ignoring the state Zen mind – beginners` mind
שלום לכול,
אני צריכה לקשור לעצמי את הידיים כדי לא להגיד שזה מה-זה מאמלל אותי שאני קצת עובדת פה בלי הד, אבל תמיד איכשהו יד אחת משתחררת ועושה מה שמתחשק לה. אז הנה דברה של יד שמאל שלי: באמת שאין צורך בתגובות של סתם, אבל אם מישהו מתחשק לו להגיב משהו והוא צריך עידוד לזה – הנה: מחשבות (בעיקר כאלה שיש בהן משהו שמלמד על משהו חוץ מעל מקומי הבלתי-חשוב בחברה הנוכחית) שקשורות איכשהו למה שאני שמה פה יתקבלו ממש בברכה!
סרטים – חלק 2 (שפירושו שיותר למטה יש חלק 1 שמתאים לקרוא אותו קודם)
בסוף קבעתי עם ניצה בבית שלה. לפנות ערב הגעתי עם החבילה שלי. שעה שהעברנו לכוס חצי מהבירה סטלה שהבאתי מהדרך, והגבהנו את מה שבידנו זו לעומת זו, ניצה בחנה אותי ככה מהצד, כנראה לראות מה זמני ומה גמור – באזור העובדות ובאזור האבל הבלתי-נראה שלי עליהן, ואמרה לי, "מותק, את יכולה להישאר כאן עד מתי שבא לך. מי קאזה אסו קאזה. תוכלי לישון בחדר עם מאיה".
בסוף קבעתי עם ניצה בבית שלה. לפנות ערב הגעתי עם החבילה שלי. שעה שהעברנו לכוס חצי מהבירה סטלה שהבאתי מהדרך, והגבהנו את מה שבידנו זו לעומת זו, ניצה בחנה אותי ככה מהצד, כנראה לראות מה זמני ומה גמור – באזור העובדות ובאזור האבל הבלתי-נראה שלי עליהן, ואמרה לי, "מותק, את יכולה להישאר כאן עד מתי שבא לך. מי קאזה אסו קאזה. תוכלי לישון בחדר עם מאיה".
אמרתי שאשאר קצת בתנאי שהיא תיתן לי לעזור בבית וכל זה, וסוכם שמכיוון שניצה עובדת המון שעות כל יום אני אכין משהו לאכול בשבילי ובשביל מאיה כשהיא חוזרת מבית-הספר וגם אעשה קצת בייביסיטינג כשצריך. "היא די עצמאית והכול, אבל נהנית מחברה טובה", ניצה אמרה וחייכה כאילו היינו שתי תיכוניסטיות בדרך לעיר העתיקה במקום שעתיים היסטוריה.
אחר כך היא פחות או יותר אילצה אותי להיכנס להתקלח, ואז ישבנו במטבח הקטנטן שלה ואכלנו משהו.
התחיל לרדת גשם. הגשם היה קל ומפויס ושקט, וניצה ואני הסכמנו שלמנגינה הזאת אפשר להקשיב חודש שלם. התחלנו לנסות. בין לבין מובן שקשקשנו קצת. מה זה קצת? אני לא רגילה לסשנים כאלה.
כשמישהו מתחיל לשגע אותי בדיבורים אני נכנסת למנהרת הפה שלו ונוסעת בזמן. געגועי הוליכו אותי אל דירתי האחרונה, זאת שרק באותו בוקר לחצה אותי החוצה. יותר חיכתה בשקט שאעזוב בעצם.
לא תמיד גרתי שם. רוב הזמן אפילו לא ידעתי שיש מקום עם שם יפה כמו שהיה למקום הזה. אני זוכרת שבאתי לשם בפעם השנייה. חיפשתי דירה. כבר בביקור הראשון חשבתי מייד שזאת תסכון, אבל היו כל כך הרבה דירות, הייתי חייבת לראות עוד. כשבאתי בפעם השנייה אפילו לא זכרתי שהיא היתה בקומה העליונה. גיששתי די באפלה, ועם זה הייתי מוקסמת מהאורות הקטנים והחגיגיים שהסגירו מעט מהגן המסתורי שהדירה הזאת ישבה בו אבל לא היה להם שום היבט תכליתי. גיששתי את דרכי ממש.
