ignoring the state Zen mind – beginners` mind
היי ושלום!
מצאתי את הסיפור הזה שלי באחת המגירות, אחרי ששכחתי שהוא קיים, והוא – if I do say so myself – צילום חצי מענג חצי מצמרר של משהו שכמעט היה באמת.
אני מקווה שזאת הפעם האחרונה לכמה זמן שאני משדרת פה סיפור הכתוב בגוף ראשון יחיד, אבל מכיוון שזה גם מה שאני הכי אוהבת לקרוא – אני לא מבטיחה.
לבריאות!
שביר (או איך קרה וכמה זה נורא שהזגוגיות בדלת של שוקי ותרצה נשברו שלוש פעמים באותו שבוע כמעט)
חלק ראשון
אילן, שמאז הסיפור הזה הבטחתי לא להגיד אם הוא שמן או רזה בתנאי שהוא לא ירביץ לי, או להפך, כלומר הוא הבטיח בתנאי שאני, עוד פעם הפריע לנו לשחק כדורגל. כבר קודם הבטחתי לאבא שלי לא להסתבך עם אילן, כדי שהוא לא יצטרך להסתבך עם שוקי ותרצה, ההורים שלו, אז בהתחלה הסתלקתי משם והסתכלתי מרחוק. אבל די מהר שכחתי ומצאתי את עצמי בפנים. כולם רכבו על אילן, אני רכבתי על כולם, ובטח נראינו כמו פירמידה בקרקס. היה די כיף. כשאילן הצליח להיחלץ ונראה כאילו הוא מבין שעדיף לו ללכת מכות עם כל אחד לחוד מאשר עם כולם יחד, ברחנו לכל הכיוונים, כי דבר אחד אני חייב להגיד על אילן: הוא מעולה בחניקות.
היינו צמאים. עליתי הביתה עם ארז, אח של אילן, שמאז הסיפור הזה הודיתי שלא העסק שלי אם הוא סובל את אילן או לא סובל אותו, לקחנו קוביות קרח ויצאנו למרפסת לראות מה קורה. ההורים שלי ישבו שם ושתו תה. נראה לי שצריך להיות טיפוס מיוחד בשביל לשתות תה בחום הזה. כנראה זה מה שהם. אבא שלי בדיוק אמר: "המעניין הוא שכולם אדיפוסים קטנים", ונפנף לנו ביד, ואמא שלי אמרה: "לי זה נשמע יותר כמו תירוץ של כל מיני דֶדיז להתעלם מהילדים שלהם כשזה הכי משתלם", או משהו כזה. ולי היא אמרה: "תראה איך שאתם נראים, שתיתם משהו?". הסתכלתי על ארז: הוא היה אדום כולו, וטיפות של זיעה התגלגלו מקצות האוזניים שלו בכיוון הסנטר, חוצבות מין שביל במה שנראה כמו עוגת אבק. הנהנו בראש כי הפה היה מלא קרח. עמדנו והסתכלנו למטה.
אילן, שמאז כל הסיפור הזה הבטחתי לא להגיד אם הוא רץ כמו חיה כזאת או כמו חיה אחרת, הבריח את נמרוד הביתה שלו והמשיך לרוץ אחרי בבון הטמבל, שצעק שהוא הולך להגיד לאבא שלו אבל בעצם רץ לעשות את זה, ולא סתם רץ אלא טס בשיא המהירות שלו. הוא נבלע בתוך הבית ואפילו שלא שמענו מה הוא אומר יכולנו לתאר לעצמנו די בדיוק. אבא שלו כנראה לא היה בבית.
בבון גר בדיוק מתחתי, אז כשנגמר לאילן המרדף אחריו וכבר לא נשאר בחצר שום ילד ששווה לרוץ אחריו, כי עילאי, יונתן ושחר נעלמו כאילו האדמה פתחה פה גדול-גדול ורק את הכדור של עילאי היא לא רצתה לכן הוא נשאר מיותם על הדשא, הוא הסתכל למעלה וראה אותנו עומדים במרפסת ויורקים גולות של קרח. גם אבא שלי כבר עמד והסתכל, ואז אילן, שנראה ממש במצב גרוע, רק מלהתרוצץ בין נמרוד ובבון, אמר לו, כשהוא משפשף את העיניים: "נשבע לך שאול, הבן שלך מה-זה-בן-יונה. מה-זה מנוול. זיפת של ילד – שווה לך להחליף אותו לפני שנהיה מאוחר מדי", וכיווץ את האף כאילו אני הדבר הכי מגעיל שהוא ראה בחיים שלו.
ארז הסתכל על אמא שלי ואמר לי: "שמעת אותו? אתה בא נראה לו את הסנפיר שת של הדג?", ושנינו ירקנו את כל מה שנשאר מהקרח לגינה למטה ורצנו להראות לו מה זה, למרות מה שהבטחתי כבר קודם ואף על פי שכבר לא כל כך התחשק לי. היה באמת באמת חם.
