולי אם דבר לא ישתנה לטובה בחיי, אם אוכל למצוא משהו בכל רגע.
למחרת, לעומת זה, הו, למחרת. למחרת היה היום החופשי של אחותי. עם החינה על הראש, עם עיתוני סוף השבוע על החינה, עם משהו בפה ובלי משהו בפה, היא כמו מסמרה לי את הלשון למשקוף ולא הניחה לי לזוז עד אם אשיב על כל שאלותיה, בעיקר אלה שהורשיתי לתת עליהן חוות דעת, כמו "אני לא מוכנה שישאלו אותי את זה", או "את לא באמת מתכוונת שאענה לך על זה, נכון", ובלבד שאשיב עליהן לשביעות רצונה מייד אחר כך. נכון. משהו כמו ארבע שנים. יותר משהו כמו חמש. כן, המלפפון החמוץ ההוא. בדיוק. מה מצאתי בו. כל מה שמצאתי בו, מההתחלה ועד הסוף. אז מה הבעיה היתה. גם. מההתחלה, דרך האמצע ועד הסוף. אז למה חיכיתי עד עכשיו. לא, לא יודעת לא תשובה מספיק טובה. לא היה לי כוח? כן, צריך כוח מסוג אחד כדי להישאר במקום וכוח מסוג אחר כדי לשנות את המקום הזה. או להחליף אותו. כן. היא מבינה את זה. היא יכולה לקבל את זה, אבל…. . אחותי היתה צריכה לעבוד בשביל השב"כ, ורק היכולת האינסופית שלה להכיל מידע ולא לעשות אתו שום דבר מונעת מהארגון הזה את הפריבילגיה להשתבח בתכונה הכי רלוונטית הזאת שלה. בינתיים היא עובדת בסטודיו לגרפיקה.
עכשיו תשלמי, אני אומרת לה מייד כשמשתרר רגע שקט מכל החקירה הזאת, ולשוני כמו עפה מהקיר חזרה אל תוך פי. מה המצב פה, בממלכת הדרמה המשפחתית שאין לה סוף? וכבר היא אוחזת את ראשה בידה, מתמסרת לגמרי, מספרת כל פרט שלא היה עולה בדעתי לרצות לשמוע, ובכלל נדמה לה שיש לו מישהי, איזה אידיוטית היא שהיא מאמינה שגם אחרי חמישים שנה יחד ושלושה ילדים – אני מתה על הצורה שבה אחותי אומרת "שלושה ילדים" – שלושה ילדים – עדיין הוא יכול להיות דלוק עליה כמו שלפעמים הוא עושה את עצמו.
היא לא היתה אידיוטית כשהאמינה לו קודם, אז למה היא אידיוטית עכשיו?, אני נכנסת לתפקיד בלי משים, "אידיוט זה לא מי שמאמין שהאהבה היא שמחליטה". "לא", היא מאשרת בלי להקשיב, "אידיוט זה מי שנשאר אחרי החגיגה ונתלה על הנברשת כשכולם כבר רוצים לישון". זה תמיד היה אחד השעשועים החביבים עלינו כשכבר נאלצנו לשהות יחד – להחליט מי אידיוט. האתגר הגדול הוא כמובן להתגבר על הדחף הראשוני להדביק את התואר הזה זו לזו. הראשונה שנכשלת לוקחת את כל הקופה.
"הייתי צריכה להביא את הקטנה לשיעור טקוונדו במתנ"ס", היא מניחה את זרועותיה על כתפי ומספרת לתוך הפרצוף שלי. "כשכבר סוף-סוף היינו בדלת, הוא שואל אותי בפעם השנייה אם אחזור באמצע. אמרתי שעוד לא החלטתי, אולי אעסוק מעט בזנות בינתיים". וכבר אנחנו צוחקות ומגלגלות את ראשינו בכבדות על שולחן האוכל כאילו הוא מלא בבקבוקים ריקים וריקים למחצה, "אני לא מאמינה", אמרתי לה, "בדיוק אותו הדבר אמרתי למה-שמו היום לפני שבוע. למה אנשים תמיד רוצים לדעת כל כך הרבה?".
בסוף כחכחתי כחכוך דרמטי בגרוני ואמרתי שאני רוצה לסכם על ההתחלה שאם אני הולכת להישאר אצלם כמה ימים עד חודש חודשיים (ושוב קירבנו את ראשינו לשולחן וגעינו בצחוק שקצת היה לו טעם של בכי, אני לא יודעת למה) אני רוצה כמובן להיות חלק מהמשפחה, ואחותי השיבה בנדיבות רבה ש"בכיף, בכיף, למה לא". באופן לא מפתיע סוכם מייד אחר כך שאני בהחלט יכולה לתרום משהו באזור המטבח והגיהוץ. כבר למחרת מצאתי את עצמי עטוית סינר כותנה משובץ שבלי ספק אסור ללכלך כי הוא נקנה בקנזו סניף פריס, קוראת אותו מתכון שוב ושוב, ושוב נרדמת במקום הלא-נכון ומתעוררת כשכבר קצת מאוחר מדי.
אמרו לשים כמון בסיר, להשחים אותו מעט, ואז לשים מעט שמן זית ובצל, אבל אני שמתי שמן זית, ובו השחמתי מעט את הכמון, ומובן שהייתי צריכה לקלף כמה תפוחי אדמה, ומובן שהשמן על הכמון שבו נשרפו והעלו עשן גדול וסמיך וכבד, והתחלתי מתעצבנת על הכול ועל כולם. כל העניין התחיל די מהר להימאס עלי.