ignoring the state Zen mind – beginners` mind
שלום לכול!
הבנתי וגם הפנמתי שלבלוג מקובל לכתוב בקיצור, מתוך רחמנות על מי שאמור לקרוא את זה או משהו. אני יש לי הרבה רחמנות, ומצד שני יוצא לי בחיים לקרוא מאות רבות של עמודים על המחשב מדי יום ביומו, כדי להשתתף בפרנסת משפחתי, כך שלבי אינו ממש נתון למתפנקי המדיום.
חוץ מזה, נראה לי שארוך מדי זה רק מה שעשוי רע, ומה שעשוי רע הוא בכל מקרה ארוך מדי, כך שאין מה להתאמץ לכתוב דווקא לא ארוך, עדיף לנסות לכתוב לא רע. אבל לא משנה.
הצרה היא שכל זה רק התנצלויות; אני פשוט יודעת שלפני שאצליח לייצר סיפורים ישירות לבלוג אני חייבת לגמור לכתוב משהו אחר, שכבר רובץ אצלי זמן הרבה ומחכה להיוולד, וזה באמת מעורר רחמים לדעתי. יש שיסכימו איתי, אבל אף אחד לא חייב.
אשר על כן, הנה העסקה: הסיפור הזה, שעוד לא גמרתי בכלל לכתוב אותו, אבל די בקרוב אגמור, אני כבר מרגישה את זה, הוא באמת קצת ארוך. לכן אחלק אותו לקטעים של משהו כמו חמישה עמודים בכל פעם – ואקווה שזה לא יהרוג אף אחד, ושאם אשמע משהו (תגובות וכאלה) זה לא יהיה רק "הי, זה ארוך מדי".
הנה (הו, אלוהים, בבקשה עשה שלא יכניסו לפריזר את התינוק החדש שלי שטרם נולד):
סרטים
(1)
אפשר להגיד שברוקבק מאונטיין הרס לי את החיים. בטוח שהוא שינה אותם. לא יודעת מה הריץ אותי לראות את הסרט הזה בכלל, אפילו עוד לא התחילו להקרין אותו כאן. סתם התלוויתי לחברה שוחרת תרבות ובלי להתכוון מצאתי את עצמי בלילה טרום-בכורה.
אני לא בטוחה שהערכתי את הגלגול החדש שדוני דרקו, http://www.youtube.com/watch?v=8wqVHjK2bQs, שלמדתי לאהוב, טרח להתעטף בו כדי לחזור להופיע בעולמנו. בכל אופן ישבתי בשקט והסתכלתי כמו ילדה טובה, פה ושם שמתי את כפות הידיים ביני ובין המסך, כי יש דברים שעדיין אני לא מוכנה לראות, וטרח – נהרסו לי החיים. טוב, כבר רמזתי שנהרסו זה אולי מוגזם. כי אף שנאמר חיים – לא מדובר בממש חיים. לפחות לא ממש כיף חיים. בכל אופן, משהו כמו בוקר אחרי זה נפנפתי את מה-שמו מהשערות שלי. מספיק.
האמת, כבר מזמן התכוונתי לעזוב בעצמי. אלף שנים הייתי עצבנית כמו שד מהשדים העצבניים. כל פעם חשבתי שזה בגלל איך שהוא נהג להשאיר את הבית אחרי שהוא אכל, אחרי שהוא ישן, אחרי שחברים קפצו לבקר… . האמת היא שפשוט נמאס לי לסחוב. נמאס לי לסחוב וכבר התכוונתי לעזוב את השותפות הכושלת הזאת. חשבתי שאני צריכה לחכות לרגע המתאים, זה שיאפשר לעשות משהו גרנדיוזי כמו לעזוב. בחדר משלי, סליחה על הניקור בפצע שכנראה נועד לדמם לעד, אם יהיו מלפפונים מאשתקד דבוקים לשולחנות – הם יהיו לפחות המלפפונים שלי על השולחנות שלי. רק אחכה לרגע המתאים, אמרתי לעצמי, ואז – לא עוד כיור שהוא בור קומפוסט מחופה בצלחות חרסינה שאי-אפשר להפריד, ואם להיות לבד כמו חרא בסהרה, לפחות שיהיו לי קצת מקום וקצת זמן וקצת כבוד עצמי. אוף, הייתי בוכה, למשל כי ברגע אידיוטי במיוחד הוא שם עלים בקומקום וקיבלתי קפה-נענע. היה לי רעל בגוף. נע במעגלים ולא יוצא. אני – הוא. מובן שהכול היה בר-נשיאה אילו משהו חי היה ממשיך לחמם את החלל שבינינו. היינו אז נמסים ונשפכים זה לקראת זה ושוכחים מכל דבר אחר. עכשיו פתאום הופיע דוני ד. בתפקיד הקוץ האולטימטיבי בתחת והכול נסגר באלגנטיות בדרך אחרת מזאת שתכננתי. שיהיה.