אז בהתחלה רצנו ככה: אילן, אחריו ארז, אחריו אני ואחרינו אבא שלי, שרק רצה להגיד לי שיהיה לו קשה להגן עלי אם במקרה יחטיפו לי, אבל את זה הבנתי רק אחרי כל הסיפור. רצנו ככה בטור בכיוון הבית של שוקי ותרצה. מדי פעם הסתכלתי אחורה, וראיתי את אבא שלי מנפנף באצבע וקורא כל מיני קריאות. האמת, הוא נראה די נהנה מכל העסק, עד שפתאום, זאת אומרת כמה שניות אחרי שאילן נכנס הביתה שלו, יצאה תרצה מהבית, נעמדה עם הידיים על המותניים וצעקה: "שאול, תעזוב כבר את אילן!", ואז השתנו קצת הכיוונים. ארז רץ בכיוון היציאה מהחצר, התיישב על מדרגה והחזיק את הראש בשתי הידיים; אני רצתי הביתה והתיישבתי מול אמא שלי במרפסת ותקעתי את הפרצוף שלי בתוך שלה, כאילו שלחו אותי לבדוק מה צבע העיניים שלה ולחזור, ואבא שלי נעצר מול תרצה. עד שהגעתי הביתה שניהם נשארו שם קפואים כמו שני יצורים בסרטים מצוירים.
ואז התחילה פעילות, או שאבא שלי בכל זאת אמר בינתיים משהו, למשל: "על מה את מדברת, תרצה, את באמת מאמינה שהייתי מפליק לאילן?". בכל אופן תרצה צעקה עכשיו: "מה אתה רוצה מאילן? תעזוב אותו! לא מתאים לך להרים יד על ילד. בושה! בושה וחרפה!". אבא שלי חזר על הגרסה שלו, עדיין בטון די רגוע: "תרצה, לא נגעתי באילן, אפילו ש- את יודעת מה? אפילו שאילן בעצמו לא צריך לעשות יותר מאשר לשבת על אוֹרי כדי להרוג אותו (אורי זה אני, נולדתי בחנוכה). גם עכשיו לא התכוונתי להפליק לו או משהו. זה ממש לא מהדברים שאני עושה. אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על זה, כולנו, בכלל – על מה שקורה פה בזמן האחרון". והוא עשה תנועה כאילו הוא מתכוון להיכנס.
"הילד אומר שהרבצת לו", קראה תרצה וחסמה בשתי ידיה את הכניסה. "הוא אומר שהרבצת לו, ובשבילי זה מספיק. תעזוב אותו ודי, אל תתקרב, אני מזהירה אותך – אני אקרא למשטרה!". "הילד אומר שהרבצתי לו?", אבא שלי התחמם עכשיו, ולמרות המרחק בינינו יכולתי להרגיש איך הפנים שלו מאדימים, "הוא באמת אומר שהרבצתי לו?" הוא משקר, תרצה. קשה לך להאמין שילדים משקרים לפעמים? שהוא משקר? אולי פשוט תקראי לו ונשאל אותו שוב?", ובזמן שהוא אמר את זה הוא טיפס את שלוש המדרגות של שוקי ותרצה בבת אחת וכבר עמד ממש מול תרצה, שלמרות המרחק בינינו יכולתי לראות איך היא פשוט רועדת מכעס. "שאול, אתה לא מוזמן עכשיו", היא צעקה. "אין על מה לדבר. אני מבקשת ממך דבר פשוט: אל תיגע באילן, זה הכול". עכשיו אבא שלי צעק יותר חזק, ויש לו ריאות לגמרי לא רעות: "את תשמעי גם מה שלי יש להגיד, גברתי. אני בחיים לא נגעתי בילד שלך, אבל הגיע הזמן שתשתלטו עליו קצת. הוא עוד מעט מתגייס, מה בכלל יש לו לעשות עם ילדים בכיתה ב", הא?". לא נראה לי שאילן באמת מתגייס עוד מעט. אבל הוא כן כבר בכיתה ז" וכן יש עליו בשר.
תרצה הגיעה עכשיו למה שמוכרח להיות שיא הקול שלה: "אני לא מוכנה לשמוע אותך עכשיו, שאול. אני רוצה שתלך מפה, ותעשה את זה עכשיו, אתה שומע?". ואז היא הסתובבה ונכנסה הביתה – ואבא שלי נכנס אחריה. הרגשתי כאילו האוזניים שלי עולות באש. כל הזמן הזה כבר אפילו לא הסתכלתי על אמא שלי – היה לי כל כך לא נעים. שמענו אותו אומר משהו די בשקט, ומייד אחר כך נשמע הקול המיוחד של הדלת אצל שוקי ותרצה ואתו קול ארוך ודי מבהיל של זכוכית מתנפצת.
וכך נשברו פעם אחת באותו שבוע הזגוגיות בדלת של שוקי ותרצה.
מייד נראו ראשים בחלונות ובדלתות. הכלבה שלנו מאי-מאי השמיעה כמה נביחות, ואבא של נמרוד יצא עם אבנר אח של נמרוד על הידיים והתיישב על גדר האבנים שבמרכז השכונה לראות מה קורה. פתאום היה שקט. היה אפשר לשמוע את הממטרות מאחורי הבית, בדשא של בבון.
אני מרגיש את המקום הזה. גם אם אני לא אומר כלום תמיד נעים לבקר אצלך