איכשהו זיהיתי את הבניין, אבל איך יכולתי לא לזכור שהדירה היתה למעלה? הקפתי אותו סביב סביב. כלב תחש, שמכנים אותו נקניק, נבח במעגל אור ליד דלת דירת הקרקע בבניין הסמוך. חשבתי שזה סימן בשבילי; בבית שלנו היתה מין בדיחה מכוננת שטובה לכל זמן, אשר בה איש אחד מנסה למכור כלב כזה. שורת המחץ הטובה לכל שעה היתה שרגליים שמגיעות עד הרצפה אינן יכולות להיחשב קצרות מדי. מגוון וריאציות על הנושא הזה עזרו במשך השנים לסכור פיות ופרצי דמעות כל אימת שהסנדוויץ" לבית-הספר נראה מאתמול, הסוודר שירשנו איש מאחיו נראה כמו שריד מהשואה וחגיגת יום ההולדת דמתה לעצרת מחאה עם שביתת רעב.
די מהר אחר כך הוא בא אלי, מה-שמו. זה לא שאני באמת לא זוכרת איך קוראים לו, או שלא נתתי לו אלף שמות משלי – טובים ורעים, אלא רק שמה-שמו הוא שמו האחרון בלבי בינתיים. הכרנו בשנה ב". בפעם הראשונה שהוא בא אלי זה היה כדי ללמוד יחד לעקרונות יסוד, שהוא גרר משנה א", ולתיאוריות גיאומורפולגיות של ימי הביניים. הוא הביא לי רדיו בתוך תיבת דיקט שנראה כאילו נער חובב אלקטרוניקה התקין אותו – מה-שמו, כפי שהתחוור די מהר, ובחזיתו היה קבוע חלון נאה שנשקף ממנו אור ירוק בהיר. ישבנו על השטיח, את הדפים האיר אותו אור ירקרק שנראה כשלוח מעולם אחר, טום פטי נשמע משכלל את כנפיו חרישית http://www.youtube.com/watch?v=4mX9-2xuyP8, ואני נאבקתי בדחף להגביר ולהגביר עוד ועוד, הרי הייתי אמורה ללמד את מה-שמו. הוא עצמו נראה די פזור דעת. עיניו שוטטו בחוסר מנוחה ממני אל הדפים ואל התקרה וחוזר חלילה. עד היום האחרון שלנו יחד היו לו בעיות ריכוז כשדיברתי. באמת השתדלתי. הסברתי על תהליכי סדימנטציה, התרוממות ושקיעה בשולי יבשות, והוא אמר שמשונה שאני מדברת ומדברת וכל מה שהוא חושב עליו זה מתי יתאים להושיט את היד, ככה, ולבדוק אם הלחי שלי חלקה וקרירה כמו שהיא נראית. תגדיר "משונה", הייתי צריכה להגיד לו.
מה-שמו כנראה לא היה מקורי ביותר, אבל היתה לו יד טובה, שאז פירשתי כתפיסה מהירה – תכונה מאוד מושכת בעיני. את עקרון הסופרפוזיציה הוא בלי ספק הבין. עובדה שדי מהר אחר כך כבר הורדתי את הסוודר, והתכוונתי לזה, ודי מהר אחר כך התגפפנו שעות ארוכות. כשהתעוררנו האור דרך תריס המרפסת נכנס חלבי ורך. הוא אמר שהוא אוהב אותי ותמיד יאהב. אני מאמינה בדברים כאלה. האמנתי.
