ignoring the state Zen mind – beginners` mind
שלום רב!
אנשים, יש לי היום רק דבר אחד להציע: תשמרו על הגב שלכם; שימו לב אליו ביוזמתכם כדי שהוא לא יזכיר לכם את עובדת קיומו בדרך הנבזית.
אנשים, יש לי היום רק דבר אחד להציע: תשמרו על הגב שלכם; שימו לב אליו ביוזמתכם כדי שהוא לא יזכיר לכם את עובדת קיומו בדרך הנבזית.
אני אומרת את זה רק משום שבשל מחסור (זמני, אני מקווה) בהומור מהסוג הנכון (זה שלא מסתפק בלדעת מה מצחיק ומה לא מצחיק אלא גם יודע מה חשוב ומה לא חשוב) הענקתי לעצמי צביטה בגב שמשביתה אותי למשהו שעוד מעט ימלאו לו שבוע. אז אני מרגישה שמותר לי לייעץ.
מה שבאמת התכוונתי זה להמשיך לשדר את הסיפור ההוא, אז הנה:
שביר – סיפור ישן שבור לשניים – החצי השני
ראינו את אבא יוצא מהבית של שוקי ותרצה, מתכופף ומתחיל לאסוף את שברי הזכוכית. אמא שלי אמרה לי בשקט שאלך לעזור לו, אבל אני לא הסכמתי לזוז. אחרי כמה דקות אבא הציץ בדלת המרפסת. הוא קרץ לנו ונעלם, ואז ראינו אותו יורד במדרגות עם מטאטא ויעה.
כשהוא חזר, אחרי די הרבה זמן, אני מניח שהוא מצא אותנו עומדים בדיוק באותו מצב, כמו היצורים האלה בסרטים המצוירים. היה לו פרצוף חצי עצוב חצי צוחק. "רציתי להגיד לה משהו", הוא אמר, "והיא לא רצתה לשמוע. היא רצתה שאלך, ואני דווקא רציתי להישאר, כי היה לי משהו להגיד לה. היא נכנסה הביתה שלה והתחילה לסגור את הדלת די בעצבים. אני נכנסתי מייד אחריה וכנראה עזרתי קצת בסגירת הדלת. הצעתי שאשלם, אבל היא אמרה שלא צריך. נשלח להם זגג, מה?", הוא אמר לאמא שלי, ושניהם אמרו כמעט יחד: "נחכה כבר עד ששוקי יחזור".
אחר כך הכול חזר להיות כרגיל. ארז בא אלי ואפילו נשאר לארוחת ערב, אבל נדמה לי שהוא היה יותר מנומס מבדרך כלל, וגם הסתכל די הרבה לכיוון של אבא שלי כשאבא שלי לא שם לב, אולי כדי לבדוק אם יכול להיות שיש משהו בדברים שתרצה אומרת עליו בזמן האחרון. כמה ימים עוד דיברנו על כל העניין בחצר, וגם קצת בכיתה, אבל בבית נראה שהכול נשכח.
אחרי שלושה ימים, אחר הצהריים, כאשר אמא שלי גיהצה ומדי פעם הרימה את הפנים וקירבה אותם למאוורר שעמד שם לידה, ואמרה שהיא מגהצת-אדים, ואבא שלי ישב לידה והקריא לה נאום שהוא כתב בשביל הבוסית שלו כדי שהיא תצחק במקומות הנכונים ותתקן לו שגיאות בעברית, ובדיוק כשנגמרו לי כל התירוצים וכבר ישבתי להכין שיעורים בתורה, נשמע הקול המיוחד של הדלת אצל שוקי ותרצה, ואתו שוב קול ארוך – הפעם קצת פחות ארוך, אבל לא הרבה פחות מבהיל – של זכוכית מתנפצת.
וכך המשיכו הזגוגיות בדלת של שוקי ותרצה להישבר. הפעם לא השתתפנו.
מאי-מאי, הכלבה שלי, התעוררה לרגע וחזרה לישון. הסתכלתי החוצה וראיתי ראשים בחלונות. ראיתי את ארז מסתובב ונכנס הביתה שלו עם כדורגל מתחת ליד ואת אבא של נמרוד, עם אבנר על הידיים, מתיישב על הגדר לראות מה קורה. לא קרה הרבה.