"פרידתנו. הדבר הבא", חלקתי אתו בשקט את האפיפניה שלי בוקר אחרי זה. ישמע – ישמע, לא ישמע – לא ישמע. הוא שמע, וגם הבין מה אני אומרת. שלא כדרכו.
כבר תקופה ארוכה שבזמנים הכי טובים בינינו הוא היה בוחר לספר איך הוא לא מרגיש כל כך טוב וכמה הוא מצוברח. הרבה פעמים מצאתי את עצמי חושבת שאם מישהו שחי עם מישהו רוב הזמן מרגיש לא טוב בגוף ויש לו מצב רוח לא טוב אולי הוא צריך להחליף את המישהו הזה או סתם לקחת את חירותו בחזרה, אבל כשהייתי אומרת לו את זה הוא היה אומר שדווקא לא כל כך רע כמו שלפני רגע הוא אמר.
בכל אופן, הוא הבין מה אמרתי. הוא נעמד ליד הדלת וגירד בראש כמי שאין לו מושג מה לעשות עם עצמו, ואגב כך סחט את טיפות החיבה האחרונות שכנראה היו לי אליו. בטון הכי לבבי שיש לי שאלתי אותו: מהו הדבר שלבך יוצא אליו? למי או למה אתה מתגעגע? וכשהוא לקח הרבה אוויר לפני שהוא מתחיל לענות, אמרתי לו: לך על זה. לך עליו. רק תלך. אף אחד שיש לו מוח בראש לא רוצה להיות התחליף של זה בשביל אף אחד. כרגע למדתי את זה בשיעור טרום-בכורה. הסרט הזה כנראה הרבה פחות גרוע ממה שהרגשתי כשצפיתי בו, התפעלתי בתוך כך. בכל זאת היה אפשר לקצר קצת, ועדיין נראה לי שהכי מדכדכים וחסרי תקווה הם הדברים שהם די גרועים אבל יש להם יחסי ציבור היפראקטיביים.
אז הוא אמר שהוא כבר המון זמן מבין שממש רע לי אתו, הוא רק לא ידע עד כמה, ואם זה באמת יעזור הוא תיכף הולך וזהו זה. הוא כבר יחשוב בדרך אל מה לבו יוצא, באמת שאין לו מושג. יש אנשים שהלב שלהם פשוט נמצא יחד אתם, איפה שהם נמצאים, ואולי הוא אחד מהם, בכל אופן שאני לא אטריד את עצמי בזה, הוא משוכנע שזה כבר לא העסק שלי. מתוק אחד. אחר כך השתרר שקט, ובסופו הוא, עם תרמיל חאקי קטן, חזר מהר-מהר אל הדלת, כמו כשעושים ריוויינד יחד עם פליי, והסתלק. מאז ולנצח אני מאחלת למה-שמו רק טוב.
פרידה, לעוזבים, היא קצת כמו היוולדות, אומר המשפט שאין להפריכו שבדיוק אז עלה בדעתי. מזל טוב! מזל טוב!
כמה בקרים אחרי זה יצאתי לקנות חלב או משהו כזה. הדלת נטרקה מאחורי, כבדה ונאמנה. זאת היתה אחת מהדלתות האלה. את המפתח לחזור שכחתי בפנים. כמו שראיתי את זה אז, לא היתה לי בכל העולם כולו דרך לחזור. סתם יצאתי השכם בבוקר לקנות חלב או לחמניות או משהו, וכל החיים השתנו. החוץ כולו היה שקוף וצלול. לגעת באוויר היה כמו להשעין את הלחי על בקבוק. זה לא היה העולם המכוער והנקלה שתיארתי לי. העולם הוא יפה כל כך, עליו ירוקים צהובים ומרצדים, צמרותיו משתפלות בעדינות. עשית עולם יפה כל כך, אני אומרת לזה שאפשר לדבר אתו בכיף, הוא רק אף פעם לא עונה, מה פתאום שמת גם אותי בפנים? וכמובן – אין תשובה.