בשיעור של שלזינגר על תיאוריות גיאומורפולוגיות היו כמעט רק שַקלים, לפחות בשנתון שלנו. מוחות אנליטיים עם פתחי שידור רהוטים או שלפחות היו במצ"ו-פיצ"ו. איכשהו, בכל הצניעות, במבחנים אף אחד לא קיבל ציונים טובים כשלי. זה כנראה מה שהביא אותו אלי. שחטו אותו במילואים ואם הוא לא רצה להפסיד את כל השנה הוא היה צריך ללמוד ממישהו שיודע. אבל מהו שמשך אותי אליו? הקול? בשיעור הראשון של תיאוריות הגענו שנינו ראשונים, הוא שאל אותי משהו על הווילון – היה שם מין וילון שחור מאובק – אם לסגור אותו, או אם לפתוח, ואני מניחה שאמרתי לו שזה לא כזה חשוב בעיני. אם כבר שם היתה אזהרה, אני לא קלטתי אותה. הוא הרבה לכחכך בגרונו, כאילו לכוונן ולדייק את קולו, שבדברו היה נמוך ושקט ונימתו אבירית. על המעמד כולו היה שפוך משהו כמו הבטחה שמאחורי כל ההבלים האלה מסתתר משהו עמוק הרבה יותר. לעולם, דרך אגב, אין להאמין להבטחה הזאת. אני יודעת שעד כה לא אמרתי משהו שאפשר להבין למה בגללו נפרדתי מדרור, החבר הקודם שהיה לי, אבל היה שם משהו, אני בטוחה. וכאן חשוב לי לציין שלא חיכיתי עם זה יותר מדי. דרור ההוא ואני ישבנו למטה בבניין של מזכירות הפקולטה, על ספסל קטן, עם הגב אל הקיר. היה משונה. הוא נראה מופתע, אבל התרגל מהר. כל אחד בתורו יילל קצת, ובסוף הוא היה חייב בכל זאת להגיד משהו כמו שאני טיפוס לא אמין. טוב, חייבים להודות שיש בזה משהו, אבל היו גם נסיבות מקילות. שנה שנייה, הרבה מדרגות, אוכלים הרבה שורשי דשא ומה שיש, הרבה סיגריה. הרבה-הרבה דאווין.
בסוף כנראה נעצמו לי העיניים, כי מצאתי את ניצה עומדת מעלי, היד שלה על המצח שלי, והיא אמרה: "בואי, חמודה, חתיכת יום עבר עלייך. סידרתי לך יופי של מיטה אצל מאיה בחדר, לכי תראי". את זחילתי אל תוך החדר ליוותה התהייה מכמירת הלב של ניצה, אם "חתיכת יום" זה "היה" או "היתה". רק בחסדי האל לא נקראתי להכריע.
איך שנשכבתי במיטה – לא הצלחתי להירדם. חשבתי על הפסיכולוג שלי, זאב. איך אשלם לו עכשיו, אני בלעדיו הרי לא יכולה.
האמת טובה, הוא אמר לי מיליון פעם. תלמדי להתיידד עם האמת. היא מחטאת. לא משנה מה רואים, טוב שרואים. עכשיו למשל, חשבתי, אני רואה משהו חשוך מאוד. כשקצת יתבהר, ובעצם, כשעיני יתרגלו לחשכה, כפי שיקרה בקרוב, יש לשער, אתחיל סוף-סוף לראות את כל הדברים שעשיתי לא בסדר. בינתיים הכול עיוורון אחד גדול. אני מתכוונת, אני יודעת שעשיתי הכול לא בסדר. בלי ספק. אבל לא רואה דבר ספציפי כלשהו.
למחרת בבוקר היו כל מיני התלחשויות ורפרופים מעל ראשי, שלא הטרידו אותי במיוחד. התעוררתי בסביבות עשר ומייד כשנזכרתי איפה אני ניסיתי לעשות את עצמי מועילה. על שולחן המטבח ניצה השאירה בנדיבות נון-שלנטית מאתיים שקלים. חיטטתי קצת בארונות ומצאתי בעיקר אטריות צ"או מיין תוצרת קליפורניה וקקאו שניצה בעצמה הביאה מביקור מולדת בבלגיה. גם המקרר לא סייע רבות ליצירת תמונה לכידה של אפשרויות בתחום ההזנה, ומכיוון שלא היה לי ראש ללקטנות בבוקר הספציפי ההוא החלטתי שנלך על הזמנת פיצה – וכדרכם ממחר יתחילו החיים ההרמוניים והבריאים.
די חששתי מבואה של מאיה הקטנה. ילדים קצת מפחידים אותי. נכון שעל מאיה כבר שמרתי יותר מפעם, אבל בעיקר כשהיא היתה קטנטנה. הרגעים הריקים של אחר הצהריים התארכו אז לאטם, מלנכוליים עד דמעות. ילדים קטנים נראים לי תמיד בודדים ואציליים כל כך, כמו אבות רוחניים קטני קומה שעומדים בחלון חדרם בין הערביים, מחכים לתלמיד עם שאלות אמיתיות. רק אחר כך כשהם מתחילים לדבר מתחוור שהם לא באמת עסוקים בשאלה אם טוב לו לאדם שלא נברא משנברא וכל זה.
