סרטים – סיפור בהמשכים – חלק 3

יותר מאוחר בערב הגיעה הבת של השכנים לעשות בייביסיטינג, וניצה אילצה אותי ללכת למשהו כמו דייט עם שניים מהעבודה שלה. לא התאים לי, אבל די מהר הבנתי שעלי להיכנע. היא היתה לגמרי בעניין של אחד מהם, וזה היה אמור לעזור ליחסים לעבור לשלב הבא. כבר ברור שאני לא מבינה כלום בדברים האלה, אבל הצלחתי להבין שזה חשוב לה.

כשנסענו לשם במונית – ניצה נראית מלוקקת כמו שהיא כמעט תמיד נראית, לא משנה מה היא לובשת, ואני חנוטה במין שמלת צמר מגרדת אבל די מדליקה, אם גם אתם כמוני מעריצים את אופנת החורף המתמשכת של כת האמיש, שבחרתי ממה שניצה הוציאה מהארון שלה – דמיינתי את הכי רע שיכולתי. שניים מיוזעים דוברי קלישאית בדיאלקט נפטלין ובהיגוי של מי שמעולם לא עזב את בית אמו, ואני, מצדי, משתכרת, מנבלת את הפה, אומרת אמיתות לא לעניין, מתערטלת, מתבזבזת – כך שכשהגענו הייתי רגועה לגמרי, בטוחה שזה בכל מקרה יהיה פחות גרוע ממה שדמיינתי.

בסוף היה ממש-ממש נחמד. לשני הדייטים כאחד קראו דניאל, כך שלא היה צריך אפילו להשתכר כדי לראות כפול. שניהם היו אדריכלים במשרד של ניצה, ולזה שלא היה גָרוש ודלוק לגמרי על ניצה היו שיניים קדמיות נהדרות. מה זה שיניים נהדרות? במקרה שלו זה שמשהו בלבן הממורט שלהן, ובעיקר משהו בעמידה שלהן זו לצד זו, גורם לצחוק צחוק של שמחה או לחלופין לרצות להתנשק אתו נשיקות ארוכות ומייד. באמת צחקנו הרבה. כשהגענו הם כבר היו שם, מגחכים על משהו, וכשהדניאל הזמני שלי התקרב מעבר לשולחן, ככה כדי ללחוץ את היד ולהגיד שלום, היה לו ריח קצת מפולפל של סבון ספציפי שחשבתי שמייד אזכר בשמו, או לפחות אתעטש, והדבר הכי משמח היה שהוא אמר מייד שאשתו, ששאר הנוכחים מכירים, היא מורה לאנגלית, ובודקת עכשיו חיבורים של ארבעים נערות שנשמעות כמו שיבוט של משהו עם צללית גותית, חוויה שגם אם הוא היה רוצה אין לו סיכוי להשתתף בה, לכן הוא נשלח לפגוש אנשים שמדברים. "תיזהר", אמרתי והנפתי את אצבעי לעומתו, "בעיני דיסנט איז סקסי", והתכוונתי לכל מלה כמעט, בעצם לכולן חוץ מתיזהר.     

ניצה והדניאל השני התחבקו והתלחשו די הרבה. לשלושתם היו המון סיפורים מהעבודה להחליף, ואני תרמתי בעיקר את הסיפור על איך הדירה שלי העיפה אותי החוצה בבעיטה. זה נורא שעשע את הדניאלים. הם די שכחו גם ממני וגם מניצה והתחילו לפנטז בקול רם רעיונות אדריכליים מורכבים איך לפצח את הדירה בשבילי. בסוף שניהם כמו איבדו עניין, או שלפחות אחד מהם חטף בעיטה מתחת לשולחן, ואז שניהם כאחד הציעו להתלוות אלי ולנסות לפרוץ את הדלת או לפחות לתת לי שם של מנעולן מעולה אם אתקשר מחר למשרד.

ניצה אמרה שיעזבו את זה בינתיים וייתנו לה ליהנות ממני קצת, ואני חשבתי שאולי היא דווקא היתה מעדיפה להגיע הביתה בלוויית דניאל כלשהו מאשר בחברתי, ובכל זאת אמרתי שאין לי כל כך חשק לדירה הזאת כרגע וייקח עוד קצת זמן עד שאתעקש לחזור.

