מה שאני רוצה בעצם זה לשבור את הקרח הזה, של – אני לא מוסיפה שום דבר חדש לבלוג בינתיים – ופשוט להוסיף משהו חדש לבלוג. רק בינתיים. להגיד משהו. מין אהמ אהמ כזה, שא"א מילן דיבר עליו בפתיחה לפו הדוב, אם אני זוכרת נכון ואם לא המצאתי פה משהו סתם בשביל שיהיה לי יותר נוח.
אחר כך זה יהיה פשוט יותר. או שלא, כמובן.
מה שרציתי ושהכי מתאים לי לכתוב כרגע זה משהו על הפתח שיש בין כל שני דברים. כמו שקודם בטח בטעות היה נדמה לי שהמצאתי משהו, כאן נדמה לי, אולי בטעות, שגיליתי משהו. אם לא, לפחות עליתי על משהו.
כבר כמה זמן אני חוזרת לנסות משהו: לשבת בשקט איזה רבע שעה ולעשות כלום, כמו שלאה גולדברג כתבה בשיר ההאיקו שתרגמה וחקוק על לבי (ועל הקיר שליד שולחני):
לשבת בשקט
לעשות כלום
אביב מגיע
העשב צומח מעצמו.
הקיצור הוא ששבתי לעשות ישיבה-יומית-עם-עצמי לאחר שניתקתי את עצמי מכמה דיסציפלינות שניסיתי להיעזר בהן בין השאר בשביל המטלה הפשוטה הזאת, ולאחר שהכרתי שכל אחת מהן בדרכה ובלי שום כוונה רעה עלולה לכבות בי כל שמחה פשוטה, לכרסם עד תום את כל שעותי הפרטיות או להחריש את אוזני בדיבור מדוד על כוחו וגדולתו של השקט.
כך שוב לא יוצא לי לשמוע כל כך הרבה בשבחו של השקט, אבל על הניסיון לטבול בים של השקט אני לא מוותרת. אשר על כן, פעם אחר פעם ושוב ושוב אני סוגרת מאחורי הכול, עד אחרונת הדלתות, אני פותחת חלון כדי לשמוע את דבר הציפורים, מתיישבת על דרגש עץ קטן, שכבר מכיר אותי היטב, ואני עוצמת את העיניים, או שאני לא עוצמת את העיניים, ויודעת שהנה, מייד אאחוז קלילות באדרתו החמקנית של אדון השקט
ו-טרח – הוא אמר לי ואני אמרתי לו והיא אמרה לנו ואנחנו אמרנו לה ולמה זה קרה, או למה זה לא קרה, פודינג טוב הוא פודינג שאכלו אותו, ופודינגים יש הרבה, לבנים, ורודים, צהבהבים ושחומים, החומים הם הטובים ביותר, ומתכונים רבים יש להכנת פודינג, ואפילו לפודינג החום לבדו מאות מתכונים, הטובים הם משוקולד אמיתי, 60, 70 או אף 80 אחוז. מה זה בכלל פודינג, כבר אלף שנה אין דבר כזה. גם כשהיה זה היה רק משהו של ילדים, שהנבון שבהם יודע להישאר אחרון עם עוד קצת בצלחת אחרי שכולם כבר ליקקו את שלהם. הילדים שלי אין להם בכלל מושג פודינג מהו. הו, אבל אילו ילדים נהדרים שלחו לי. איך הוא ג"נטלמן ואיך הוא מנגן, איך היא מציירת, ואיך היא שרה ומדבר-מדבר-מדברת – איך הוא – איך הם
ו-הנה היא שוב, אדרת השקט, מתנחשלת מתונות מתונות, ואך ארכין את רוחי, אשלח אותה לפני ואשיגנה
וטרח: חתול. חתול נושף על ידי ומתחכך בברכי. יצור כה מבין. הכול הוא יודע. לא מנסה, לא מתלבט, הכול בפשטות עושה. אין לסגור הכול בעד שניים: חתול – ומים. מעניין, באמת, מתי ירד גשם. ברד. בדרום ספרד. אתמול בגינה מצאתי שלושה. חרוזים. חרוזי ברד. בדולח. טוב, זכוכית. כשרק יהיה לי זמן אכין מהם מחרוזת קצרה שקופה
והנה זה – עוד פעם – אפשרי
אחתוך עכשיו – כי הסיפור ידוע ומוכר למי שיודע ומכיר, ומי שאינו יודע ואינו מכיר כנראה לא ממני ילמד – אל מה שגיליתי.