בחנות של יחזקאל, אחרי שנטלתי ארבע לחמניות ארוכות וצרות, מנוקדות בשומשום, ומיששתי לחם קימל עגלגל ונאה, זכיתי להארה. יחזקאל הניח את הלחמניות בשקית פלסטיק ואמר "שש-שרה וארבעים". הושטתי לו את השטר שהיה בכיסי ולקחתי מידו את השקית. הוא שלשל לידי כמה מטבעות ואמר: "עשרים, שלושים", ואז נתן לי עוד שטר של עשרים. בו ברגע נכנסה לחנות יפהפייה שחורת שיער, ממהרת כמו הרוח בבוקר. היא נעמדה על המקום שבו עמדתי אני ואמרה "מסטיק עגול בַקְשָה?", או משהו רב-השראה דומה מאוד. אני נשארתי שם, מצפה לעוד קצת עודף. היא פיתחה את הנושא והתמקחה קצת – שניים בשקל או שני שקל האחד, ובתוך כך חדרה בשיא הטבעיות לתוך המקום שלי – פשוט עמדה עלי. אמרתי: "רגע, נדמה לי שאנחנו היינו באמצע של משהו, לא?" ויחזקאל חייך, מבטו נעול על גביני היפהפייה היפים, ואמר: "אני חושב שנתתי לך עודף, נתת לי חמישים שקל, נכון?", וכמעט היה עליו להשתמש בכוח כדי להכריח את עצמו להציץ לתוך המגירה שלו. מייד הכה במצחי מבפנים זיכרון דו-להבי. נזכרתי שנתתי ליחזקאל את חמישים השקלים האחרונים שהיו לי, ונזכרתי במוזיקה של הדלת בצאתי. ידעתי שאין לי לאן לחזור עם טרפי.
את תמליל ההארה שדיברתי בה שמעתי בין אוזני רק כשיצאתי מהחנות החשוכה של יחזקאל. כבר קיבלתי את מה שמגיע לי, היה הטקסט. לשווא אחכה לעוד. עכשיו כבר זמן של מישהו אחר, ובמקום שבו עמדתי אני – מישהו אחר יעמוד עכשיו גם אם אתקע שם כמו קורנס בקיר. בקצה ההארה הזאת חזר ונבט גם הגילוי-זוטא שכנראה לעולם לא אכנס עוד אל הבית שלי, שמתוכו יצאתי לפני דקות אחדות – פחות או יותר בפיג"מה. על כל אלה איני שוכחת להודות. נכון שאז הודיתי רק על עצם הידיעה. זאב הפסיכולוג שלי אומר שכל ידיעה היא טובה, גם ידיעה שתוכנה לאו בר-עיכול.
טוב, כיוון שלחזור אל הבית ההוא כבר לא יכולתי, וממילא היה עלי לבלות בעבודה את המשכו של אותו בוקר, הלכתי ישר לעבודה. נכון, בשביל להחזיק את כל התענוג שזה עתה החל נישל מעלי כעורו של נחש משקפיים הייתי צריכה להחזיק עבודה ששעממה אותי כדי ניתור מאדן החלון, תרגיל שבחפץ לב הייתי מנסה אילו רק הייתי מאלה שיש להם חלון בעבודה. הבוסית שם היתה דווקא נחמדה, דרך אגב, ובלי הרף ניסתה לעניינני בפוליטיקה ריאלית, כלומר במסר שאני אומנם עובדת מסורה עד גיחוך אבל מקומי בארגון כלל לא מובטח – לא באשמתה כמובן. אני בכלל לא הצלחתי ללמוד לדבר בשפה הזאת. יואילו וישמרו להם את שמוּל ההתגלמות לעצמם, אמרתי לבוסית שלי, אני רק רוצה שכר לעמלי, כמה שאפשר יותר, וזה הכול. נכון שההשכלה שלי, שהיתה אז תואר ראשון וקצת בגיאולוגיה, לא היתה יכולה להיחשב רלוונטית לתפקיד שמילאתי שם, ובכל זאת לא היה מי שיחלוק על כך שמילאתי אותו על הצד הטוב ביותר, ובשקט.