חזרנו הביתה ברגל. הדניאלים ליוו אותנו ונעלמו. נכנסנו בשקט, חלצנו נעליים – הבייביסיטר ישנה שנת ישרים על הספה – פיהקנו פיהוקים גדולים וחרישיים זו לעומת זו כמו שני חתולים ליד האח – ואחרי הכול עוד התחשק לניצה לפטפט קצת.

כשהיא הסבירה הכול על דניאל, ואיך זה שהיא אף פעם לא הזכירה אותו באוזני קודם, ואיך כולם במשרד אמרו לה חכי-חכי שדניאל יחזור, הוא בדיוק האיש בשבילך – הוא היה באוגנדה או איפשהו כזה כשהיא התחילה לעבוד שם: בנו שם לפי תוכניות שלו בניין לתנועת הצופים של קמפלה או משהו כזה – ואיך התמזל המזל וכשהיא באה בוקר אחד למשרד וראתה אותו עומד שעון על משקוף, מחכה כנראה לקפה שהציעו לו, מביט על הכול במבט אוהב כזה, של מי שבאופן עקרוני מרוצה ממה שהוא רואה, כמו שהוא כמעט תמיד מביט, הוא תיכף נראה לה – בלי שום קשר לזה שהוא חתיך הורס ומכפר על זה רק בעובדה שהוא מוכשר כמו שד ויכול לבנות איצטדיון מאטמי אוזניים. כשהיא הסבירה את כל זה עוד הקשבתי, חשבתי שאני שומעת הכול, האוזניים בערו לי, ואז כנראה כבר עבר איזה זמן, ו"ביום שהלכו שני המיגדלים באמריקה", אני שומעת אותה במעומעם, "את לא מתארת לך מה הלך פה. כל הסוחרי סמים והנרקומנים והערבים והרומנים והזונות, חגיגה שלמה. ובתוך זה כל הילדים משחקים. ומתחת לכל אבן וכל שתיל את מוצאת עשרה מזרקים. הזונות התנפלו על העץ רימונים שיש לי בחצר. חמישה נשארו על העץ. במשטרה אמרו לי – גיברת, לא שמעת שהלכו שני המגדלים? אין לנו זמן לזה עכשיו. מה זה קשור, אני אומרת להם, זה מיליון קילומטר מפה. וגם – הכלב הזקן של רפי, אבא של מאיה, אמא שלו הזקנה, רפי בעצמו, שמופיע ונעלם, החוברת הנוצצת ששם…" לניצה לעולם לא יחסר על מה לדבר ומה להגיד.

התחלתי בוהה ומתבוננת בפינות החדר, מחפשת סדקים בקירות. לא היו. הראש שלי שם את עצמו בין הידיים ובלי לבקש שום אישור מאף אחד התחיל לבכות. תחילה חרישית ואז בקואופרציה עם הכתפיים ודי בקול.

ניצה עזבה את התפירה או מה שהיא עשתה שם ובאה אלי בריצה, רכנה מעלי, ליטפה את ראשי ואמרה "אני יודעת, אני יודעת, מא פטי", וכך יצא שאמרתי לה שאני חייבת ללכת, כי אם אני אשאר אפילו עוד קצת אני עלולה לנשוך את עצמי למוות.

 היא הניחה את שתי כפות ידיה בהצלבה על לבה, צעדה שלושה צעדים לאחור ונראתה מזועזעת. בין שיהוקים לחים אמרתי לה: "כשמישהו אחר אומר משהו כזה זה נשמע נורא, נכון?", היא הנהנה ונשארה באותו מצג עצמו, רכונה מעט לפנים. אמרתי לה – "כשזאת את שאומרת את זה את יודעת שזה יעבור, נכון?", יש לנו היסטוריה משותפת די ארוכה, לניצה ולי. כשהיא הנהנה אמרתי לה: "זהו, שזה יעבור". זה עזר.

