ignoring the state Zen mind – beginners` mind
היום אני מספרת לכל מי שמסכים לשמוע איזה שירות מזופת אגד – המהיר בעיר – נותן לשבוייו, סליחה – ללקוחותיו. פשוט כי עם כל הפלגמטיות (שלי, הכוונה) הפעם הם הצליחו לעצבן אותי. כל יום אני אוכלת בשקט את השירות העלוב שלהם כדי להגיע לעבודה, שנכון שבקו אווירי קרובה מאוד הביתה, אבל טרם הספיקותי להתקין את העפיפון שייקח אותי לשם, ומשום כך בינתיים אני מנסה שלא בטובתי להיעזר בשירותי אגד. המהיר בעיר.
כדי להגיע לעבודה אני צריכה ללכת כשני קילומטרים לתחנת האוטובוס בקו שמגיע למקום עבודתי, לחכות לאוטובוס כשלושת-רבעי השעה לפחות, לנסוע ארבע תחנות, ואז לטפס עוד משהו כמו חצי קילומטר אל שערי מקום העבודה.
כבר פה יש כמה טעויות, נראה לי; ראשית, רשת הקווים מסודרת בצורה לא הרמונית. יש שטחים ריקים וקירחים מבחינת אגד בעיר השולית והעלומה שאני מדברת עליה (ואני לא אומרת בזה שבערים אחרות צריך להיות שירות יותר או פחות טוב, רק שכנראה גם לא ממש אכפת לאגד מה חושבים), ואילו באחרים יש יותר מדי קווי אוטובוס, שיוצרים צפיפות, פקקים, רעש ואוויר מחורבן. לא התייעצו אתי, זאת הבעיה. למה להתייעץ אתי? ובכן, כי אני הלקוח. אני מנסה – עד היום ניסיתי – להשתמש בשירותי אגד.
שנית, לוח הזמנים – באגד סבורים משום מה שמתקבל על הדעת שקו אוטובוס יחיד שמקשר בין שני מקומות לגיטימיים בעיר יצא ממקום מוצאו אחת לחצי שעה בלבד. טוב, בסדר, אבל לפי הבנתי, אם האוטובוס יוצא אחת לחצי שעה הוא גם אמור לעבור בתחנות פחות או יותר בתדירות (המעצבנת) הזאת, לא? אז הנה, שלישית: זה בחיים לא קורה. שלושת-רבעי שעה עד שעה זאת הנורמה.
אני תמיד משתדלת לשמוח במה שיש, וכך בדרך לתחנה אני יכולה לאבחן שפתחו לנו סניף של לחם תומר ברחוב עזה, בפתח חנות הספרים המשומשים יש עוד ארגז של ספרים בחמישה שקלים שנראים דומים להפליא לספרים שהנחתי לפני יומיים על גדר האבן ליד ביתי, בפיצוצייה שליד המספרה מוכרים בזוקה בטעם המקורי וקונדומים בטעמים ציוריים – ועוד ועוד – וכדי להרגיש בת אדם בהמתנה לאוטובוס כשאני כבר בתחנה אני לוקחת אתי ספר, ומכשיר מוזיקה, בלוק כתיבה, בלוק ציור, מצלמה, טלפון ומה לא – וכך פעם אני מרחיבה את השכלתי, פעם את שמיעתי, פעם את מעגל ידידי, ותמיד-תמיד את דעתי, ונכון שתמיד יש משהו להרהר בו ומשהו להתבונן בו, שאין הזדמנות להרהר ולהתבונן בהם כשכבר מגיעים לכל מיני מקומות, וכך הימים עוברים להם – אני מגיעה לעבודה באיחור, אנשים מקבלים אותי כמו שאגד מאפשר לי להיות (ובסוף גם יימאס ויעיפו אותי מהעבודה, ונכון שלא יהיה שמח ממני ביום זה – אבל לא לשם כך אני מתייצבת בוקר-בוקר בתחנת האוטובוס של אגד), ובצדק הם שמחים שאני בכלל מגיעה, כי אני מאוד נחמדה ומועילה, אבל ברור שזה לא עסק ככה. זה לא שירות. צטערת.