לא היתה פעם שנכנסתי לבניין העבודה ההיא בלי לחשוב איזו מהומה אני יכולה בקלות לחולל בו אם רק פעם אחת אהיה פסיכית כמו שמה-שמו נהג להגיד שהוא חושב שאני. סתם, לשחק במצית ליד וילון, לחולל פיצוץ קטן בשילוב של כמה אבקות שההרמוניה אינה שורה ביניהן, לא נדרש מכשור מי יודע מה. מישהי נואשת כמו שמה-שמו לא פעם ולא פעמיים סיפר לי שאני, אין גבול למה שהיא מסוגלת לחולל במקום אדיש כמו זה שעבדתי בו, שרק נזקו גדול מאדישותו. בסוף הסתיו אשה אחת נרקבה חיה בחוץ, פשוטו כמשמעו, למרגלות המקום הזה, העשוי שיש ממורק, עוטה שטיחים ירקרקים רחבי ידיים, גינון הדור בחצריו, ואני – עולה, יורדת, נכנסת, יוצאת, עם טייפ ביד ומין בלוק צהבהב, אדוני הארץ וגביריה מביטים דרכי ואינם יודעים שאני קיימת ושיש אנשים שמבקשים לשכנעני שאני לגמרי מופרעת על כל הראש, אבל אני ידעתי שאף פעם לא אהיה מספיק מופרעת כדי להגיד למישהו מהאנשים האלה שיסתכל בחלון ואולי יראה את האשה הזאת שם, נמקה בקור ובבדידות. אני בחיים לא מדברת עם מי שלא דיבר אתי קודם.
יצא שדווקא באותו יום הוחלט שאין עוד צורך בשירותי. אני מוזמנת לעבוד עד תום החוזה אם אני רוצה, אמרה הבוסית, ובתוך כך בחנה את לבושי, שכאמור היה חגיגי במיוחד באותו יום, אבל בינתיים הנה טופס טיולים.
בדרך כלל לא הייתי מפספסת הזדמנות לצאת בנפנוף חגיגי של ידיים ריקות, אבל הפעם זכרתי היטב שכל חפצי בעולם הזה קבורים במחילה שאני צריכה הרבה עזרה מלא-ידידי כדי לחדור אליה, שלא היה בדעתי לבקש בקרוב, ועל כן פתחתי וסגרתי את כל המגירות והארונות בחדר, זרקתי לתוך שקית את כל מה ששלי, ובלי הרבה טקס איחלתי את מיטב האיחולים והסתלקתי עם טופס טיולים ריק בכיס.
אני לא מבינה איך עשיתי כאלה מאמצים להישאר במקום שהרגשתי כזאת הקלה כשאמרו לי שאני צריכה לעזוב, שמעתי את עצמי חושבת מחשבה שמישהי אמרה באוזני רק כמה שבועות קודם. הייתי צריכה לנחש שגם תורי יגיע, ואיכשהו נתפסתי לא מוכנה. אילו מאמצים עשית בעצם? שאלתי את עצמי במדרגות. כל תגובה לא באה. כי את זה גם היום אני חושבת: אם כבר לחקות מישהו, שזה יהיה לפחות מישהו עם קלאסה, כמו המקור הגדול ההוא, שמרשה לשאול הכול אבל בוחר שלא להשיב.
איך שהנחתי את כף הרגל הראשונה (שמאל? ימין?) מחוץ למגדל ההוא – טלפון. עדיין הטלפון שבכיסי חי, לפי עליצותו לא מודע לכך ששעותיו ספורות רק משום שתחנת הכוח הקטנה שלו נעולה בדירתי לשעבר. זה טלפון שירשתי עם ניגון עולץ שתחילתו צהלת סוס והמשכו נגינת בנג"ו עם רקיעות רגליים משמחות עד מאוד. בצד השני חברתי ניצה. "איזה תזמון", אני אומרת לה, "לא תאמיני", ומכינה את גרוני להגיד פעמים רבות "מה". "מה? צהריים? אין בעיה. איפה? איפה את אומרת? מה?".