הבטחתי לחזור ברגע שאדע מה טוב בשבילי והסתלקתי מהבית המתוק ההוא כמו ירויה מתותח. נולדתי חמישית להורי, אני לא מסתדרת עם תשומת לב רבה מדי.

השעה כבר היתה משהו כמו שתיים לפחות. הרבה אנשים סקסיים לפי ההגדרה שנתתי וגם לפי כל הגדרה אחרת לא נצפו בסביבה, וככל שהתקדמתי בדרכי – שלא ידעתי מהי – המצב לא השתפר. ברחוב בן-יהודה ובסביבתו לפחות היתה תאורה כלשהי.

בלילה הרחובות האלה נראים די מקוללים. גם הידיעה שיושבים שם כמה קלפנים כבדים שלפני לא הרבה זמן אולי כמה מהם הרגו בחור אחד רק כי השיב כשהעירו משהו על הבחורה שהוא הלך אתה ברחוב לא עוזרת.

בכל פעם שהרמתי את הראש השמים היו יותר כהים. לאורך הרחוב נצצו אורות קטנים בחנויות, מכוניות שקטות החליקו חרישית, אנשים צעדו סהרורים, עטופים עד סנטריהם במעילים כהים, משחירים מכחילים. השמים אף הם היו משחירים מכחילים.

התחלתי תוהה אם רואים על מישהו שזה עתה החל להבין שהוא לגמרי חסר כול. הנה ההזדמנות שלי ללכת על הפלירט המתמשך שתמיד היה לי עם האפשרות להיות חסרת בית. כבר הייתי בזה פה ושם להרף עין, אבל תמיד כמו עם חוט קשור לרגל שקצהו השני בבית כלשהו. חוכמה לא כל כך גדולה.

מפעם לפעם נעצמו לי העיניים. מפעם לפעם נשענתי על קיר או על עמוד, רק לרגע, והעפעפיים נדבקו מאליהם זה לזה. משהו בכל פעם העיר אותי, העיר ודחק – מסוכן לעמוד על המקום. לא עומדים. לא עומדים. ממשיכים ללכת.

נכון, גם כשה"מצב" מכה על הראש אני נוטה לצאת להפלגה. לפעמים אני בסרט של מישהו אחר, לפעמים בהקרנה חוזרת של משהו דל תקציב בהפקה עצמית.

כבר הייתי לרגע בזה פעם. זה היה כך,  שהייתי חיילת, ובגלל איזו התנהגות טובה שיצאה לי, חייב להיות בטעות, הקצינה נתנה לי אפטר. אני לא מכירה מישהו שנותנים לו אפטר, בכל שלב בחיים, והוא אומר לא תודה, או אפילו תודה, ונשאר בבסיס. אז יצאתי. כבר כשיצאתי לא היה רגע של צפרירי בוקר. זה היה משהו כמו חמש אחר הצהריים. אמרתי נצא, נראה לאן נגיע. אני לא יודעת איך זה קרה, אבל ברגע הבא כבר הייתי בחיפה. תחנה מרכזית. יכולתי לנסוע לכרמל ולאכול גלידה וללכת לסרט בסינמטק או משהו, או אפילו להתגנב לחתונה ולאכול זנב דג, אבל מה מוזר, מצאתי את עצמי בסוף תור ארוך לאוטובוס לתל-אביב. נראה מה יהיה, חשבתי לעצמי, ונכנסתי אל בטן האוטובוס המאפיל. בתוך כך הפקתי מתוכי את ההרגשה הזאת, של חוסר בית.