בכל אופן, היום גם מבחינתי הפלגמטית הם הגזימו. עמדתי במרכז העיר, סתם איזה רחוב המלך ג"ורג" בעיר שולית ועלומה, שאין בה פרלמנט, משרדי הממשלה לא שוכנים בה, אין בה מוזיאונים, אין קשישים, אין תיירים, אין תיירי פנים, אין סטודנטים, אין פועלים ופועלות, פקידים ופקידות, טכנאים וטכנאיות וכל חבריהם ששכחתי וסליחה על זה, ואין תלמידים בחופשה או בעונש – רק בעלי מכוניות ומכוניותיהם יש בה, על מפלטיהם העשנים. נראה לי שאגד עסק רווחי מאוד, מסיבה לא ברורה כלשהי, אולי כמו קופות-החולים (שהדבר האחרון בעולם שהן צריכות להיות זה עסק רווחי, אבל זה מה שהם נדרשות להיות כרגע), ואפשר להיות בטוחים שקודקודיו ובכיריו האחרים לעולם אינם פוקדים את האוטובוסים של אגד, אף שבלי כל ספק הם ובני ביתם זכאים (כלומר בזכותי אגד מזכה אותם, לכן הם זכאים) לנסוע באוטובוסים של אגד חינם אין כסף.
כבר כשהגעתי לתחנה שמעתי מישהי אומרת למישהו שהיא מחכה כבר 45 דקות. אז קצת באנוכיות חשבתי לעצמי: וואללה, איזה מזל. בטח תיכף יגיע. הנה מבזק חדשות: ככל שהוא יותר לא הגיע הוא כמובן היה צפוי יותר או-טו-טו, נכון? נכון; שעה וחצי חיכיתי – רק מהסקרנות לראות מתי יגיע. בסוף, כשכתם השמש בלע את תחנת האוטובוס על כל יושביה, עומדיה, מיואשיה וסביבותיה, וכשקו 17, הקו הידוע לשמצה על שם מרפי, שכשאתה מחכה לו הוא לעולם לא מגיע יותר מפעם בשלושה ימים, עבר שלוש פעמים, מלווה לחיזוק ביטחונו העצמי בקו 74 א" 3 סעיף קטן ז, ובכמה קווים שכתוב עליהם גבעת המטוס – כנראה על שום שמשם עולים על הקו האווירי או משהו, החלטתי בכל זאת ללכת לכספומט ולהוציא קצת כסף ולנסוע במונית. למה לא? מה יש? למה לא להוציא כל יום חמישים שקלים על להגיע לעבודה וממנה? הרי אני באה לעבודה כדי לפגוש אנשים, לא כדי להתפרנס ולהועיל חלילה. הבעיה היא שכבר הייתי כל כך עצבנית ורעילה שהספקתי על הדרך לריב עם מישהו סתם על כלום וגם להחליט שנהג המונית מעצבן. שניהם בצדק, דרך אגב, אבל אני לא חוזרת לזה, בטח שלא בכוונה.
חוויות היום הזה, מבחינתי, דומות עד הכאבה ולעוד ועוד חוויות קיומיות בעירנו, עיר הרכבת הקלה שלעתיד לבוא, ואולי גם בעוד כמה ערים, אין לדעת, וגם – באותו מחיר – לתמצית החוויה של כמה קורסים שמצאתי את עצמי לוקחת רק משום שהבוס שלי לוחץ (לאחֵר את יודעת, הוא אמר או חשב בקול רם, הבה נדאג שתדעי עוד דבר או שניים) – אז אני לוקחת קורס המתקרא: יחסים עם התקשורת, או משהו כזה (בדרך כלל יחסי עם התקשורת מתמצים בלחיצה על כפתור אחד ערמומי ברגע שמישהו מצאצאי עוזב את אזור הצפייה), אבל הגיע הזמן לשפר את היחסים – וכך אנו יושבים במעגל ובוהים בלסתות שמוטות בפנינים שמשליכים לפנינו כל מיני עיתונאים לעת מצוא, בסביבות גיל שלוש בדרך כלל, ומנכ"לי רשתות שידור עלומות שאוזן לא ליטפה, ודאי שלא אוזני שלי, ומספרים לנו מסודות המדיה המדכדכים עד בלי די, ובפי כולם עד אחד המציאות מצטיירת כמו קריקטורה גרוטסקית שבה פלוני, שהיום הוא עיתונאי האוכל חברי כנסת בלי מלח לארוחת הבוקר ומחר אינשאללה חבר הכנסת בעצמו, הוא נפיל נורא הוד שסביבו רוחשים המוני גמדים חסרי פנים – המכונים "האזרח הקטן", שכל מבוקשם בעולם הוא לדלות מפי הנפיל היודע-כול מה אמר יודהלV למרינה ומה אמרה ציפקה לשמילקיהו – כי בלי זה חייהם אינם ראויים להיקרא בשם זה. אז הנה עוד מבזקון: לא מיניה ולא מקצתיה, חברים. יש פה אנשים שרוצים לחיות את החיים. זה מי שיש פה. ואלה הם הלקוחות שלכם, ואתם עובדים אצלנו.