אם היא התעלפה ממהירות התגובה שלי זה לא פלא בכלל. אין לאיש מושג ממה עתה זה הגחתי. בהיות מה-שמו בחיי, מרוחקת ככל שהאנרגיה שלו נחוותה מרגע מסוים והלאה, משהו בסקרנות שלו לא אִפשר לקבוע אתי פגישות כלל. בטח שלא מהיום להיום. וזה כבר אחרי שפיתחתי אלרגיה לחקירות. אם הוא היה שואל אותי מה התוכניות שלי למחר בבוקר הייתי מייד מגיבה קשה. במיוחד אם תכננתי לבקר אצל ניצה חברתי. הוא לא סובל אותה. בעצם כל הזמן שהייתי אתו הוא לא סבל אף אחד שיש לי דיבור אתו, ובעצם, כשאני חושבת על זה עוד קצת, נראה כאילו כל רמז לכך שיש לי כושר תנועה חולל אצלו תאוות יירוט שאינה יודעת גבול, ועם הזמן הוא למד שאין צורך לבזבז עליה אנרגיה רבה, מספיק שמראיינים אותי עוד ועוד על כל תנועה שיזמתי כדי שהדחף הראשוני שלי יימוג כמו מעצמו. וכל זמן שהוא היה בתוך החיים שלי הוא גם חשב או טען שהוא חושב שאני צריכה לבלוע את זה כמחמאה. זאב הפסיכולוג שלי העיר פעם שאולי מה-שמו מרמז כך דווקא על הרצון שלו החוצה. על כך לא ידעתי מה שאשיב, ובכל אופן, אני עצמי הבנתי בשלב כלשהו שאם אין לי חשק לעבור שעתיים-שלוש של טרור חקירתי כל פעם שמתחשק לי לקנות גרביים חדשים אני צריכה להגיב קשה מראש – שיבין מהר ששום דבר לא משתפר או מתבהר לפני שהוא מפסיק לייצר טרור בשערות שלי. לא פלא שפה ושם תועדתי כקצת תוקפנית. הו, זיכרון רחוק. אני יכולה ללכת עכשיו לאן שאני רוצה עם מי ומתי, ובלי פירור של מאבק. החירות טעמה מתוק.
אז כבר ידעתי מה אני עושה בצהריים. אם זה יימשך כך, חשבתי לעצמי, אדע שעשיתי את הדבר הנכון, אולי לראשונה בחיי. זרזיף סיפוק צמיג זלג אל תוך לבי ומילא אותו עד תום.
ניצה חד-הורית, כמו שאומרים פה. אני לא יודעת אם זה קשור או לא, אבל היא מדברת די הרבה. היא צריכה קהל. קהל רב-דורי לא עושה את העבודה כנראה, נדרש קהל של אנשים מספיק דומים, ואני בדרך כלל טובה בתפקיד הזה. משהו בי כנראה גם משדר כל העת "כלי ריק. כלי ריק", שזה תמיד שימושי.
ובכל אופן יצאתי משיחת הטלפון הזאת. זה שהתחזיתי לחירשת די עזר, אני חושבת, ולצערי מצאתי את עצמי נאלצת לעשות את זה עוד לפני שקבענו היכן ניפגש.
One wants to know what the heroine will do with her newly acquired perfect freedom… Perhaps she will do better then (OK,lehavdil) Isabel Archer? Hmmm… "A Portrait of a Lady" is a safe reference point IMHO, but, "Brokeback Mountain" ain"t, because it, and it"s fame, will not, most likely, IMHO again, survive the decade. And what will people think when they read the story in 2022? They will need the help of a lame explanatory footnote… I am, in any case, hooked already and am looking forward to the next installment
thank you kindly, sis, if not for you I would sure as hell freeze to death…
אני מבינה שאת יכולה לקרוא גם בעברית, אז יותר נוח לי להגיד את זה ככה. המאונט ברוקבק הוא לא נקודת התייחסות מבחינת הגברת כאן, אלא נקודת המוצא. נשבר לה פשוט. בין השאר גם הגב אולי. היא גם די מסבירה מה ה"טקסט" הזה אומר בשבילה. היא אומרת את זה, בשבילה זה מה שהסרט הזה (בשבילה זה סרט, בשביל מישהו אחר זה סיפור בכלל)אומר,ובכלל לא צריך לדעת אם באמת יש סרט כזה.
דרך אגב, מגיע לי צלש – ניחשתי לבד מה זה IMHO – זה in my humble opinion, נכון?
אני כה אוהבת את הכתיבה שלך, רעיה, יש בה ניקיון ודיוק , סוג של צניעות ופשטות שנכנסים עמוק פנימה, קראתי את הכל לא מזמן, ולא היה לי ארוך מידי… ממש לא.