נעצתי את מבטי בחלון האוטובוס. הוא היה מאסף. נורא מאסף. כל רגע עצר. עלו, ירדו, ירדו, עלו. משהו מארוחת הצהריים עלה בי והזכיר את עצמו, ואז התיישב לידי מישהו. ליד בית-חירות האלכסונים של מבטינו הצטלבו. באפלולית של האוטובוס הריסים שלו נראו כמו שני פרפרי לילה ענקיים. בחוץ הדיונות בדרך לים נראו רכות ומזמינות כל כך. בלי שום כחכוחים המסגירים הרהור מכשיל הוא שאל אותי אם זה מקום טוב טו קרש פור וואן נייט en איזראל, ואני אמרתי שכן, למי שאוהב כוכבים רבים או משהו טיפשי כזה. הוא שאל אם אני אוהבת, והעיניים שלו הבריקו, ואמרתי שכן, למה לא, ואז סיפרתי לו את הסיפור הזה, שרק במקרה גם היה נכון פחות או יותר, שאני ממקום קצת עלוב בדרום וקיבלתי חופשה של כמה שעות. מקץ שתי דקות התגלגלנו מהאוטובוס אל הכביש, ומשם אל החול, ואז ישבנו ובהינו כמה זמן, לא בטוחים מה כל זה היה, כל אחד די עסוק בעצמו, ובינינו מין זרות שלא בהכרח תתפצח – אלא רק בחסדי החוכמה של הגוף ורפרטואר הרוחות של לילה שלם בקיץ מעל הים ממש.

לא יודעת איך זה קרה, לפתע מצאתי את עצמי מטפסת במעלה המדרגות אל דירתי. כשלהפתעתי הגמורה גיליתי זאת התרפקתי ארוכות על מעקה הבטון, ואם מישהו יגיד לי ששוב בכיתי, ואפילו די בקול, רק שהפעם גם די בכיף, כמי שפוגש את אחיו לאחר חיים שלמים של געגוע, לא אאשר ולא אכחיש.  אחר כך הושטתי את ידי אל תיבת הדואר, כמעשה יום ביומו, משכתי החוצה מלמעלה את המכתבים שהיו שם, טיפסתי עד למדרגה העליונה ושם התיישבתי על מרבד הכניסה, נשענתי בגבי אל הדלת, הנחתי את מצחי על ברכי, המכתבים בידי הקפוצה המונחת בחיקי, ואני מניחה שנרדמתי.

כשהרמתי את ראשי כבר היה אור. האור היה אפור וקר, כל כך קר שהייתי צריכה להפשיר את אצבעות הידיים כדי שאוכל להחזיר לחיים את קצות בהונותי דרך חרטומי הנעליים. בברכיים נוקשות ירדתי איכשהו את המדרגות, ומשם המשכתי בשיא הטבעיות אל בית-הקפה השכונתי שלנו, שה-מייר, להראות לו, כך חשבתי בדרך, כשהשמש החיוורת החלה מחממת מעט את ראשי, איך נראים מיליון דולר – כשהייתי באה לשם עם מה-שמו, ומזמינה עוגה עם שם, כמו למשל אקליר, מה-שמו היה שואל את מייר, "תגיד, איך היא נראית לך, צריך שהיא תאכל עוגה כזאת?". ומייר היה אומר: "מיליון דולר", ומה-שמו היה לוחש לי באוזן: "עוד לא ביקשתי את החשבון, יא טמבל" –  מיליון דולר שסדרת מעשי איוולת לא מתוכננים הביאה אותם אל תחתית פח הזבל.

שני אספרסו ארוכים אחר כך עדיין נשארו לי בערך שעתיים וחצי עד הפגישה שלי בלשכה של זאב, אז כמה דקות קטלתי בנמנום עם הלחי על השולחן אצל מייר, ואחר כך עליתי את כל הרחוב, ובחנות הבגדים של הילה מדדתי כמה סוודרים וחולצות גולף, ובתוך כך הסתרקתי ומרקתי מעט את השיניים על יבש בתא המדידה, ולבסוף רכשתי בסיוע ידידי הטוב הכרטיס המגנטי מעיל צמר חום המגיע עד לקרסוליים, שיש לו גם צווארון גדול העוטף היטב-היטב את הצוואר, ואז יצאתי לרחוב, מרגישה מאוד פריסאית, והנפתי את ידי בהתאם.

שמים של פלדה מעל מלון הייאט. "החורף מתחיל", אמר נהג המונית. "החורף תמיד מתחיל", החלפתי אתו הגיג, שלא כדרכי. "לא משנה שכל יומיים הוא מראה את עצמו, תמיד עושים לו כבוד, בחור חדש בשכונה". "ואללה נכון", אמר הנהג, "בעצמי לא הייתי אומר את זה יותר נכון".