אז מה משותף לכל זה? הרבה עצבים וקיטור, וגם שני דברים הקשורים זה לזה: האחד – ישויות ואנשים שנמצאים במקומות מסוימים כדי לתת שירות אינם מבינים זאת ו-conveniently אינם יודעים מי הלקוח שלהם. האחר – אי-אפשר כאן לצאת מהבית בלי שישפילו אותך. קורקטיות, שהיא המינימום ביחסי אנוש, גורשה בביזיון. לא גרה כאן. אולי גם היא חיכתה לשווא בקרן זווית כלשהי. אפילו לא הצליחה למצוא כאן עבודה.
נכון, דרך אגב, שאולי פעם היה פה עוד יותר גרוע מבחינת הקורקטיות בין האנשים: ברגע שיצאת מהבית – במיוחד, נניח, אם היית בחורה, או אמא עם ילד או שניים – אנשים לא הפסיקו לייעץ, להטיף מוסר, להביע דעה ולחנך אותך בכל אשר הלכת. כמו הסיפור עם האב הבן והחמור. נדמה לי שזה קצת השתפר, או אולי סתם אני כבר לא מצטיירת כמי שיש עוד סיכוי לשנות אותו. אבל עם זה שגורמים שכל קיומם בזכות השירות שהם אמורים לתת לי ולך משתינים עלינו בקשת כדי להגיע למי שבאמת מעניין אותם – כלומר הלקוח הבא, זה שטרם נפל ברשתם – נראה לי שאי-אפשר להסכין בשקט וגם להרגיש טוב.
לדעתי צריך להפסיק לנסוע באגד, זאת האמת. ללכת ברגל, לרכוב על אופניים, על חמורים, על אלפקות, לעבוד מהבית – לא יודעת מה. ויש עוד כמה דברים שעדיף בלי. למשל לא חייבים לעטוף דגים, אפשר להשאיר אותם במקווי המים, לאכול טופו ולוותר על רוב העיתונות, ואפילו בלי עננה קלילה של געגוע מוצדק. כך אולי אפילו טחנות הצדק יחזרו לטחון, אין לדעת. זאת דעתי. וידע כל מי שנותן שירות פחות מקורקטי – שאפשר בלעדיו.
בכל מקרה, רציתי להגיד גם את זה: מסיבות מגוונות, קשורות ואחרות, בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי כותבת גם פה (מרגישה קצת יותר בנוח במשהו כמו חדר משלי):
מי שבא לו – מוזמן לבקר!
את כותבת טוב. מזכירה לי את בוקובסקי. קראת?
תודה, חגית, את עושה לי הרבה כבוד בשתי האמירות, וכיוון ששאלת אני עונה: קראתי קצת, לא מספיק כדי לשפוט, אבל אף שבחיים לא הייתי חושבת את זה בעצמי, יכול להיות שיש משהו מן הדמיון – חספוס מסוים, מין צרידות בקול, שקשורה, נדמה לי, במין אלרגיה הדדית בין הכותב ובין מה שהיה רצוי (ל"הם" כלשהם) שהוא יהיה, או משהו כזה. רק שאצלי רוב הדרמה היא בתוך הראש (ולכן – מה לעשות – זה גם בטח הרבה פחות מעניין).
אמן! נישא כולנו תפילה לאלוהי הצדק הצרכני שיעשה בהם שפטים! אין לך מושג כמה איכות החיים עולה עם תחבורה ציבורית יעילה (כמו חברת דן). כל כך הופתעתי לגלות איך סירבלו שלא לצורך, שלא לומר בודדו, ביתרו ממש, את אזורי חיפה והקריות! כמובן שזה ריווחי, ותו" לא. בלא בושה. וזילות פושעת של נהגים כמו שיש באגד לא ראיתי, אפילו נהגי מונית מנומסים יותר. אבל היום זה יום שהשאננות של "באג" לקחה כל שיא עבורי. אם חשבת שראית שירות גרוע והתנערות, נסי את באג. אך מקקנת בי תקווה שצרכנים נבונים יימנעו משירותי החברה הזאת כמו שזנחו את הדואר של וואלה, למשל, להתמלא ספאמים.
הצפרדעים שלך (בתמונה) משפיעים עליי לא טוב. אחלה פוסט, כתוב יפה ומצחיק.
למה לא טוב, חמוד? הם ירוקים ועושים מה שלא באלמנט שלהם – אבל אם תשכנע אותי אני אחליף אותם. אולי.
ותודה – ביקוריך עושים לי גם כבוד וגם טוב (וסליחה שפעם בטעות מחקתי משהו שכתבת)