בפנים אמא שלי הניחה את המגהץ, הסתכלה על אבא שלי ואמרה: "אוי, באמת שכחנו את הזגג", ואבא הרים את הראש מהדפים שלו ואמר: "יש לי רושם שהם כבר יזמינו זגג בעצמם. דיברתי עם שוקי, הוא אומר שבמילא צריך להחליף את כל הדלת". ולי הוא אמר: "קדימה, חמוד, בלי לרחם על עצמך – שיעורי בית!".
מכל שיעורי הבית הכי דביקים הם תמיד השיעורים האלה בתורה. זה לא שאני שונא תורה או משהו, אני גם לא במיוחד משתגע על זה, דרך אגב, אבל בחשבון שואלים אותך כמה זה שש פעמים שש, ואתה מחשב, או זוכר מאתמול, וזהו. לא מסתבכים עם זה כל כך. בתורה, אני לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אנחנו תמיד צריכים להגיד מה מישהו חשב ואיך מישהו הרגיש, מה היה קודם ומה היה אחר כך ומי אמר למי ולמה, ואני די מסתבך עם דברים כאלה. אני אפילו לא תמיד יודע בדיוק מה אני מרגיש, אז איך אני אמור לדעת מה אברהם אבינו הרגיש? ישבתי וישבתי, ובסוף עניתי רק על שלוש שאלות מהארבע שנתנו לנו.
למחרת בערב סיפרתי לאבא שלי שאצל ארז תיקנו את הדלת. הייתי שם אחר הצהריים כשהזגג בא והחליף את הזכוכית. אבא שלי החליף חולצה, לקח פנקס צ"קים והלך לדבר עם תרצה ושוקי. בערך חמש דקות אחרי שהוא הלך, אולי קצת יותר מזה, קרה משהו כבר די מוכר, אפילו שלא ממש צפוי. נשמע הקול המיוחד של הדלת אצל שוקי ותרצה, ואתו שוב קול ארוך, ודי מבהיל, של זכוכית נשברת.
וכך נשברו שוב הזגוגיות בדלת של שוקי ותרצה, בפעם השלישית כמעט באותו שבוע.
מאי-מאי הכלבה שלנו אפילו לא התעוררה. לא היה טעם להסתכל החוצה כי כבר היה חושך, אבל בכל זאת הסתכלתי, וראיתי כמה ראשים בחלונות. אמא שלי לא היתה בבית. חשבתי שייקח לאבא שלי עכשיו המון זמן לחזור, ונראה לי שמה שהייתי זה מודאג למדי, אבל הוא חזר די מהר, ממש בתוך כמה דקות. הוא רק אמר לי: "הי", חייך חיוך חצי עצוב, אמר "ביי" ולקח את מאי-מאי לטיול. הוא אפילו לא הציע לי להצטרף. לא שהייתי הולך.
עכשיו, אחרי כל הסיפור הזה, ואחרי שעשינו שיחות בירור והחלטות משותפות, או מה שכמה אנשים מבוגרים אוהבים לעשות בשעות הפנאי שלהם, אני יודע בדיוק איך זה קרה. אבא שלי הלך בחולצת שבת מגוהצת עם פנקס צ"קים לשוקי ותרצה. הדלת שלהם היתה פתוחה (תרצה מעשנת הרבה ושוקי חובב נשימה, אז הדלת שלהם כמעט תמיד קצת פתוחה), ואבא שלי דפק עליה חלש-חלש, כדי להודיע שהוא בא ובכל זאת לא לשבור את הדלת. אחר כך הוא נכנס ועמד ליד הדלת הפתוחה, גם אחרי ששוקי, שישב בסלון עם תרצה, הזמין אותו לשבת לידו על הספה – "בוא, חמודי", הוא אמר לו, או משהו כזה.
אבא שלי אמר שהוא רואה שתיקנו את הדלת והוא רוצה כמובן לשלם על התיקון אחרי שהוא השתתף כל כך יפה בקלקול. שוקי אמר "עזוב שטויות, נו", ותרצה אמרה "לא צריך, באמת". אבא שלי אמר "לא, מה, שברתי, אני צריך לתקן, לא נכון?, פשוט תגידו כמה זה עלה וזהו – נוכל להמשיך בחיינו". שוקי אמר "נו עזוב את זה כבר, שאול, בחייך, מה אתה עושה עניין, כל הדלת הזאת דפוקה, לא אמרתי לך?", ותרצה אמרה, הפעם לשוקי: "מה דפוקה? מה פתאום דפוקה? – מה זה העסק של מישהו אם הדלת שלי דפוקה או לא?", והם התחילו להתווכח כמו שהם יודעים לעשות. ארז ואילן סיפרו לי שההורים שלהם חברים מכיתה ד". זה מצחיק. לא יודע, מצחיק לחשוב שאולי הם השתתפו במין ערימות ילדים כמו שאנחנו עושים עכשיו, ועכשיו הם ההורים של ארז ואילן. הם כמו מין יצור דו-ראשי משונה, אני יכול לדמיין אותם יושבים על הספה וראש אחד פונה אל השני ומתווכח אתו אפילו שאולי הם היו יכולים לסדר את העניין בטלפתיה.
אחרי כמה זמן, לא הרבה כנראה, אבא שלי התחיל להרגיש כאילו שכחו אותו, עומד שם כמו ילד בר-מצווה, אז הוא השתעל ועשה "אהמ-אהמ, חבר"ה?", אבל זה לא עזר. הם פשוט לא שמעו אותו. הוא אמר: "חבר"ה, חבר"ה, נו, תירגעו", אבל הם כאילו בכוח שכחו שהוא קיים, והמשיכו להתווכח. אמא שלי אומרת על כל הסיפור הזה שלפעמים החמסין הופך חצי מהאנשים לחצי מטורפים, ולא אומרת מי ומה.
אבא שלי מספר שאז בדיוק הוא נאחז בחפץ ידידותי ומוכר, הדלת, ומשך אותו, כלומר אותה, בעדינות פנימה. הדלת הישישה והכבדה הזאת נסגרה כמו שהיא יודעת, וכל השאר היסטוריה, כמו שאומרים.
השתרר שקט. תרצה קמה מהספה, לקחה סיגריה, מצית – אבא הראה לנו בדיוק איך היא עושה את זה – הדביקה את הסיגריה לפה, הדליקה, סחבה אותה החוצה, ובאותה יד הצביעה כלפי הרצפה בתנועה חזקה, וביד השנייה החוותה בכיוון הדלת, ואמרה בלחש: "עכשיו, חביבי, אתה תשלם. ועוד איך תשלם. דלת דפוקה. תסלחו לי, באמת".
שוקי נשפך מצחוק. גם אבא שלי צחק, תחילה בזהירות ואחר כך פחות, וגם תרצה חייכה, אבל זה רק אחרי שאבא שלי מסר לה צ"ק חתום ורק כשהיא חשבה שאף אחד לא רואה. אחר כך היא נעמדה בין הרסיסים, הוציאה את הראש וקראה: "אילן, ארז, הביתה!". אבא שלי אמר שמתישהו צריך לדבר על כל זה, אבל לא כרגע, והוא גם צריך להוציא את הכלב, וחזר הביתה.
איכשהו, כל הסיפור הזה מחזיר אותי עכשיו, כשאני קצת מת מעייפות ותיכף נרדם, לאברהם אבינו מהשיעורים של שבוע שעבר, שלא הצלחתי לעשות עד הסוף. אני לא ממש מכיר את אברהם, אבל נדמה לי שאני יכול לתאר לעצמי איך הוא הרגיש כשאמרו לו לעזוב את המקום שהוא גר בו כדי ללכת לארץ אחרת. אני חושב שאני יודע איך הוא הרגיש. הוא הצטער, ואם מישהו היה שואל אותו על זה הוא בטח היה אומר שהלב שלו אומר ככה: זה המקום היחיד שאני מכיר. תמיד גרתי כאן. מסביב לא כולם מושלמים, כל אחד קצת מצחיק וקוקו בדרך המיוחדת שלו, וגם מזג האוויר לפעמים הורג, אבל אני לא מכיר ולא יכול לדמיין מקום שיותר טוב לחיות בו. ואחר כך הוא ארז בשקט ועשה מה שהוא חשב שאומרים לו – וכל השאר היסטוריה, כמו שאומרים.
טוב, אין מצב שזה כזה סיפור גרוע. תגובות R וויי אובר רייטד