קלקלת שוק (שום דבר חדש)

אחת הדרכים שבהן אני בטעות מקלקלת לעצמי את החופש להתבטא עוד לפני שמישהו אחר מקלקל לי אותו היא להשתמש בחופש של אחרים נגד עצמי, כלומר לקרוא או לשמוע דברי ביקורת על דברים שאנשים אחרים עשו.
 

נניח – סצנה טיפוסית –  שראיתי אתמול סרט שעשה לי נעים באזור מקלעת השמש. חשבתי שהוא ממש טוב. נניח הסרט stranger than fiction  – "מעבר לכל דמיון". ראיתי אותו אתמול בבית עם חברים, וכולנו אהבנו אותו, פשוט כי הוא עושה טוב. מהניסיון פה בעולם, מכל זווית ראייה, אני יודעת כמה הרבה יותר מסובך לעשות למישהו טוב בלב מלעשות למישהו רע בנשמה, וכבר בגלל זה אני מלאת הערכה וחיבה למי שעושה משהו שמאפשר הרגשה טובה. 

לא ייקחו מהסרט הזה את העובדה שיש בו הומור שקט וחובב אדם, את זה שיש בו יציאה ממש במקום נגד דברים שראוי לצאת נגדם (חמסנות השלטונות למשל) – וגם את זה שיש בו אמירה שאף פעם לא די לשמוע ואף פעם היא לא מפסיקה להיות נכונה או מאתגרת, mainly שהמוות הוא אומנם בלתי נמנע (ועל כן אולי אפשר אפילו להניח לאחרים להראות אותו בתקריב), אבל אפשר וראוי להשתדל לדחות אותו זמנית בשביל הסיכוי לחיות לפני שמתים – וחיים שראויים לשמם הם חיים שיש בהם זולת כלשהו, ונכונות לסכן משהו בעבורו (או בגלל זולת ספציפי, שהוא, נניח, מלא קסם, או למשל בגלל החריפות שבה החיים נחווים לפתע, שהופכת אחר כלשהו לכזה שראוי להסתכן בעבורו). 

כבר ראיתי לפני הסרט הזה די הרבה סרטים אחרים  שאהבתי, מחלקם יצאתי בהרגשה טובה ומחלקם יצאתי בהרגשה מחורבנת עלא-כיף-כיפק, ויש להניח ולקוות שגם אראה עוד כמה, ואולי בקרוב אשכח שראיתי את "מעבר לכל דמיון", אבל כדי להתחיל (מחדש) מאיפשהו  רציתי ברגע מסוים להגיד משהו על הסרט הזה דווקא.

 אז מובן ששכחתי איך בדיוק קוראים לו. זכרתי בערך בעברית, בערך במקור, ולא רציתי להגיד דברים בכאילו. מה עושים? כמובן – הולכים לבדוק ברשת. הולכים, בודקים, ו-טרח. עולם הביקורת קופץ מול הפרצוף. מתברר שיוסי קליין ב"הארץ" למשל ממש תיעב את הסרט הזה. להביא ציטוטים? טוב, יאללה. נביא. אבל רק קצת, שלא נמות ממנת יתר של טוב לב.  אני כבר חוזרת. טוב, הנה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/804548.html  – מתחילים מלמעלה – אני דגה קצת מהחומר הרעיל כדי להסתכל בו מקרוב, והכותרת תחילה – אומנם את הכותרת בדרך כלל מדביק מישהו אחר, אחד שממש אכפת לו, הצרה היא שאחר כך היא כבר דבוקה שם. אז מה הכותרת? ובכן – סופרת סתם. הופה – קטלני! יש סופרת בסרט, לכן היא חייבת (מן הסתם) להיות סופרת סתם. 

אבל הי,  כאן זה לא עובד ככה. בכל זאת, "הארץ", רספקט – והכותרת מעוגנת היטב בדברים הנאמרים: "הטעות", יוסי דנן פותח בנימה חיובית טיפוסית למקומותינו, "שמכשילה את "מעבר לכל דמיון", היא כה בסיסית, עד שקשה להבין איך אף אחד מיוצרי הסרט לא הבחין בה". בטח קשה. צריך להיות מבקר אנין וכבד ראש, מקרוצפלוס ממש, כדי להבין את זה. מהי הטעות? מעניין:  "הטעות היא שאם לוקחים דמות סתמית אחת, מחברים אותה עם דמות סתמית נוספת, וממקמים את השתיים בסיטואציה לכאורה חריגה וייחודית, שתי הדמויות הן עדיין סתמיות. במלים אחרות, מינוס ועוד מינוס יוצרים מינוס גם אם שני המינוסים האלה מעטרים עלילה קולנועית שלפחות ליוצרי הסרט נדמתה מתוחכמת".

מלים כדרבנות, באמת. ברם היכן מינימום של הוכחה בתוך כל התוכחה? איפה בדל הגדרה קבילה או לחלופין ניתנת לבדיקה של מיהו או מהו סתמי? מהי דמות סתמית? מהו מתוחכם? מה ההבדל בינו ובין חכם? מה בין שניהם ובין טוב? מה ההגדרות שלך, מר קליין? איך לעזאזל יֵדעו יוצרי הסרט הזה כיצד להשתפר בשביל הפעם הבאה? כלום. גם אם תנסה כל הלילה לא תצליח ללמוד מדבר ביקורת כזה שום דבר. 

השפה בטקסט הזה – ואני חוששת, אם זה מותר, שהוא לא חריג בכלל – היא שפה של הפחדה טוטליטרית מהסוג של חייטי המלך שנשאר עירום: אם (בטעות) אתה לא רואה כמוני, אין לך זכות קיום בכלל. ואם הזיפת הזה מספיק טוב בשבילך כנראה מגיע לך כל הזיפת הזה, וכיוצא באלה ברכות לדרך. 

 ברקע דברי הביקורת הבונים יש תמיד ענן מתאבך של עייפות צינית בריאה. been there saw that. כלומר –  דבר אינו טוב דיו להעירני משנתי הצדקנית על מה שכבר יש (וגם לא עולה לי כלום לשַבֵּח). כאן נראה שהטענה המובלעת היא: עושי סרט זה אינם קפקא. דא עקא (תמיד רציתי להשתמש בביטוי הזה) שיש לי הרגשה שאם מר קליין (שבסך הכול די מתאים לסרט הזה, יען כי שמו מתחיל ב-K), כמשל, היה נתקל בכתביו של קפקא היתקלות ראשונית, כלומר לא מתֻווכת מראש באמצעות "מנהיגי דעה" (כאילו באמת צריך דבר כזה) בכירים ממנו לטעמו, גם בהם הוא לא היה מוצא שום דבר ששווה משהו. קישון כתב פעם על הצאֹניוּת (מלשון "צאן") הזאת משהו נורא מצחיק –  בעניין מוזיקה קלאסית במקרה זה. 

בכל אופן, למה מישהו צריך להיות משהו שנחשב בעיני מישהו כדי שיהיה לו מקום? ובשביל מה, דרך אגב, צריך ביקורת שלא מוצאת שום ערך במה שהיא מבקרת? למי בעולם כולו יוצא מזה משהו? 

בכלל, חוסר רספקט והעדר ענווה ליד מעשה שמישהו עשה במיטב ההתכוונות מאוד מקומם בעיני. כשלעצמו,  וגם כי הוא מאוד מזיק. לטעמי עיקר נזקו בכך שהוא זורע בהלה. אז אני מניחה שעושי הסרט הזה לא נבהלים מכתביו של יוסי קליין, אולי משום שהם לא יודעים שהוא קיים, אבל אנשים שהם  יותר מכאן, אנשים שהם פחות מוגשמים כרגע, שהם פחות מאושררים-מטעם-משטרת-ההתבטאות-המקומית, וקוראים דברים כאלה,  ודברים כאלה הם לחם חוקם, ובעיקר אם יש בהם גם מידה של עדינות, נבהלים גם נבהלים – וחלקם אפילו לא יודעים שהם נבהלים או עד כמה – וחוטפים שיתוק. שַתֶקֶת.   

מה שעלול לקרות בסוף הוא שרק קרנפים ומבקרים יעשו כאן משהו. האם זה באינטרס של מישהו? למה לא להשאיר את הדברים העדינים האלה [קביעת מה טוב, מה עוד יותר טוב, מה דומה למשהו, מה לא דומה לכלום, מה בלתי נשכח, מה נשכח – ] לכלכלה הטבעית של השוק?

אני בכל אופן, יום, יומיים, שבוע או שבועיים אחרי ספיגה אקראית לגמרי של ביקורת מהסוג הזה, אין לי יכולת להתקדם במשהו שהתחלתי, ובטח שלא להתחיל משהו חדש. דברים כאלה הם כמו שעון (מה שעון, סם) מעורר למבקר הפְּנים החמוץ והמרושע, שמייד מופיע, לא מפתיע בכלל, סתם בלתי נחוץ, חוטף מגא-פון ומצווח את דברו, וכך, עוד לפני שנכתבות שלוש פסקאות וחצי בסיפור חדש לגמרי שאני רוצה לספר, הוא כבר טוען שבכלל לא כך רצוי לשרשר את הדברים, אלא אחרת – אם בכלל. על זה יש לדבר רבות ונכבדות מחר – ואם לא מחר אז מחרתיים.

 העיקר? לא לפחד כלל.

 שלוש הערות בלתי נחוצות לסיום: 

1. גמאני (כמו שהבת שלי וחברותיה כותבות) אוהבת את צ"רלי צ"פלין וחלק גדול משאר הגאונים המאושררים. לא זה העניין. 
2.  אם מתקבל רושם של חוסר עקביות מסוים בדברים שאמרתי פה, אל"ף – הוא כנראה רושם נכון, ובי"ת – ביקורת היא לא סוגשל יצירת אמנות בעיני.   
3. יותר לא אכתוב כאן שום דבר על סרטים – אני מתחייבת. למרות הרושם שעלול להיווצר מהסטטיסטיקה של המקום הקטן הזה, ועם כל האסקפיזם – שהוא כן מידידי הטובים, אני כן עושה עוד דברים מלבד צפייה בסרטים.