גיליתי איכשהו – וכמו שטווַיילה תארפ אומרת: צריך להתכונן כדי להיות בר-מזל – שהמקום שאליו השקט חומק פעם אחר פעם, ואשר ממנו אדרתו האוורירית משתרבבת ומציצה די בשובבות שוב ושוב, ושם אני יכולה להיאחז בה בלי מאמץ כלל ולהיכנס אל ים השקט, הוא הרווח-שבין-כל-שני-דברים.
אפילו לא צריך לשבת על שום כיסא מיוחד. או לשבת בכלל. בין שני עפעופים של העין. בין שני הרהורים של כלום. בין – שתי – מלים. שם. כאן. הנה. עכשיו. יש ים של שקט שמשתרע עד אין סוף בין כל שתי שכחות. לא יודעת איך אחרים, אבל אני צריכה רק לנסות לא תמיד לפספס אותו.
ואיך אני יודעת? אה, זה כי באחת הישיבות חזר לי קטע מהביקור שלנו אצל שון בפורטמרנוג, ממש על שפת הים האירי. איך שהגענו, עם הכנראה-יותר-מדי-דברים שלנו, והוא בדיוק עמד בגינה וטיפל בוורדים היש-להניח-מלוחים שלו, הוא הצביע נכחו והראה לנו את שער הברזל, הפשפָש הקטן, אל חוף הים, די נסתר בין שני שיחים ענפים המקיפים שני בתים קטני קומה. פותחים אותו בכל יום עם הנץ החמה, כך הוא הסביר, סוגרים רק כשכל העיירה ישנה, וכדאי לשמור על קשר עין אתו, כי הוא נוטה להשתלב בנוף של השכונה.
באמת ככה זה היה. להוציא את הפעם הראשונה, שפשוט רצנו ישר אל השער ונכנסנו אל החוף הזהוב הכסוף ההוא, בכל פעם שרצינו להגיע אל חוף הים חלפנו בלי משים על פני הפשפש הקטן פעמיים לפחות; פעם אחת חלפנו על פניו מרוב נחישות להגיע, או מרוב השתאות על כך שכאן הים בדיוק בכיוון ההפוך ממקומו הטבעי, כאילו, או בגלל התפעלות או אי-התפעלות ממשהו אחר, ואז, כשגילינו שהלכנו יותר מדי, חזרנו לאחור ושוב חלפנו על פניו, עסוקים בוויכוח על אשמתו של מי זה או סתם בפטפוט, ורק אז חזרנו בשנית על עקבותינו והצלחנו להיכנס אל חופו של הים הכחול-אפור הקריר והמבהיק ההוא, על צדפיו הכחולים הענקיים.
זה קרה שוב ושוב. כי פעם הסתכלנו זה בזה, ופעם בשמים, פעם היינו עסוקים בשיעול ופעם ניקינו את המשקפיים.
אחרי די הרבה ימים יצא שסיפרתי את זה לשון, סתם כי זה נראה לי מצחיק ועל גבול המסתורי, והוא צחק צחוק של מי שיודע ומכיר ואמר שהוא כיוון אותנו לשער המסוים הזה משום שהוא הכי קרוב, אבל מצד האמת יש פשפש כזה ממש בין כל שני בתים ברחוב הארוך שנמשך לכל צד עד קצה העיירה ועוד הלאה מזה.
זה בעצם מה שרציתי להגיד עכשיו, בשקט, בין הדבר הקודם ובין זה שאולי יבוא ואולי לא יבוא אחר כך.
וגם – כמובן – רוב ברכה על הכול!
ignoring the state Zen mind – beginners` mind
רוב ברכה גם לך, רעיה. השיר הוא של מאצואו באשו – מגיע לו שתגידי 🙂
תודה לך, ואתה צודק כמובן – מגיע לו עד מאוד, רק שאני, בעוונותי, לא זכרתי את שמו. מעתה בלי ספק אזכור!
איזה טקסט יפהפה. כל כולו. רציתי להגיד שהוא מדויק כחוט השערה (והסערה), אבל אז אחטא לבדיוק המיוחד של בין שני דברים ואהיה לפישפש.
🙂
תודה על היופי הזה.
תודה, רחל, את משמחת אותי!