כשראיתי אותה מגיעה, מתחבטת בדלת עם כל התיקים ותיקי התיקים שדורשים מהם להביא בכיתה גימ"ל, ידעתי שעכשיו הכול פשוט הרבה יותר. באמת היו לה הרבה מאוד רעיונות מה לעשות עם הזמן, ובנדיבות רבה הסכימה לשתף אותי – אם בא לי, כמו שהיא אמרה פעם אחר פעם – תחילה במשיכת כתף ובטון מוכיח ואחר כך סתם תוך כדי הנהון. אז ציירנו קצת יחד, מהקרטון של הפיצה עשינו בית לבובות קטנות, מעשה שניצה גאון בו ואני, כפי שנחשף מייד, הרבה פחות מזה, ואז גם עשינו קצת תרגילים בחשבון וכמה גלגלונים ועמידות ראש על השטיח, ובסוף הלכנו עד השוק וקנינו עוד כמה דברים שלא כל כך מסתדרים זה עם זה, וכשחזרנו הכנו מכמעט כל הדברים ארוחת ערב מופתית.
מאוד נקשרנו זו לזו, מאיה הקטנה ואני. גם כשניצה כבר חזרה מהעבודה נשארנו דבוקות. וכשהושכבה – "עם כל הכבוד לך, גברתי" – במיטתה, היא תבעה בנימוס שאני מי שיספר לה סיפור.
"כשהחמור שכב לישון בליל שבת", עף החוצה הסיפור ותפס את מקומו בחלל בעליצות מהולה בחשדנות כמו מישהו שבערוב ימיו הוזמן סוף כל סוף לתוכנית אירוח בערוץ הממלכתי של הטלוויזיה ומביט לצדדים דרך הכתפיים שעה שהוא מתיישב, "היה לו רק מעט זמן להרהורים. לפני שנתו החליט שלמחרת בבוקר הוא יתעורר חתול. כשעצם את עיניו רק לרגע ראה את עצמו והנה הוא חתול. נבון, ערמומי, אצילי עד מאוד, מקצות אוזניו המחודדות ועד אחרון מפרקי זנבו. עיניו הוגפו אז בעפעפיים כבדים, חמוריים. למחרת האריך מאוד בשנתו, וכשקם לקראת צהרי היום התמתח מזיפי שפמו ועד קצה זנבו ועלה מתוך חדרו הומה ומגרגר".
מאיה צחקה. זה הצחיק אותה איכשהו. אדם צריך להיזהר כשהוא בוחר למי לספר את סיפור חייו. טוב, גם אני צחקתי קצת. "ומה סוף הסיפור היה?", היא שאלה לבסוף. "הסוף? באמת לא יודעת, חכי, נציץ רגע אל תוך העתיד", השבתי, וקירבתי את פני לחלון החשוך. "יש לי סוף", אמרתי לה לבסוף, "אבל הוא זמני".
""גמרתי אומר להפוך לחתול", כתב החמור המלומד ההוא ביומנו, "אפס העולם מוחה. ממשיך לנעור לעומתי כאילו אין סיכוי שאבין שפה אחרת"", היה סופו הזמני של הסיפור. "ההה, אפס", אמרה מאיה לתוך הכר ודי מהר אחר כך נרדמה.
היי, כפי שהבנת זו "ש.ר"..
בקשר לתחילת הפוסט- בה כתבת:"אני צריכה לקשור לעצמי את הידיים כדי לא להגיד שזה מה-זה מאמלל אותי שאני קצת עובדת פה בלי הד, אבל תמיד איכשהו יד אחת משתחררת ועושה מה שמתחשק לה."-אז ככה, בתור אחת שמנהלת בלוג בהווה ולפחות 5 בלוגים לשעבר-אני אומרת לך, אל תכתבי בשביל הקוראים, תכתבי אך ורק בשביל עצמך,כמובן שתגובות זה מאוד נחמד ומתפיח את האגו.. אבל לא בשבילם את כותבת, בין כה וכה ציינו את העובדה שאותם קוראים בעצם מגיבים לרוב רק כדי.. וול.. את יודעת מה ההמשך..
ובאשר לכתיבתך, אני אוהבת את הסגנון (נראה לי שישרתי אותו בגנים) וע.י צודק כשהוא אומר שיש משהו יותר ממדרגה עליונה, משהו יותר מתוחכם כזה בכתיבתך, ואני מסכימה, אך יש גם משהו פשוט (אך ורק במובן הטוב!) פשוט ובכל זאת מתוחכם ואני אוהבת את זה, וגם התוכן מעניין (ונותן לי כמה שוקים!)
שלך
ש.ר (: