אף אחד לא ישיג אותי בזה, אני הראשונה שתמהה על עצמי, ולא בידידותיות, על כך שבעולם ובזמן שבהם הרגו ילדה ושמו אותה במזוודה ואחר כך ישבו על זה בשקט, ולא פעם ולא פעמיים אמהות מטביעות את ילדיהן, ובזמן ובמקום שגם יותר קרוב קורים לא מעט דברים גבוליים, אני לא מצליחה לרסן את צערי על כך שחבר אמיתי שלי, שאם מצננים עד מאוד את האווירה אין ברירה אלא להודות שהוא היה חתול קטן אפור-מנומר, ביקש יום אחד לא מזמן שניתן לו לצאת – ויצא ולא חזר יותר. לצערי אני יודעת, וזה מה ששובר את לבי, שהוא הלך לאחת החורשות בסביבה, ובדרכו אפילו לא הפנה את ראשו אל אחד הפחים הגדולים שכה אהב להציץ ולנבור בתוכם (מין קניון מלחה של חתולים) חרף המעדנים שהערינו לצלחתו מדי בוקר – ותחת שיח הוא עיגל את גופו הקטן והצטנף ועצם את עיניו וחיכה שיגאלו אותו מכאן וחיכה וחיכה וחיכה ובסוף מת.
אני בחיים לא אשכח את צ"יקו. הוא היה חבר אמיתי שלי. למה? הנשמות שלנו נפגשו ונקשרו זו לזו. הוא היה אז בגודל שתי אצבעות בערך, והוא נתן לי לגאול אותו מהבדידות המוחלטת שנפלה עליו כאשר בלי ספק הנסיבות הפרידו אותו מאמו, ומהאימה המוצדקת שהיתה לו אז מהעולם השואג סביבו.
במרפסת המטבח, בתחילת החורף של לפני שנתיים אני חושבת, חברים שמצאו אותו על גלגל קדמי של מכונית, צורח כמו שדון, הניחו אותו על הברכיים שלי. הוא מחה גלובלית, על הכול, בקול שהיה גדול פי כמה וכמה ממנו, וכבר צרוד, ושלח לכל עבר אגרופים זועמים, אבל כשעטפתי אותו בצעיף של צמר עד האוזניים והנחתי עליו את ידי הוא השתתק וכמו תינוק אדם נשם נשימה עמוקה אחת ונרגע. בחושך זהרו העיניים הנהדרות שלו – פנסים זהובים ענקיים – ולאחר שעה ארוכה של התבוננות הדדית הוא מצמץ אלי כמה מצמוצים, שאחר כך למדתי מהספרים (רוב החיים שלי קודם הייתי טיפוס מובהק של כלבים) שהן דרכו של החתול להודיע לך שנמצאת בסדר בעיניו והוא סומך עליך – ונרדם.
חי נפשי שאני לא טיפוס סנטימנטלי בדרך כלל; היבושת והחספוס הם פסגת האסתטיקה של הביטוי לגבי דידי (משום מה), אבל צ"יקו היה צרור נאה של אהבה. הוא היה תמים ואצילי ועדין – מעולם הוא לא יזם קטטה ולא איים על אף אחד, וכל זמן שהוא היה בריא לא היה אפשר לשבוע מלהתבונן בו. הוא היה עשוי בחן המעיד על ההומור העדין של הבריאה.
בשבילי זאת כנראה בכל אופן לא חוויה יומיומית שמישהו, מזונב ככל שיהיה, סומך עלי בלי שום ספקות – כמו שצ"יקו סמך עלינו מאותו יום והלאה – ואין שום אמביוולנטיות באהבה שלו. אני כבר מכירה עוד חתולים, וגם כמה וכמה וכמה אנשים, את חלקם אפילו די מקרוב, ובכל זאת זה דבר שצ"יקו הביא לחיים שלי, ולא מישהו אחר. לא היה לו צד שני בכלל. לא היה שום wrong way להבריש את הפרווה שלו. הוא רק אהב אותנו וזה הכול.
בסוף – אקצר כאן – לא יכולנו לעזור לו. הוא חטף משהו שהווטרינר שלנו לא הצליח לעלות עליו. לא ידענו מה לעשות. ליטפנו אותו, דיברנו אליו, החזקנו אותו, שאלנו אותו מה הוא צריך, ואז, כשהוא הבין שלא נוכל לעשות עוד דבר כדי לעזור לו, הוא ביקש לצאת, בקול ניחר, ופתחנו לו את הדלת והוא הלך.
אנחנו לא מפסיקים להסתכל לפתחים שמהם הוא נהג להגיע פתאום – אולי הוא מגיע, בהליכה האלגנטית שלו, המצחיקה, קורא לעברנו את קריאתו הייחודית, ולא מפסיקים להקשיב – אולי הוא מיילל איפשהו, אולי הוא סתם הסתבך באיזו צרה, או מישהו חמד אותו ומחזיק אותו בביתו, אבל באמת אנחנו יודעים שזה אבוד. אם הכנו היום לאכול מה שהכנו, והוא לא הגיע להתלבט בין הרגליים עד שיקבל את חלקו, הוא כנראה לא חוזר.
לפעמים אנחנו מוצאים שנפלנו לבור נמוך של מרירות, שואלים את עצמנו או אף זה את זה מה היה כל כך חשוב לסלק מכאן מישהו שכנראה קצת חיבב אותנו, מה הקטע, כאילו. למי זה הפריע. אבל האמת היא שזאת הזדמנות טובה ככל הזדמנות אחרת לתרגל קצת ויתור ושחרור האחיזה, וגם להיזכר בשאיפה המתמשכת לאנאנדה, אותה שלווה שבה כל רגש, גם צער הידיעה שכל מה שחי מתפורר, נתפס כשמחה.
ברוח זו אני רוצה עכשיו לחשוב שהחבר שלי צ"יקו נקרא ונאסף למקום שכולו טוב, אשר בו נתאספו בזמן האחרון כמה ילדים רכים שככל הנראה הבעיה הכי קטנה שלהם בעולם הזה היתה שלא הסכימו שיהיה להם חתול.
ורק ברוח זו, כי אין שום קשר הנראה לעין, אני רוצה לדווח לטובת כל מי שזה יכול להיטיב עמו, שגם לידיעתי הובא לא מזמן דבר קיומה ועבודתה של עלמה עדינת מראה מכאן, יעל נעים, שעושה חיל של ממש במדינות העולם, כרגע במיוחד עם השיר המתוק הזה
http://www.youtube.com/watch?v=-YUxbDEPFiM
שלה (New Soul), שיחד עם הסרטון הצמוד לו הוא עוד יצירה קטנה מושלמת, וכיוון שאני לא בטוחה שיש המון כאלה כיף לפגוש אחת כזאת ואני מרגישה רצון להגיד את זה למי שמוכן לשמוע.
בטח יהיה מי שיתעצבן על מה שאגיד עכשיו, וזה בסדר גמור כמובן, אבל אני לא אפחד ואגיד את זה הכי בקיצור, סתם כי אני יכולה: בין המלים והתמונות בסרטון נבנה סיפור שלם מלא חוכמה שלא מתפעלת מעצמה, שאפשר לראות בו, מעבר לסיפור הפרטי של בחורה צעירה שמנסה לבנות לעצמה חיים חדשים במקום חדש (ודבר ראשון היא מפארת את ביתה החדש בשרשרת נורות), מנסה ללמוד משהו על לתת ולקבל ועושה כל שגיאה אפשרית (וגם תוהה מה פשר השנאה שזה מוליד), גם סיפור כללי יותר, של המקום שהנשמה החדשה הזאת יוצאת ממנו – נו, הישות הזאת שמנסה להיות אור לגויים ועל הדרך עושה כל שגיאה שאפשר, אבל מעט נדיבות לב כלפיה מצד השכנים החדשים היתה עוזרת להפסיק את כל זה ולהגיע עם כולם אל תחנת היעד אשר שמה סופטוב.
אז זהו, סופטוב, לילה טוב, הכול טוב, כי חייב להיות טוב.
ignoring the state Zen mind – beginners` mind
רעיה גם לי כואב מאוד שצ"יקו איננו יותר
כתבת נפלא שאול
הי שאולי, בטח שאנחנו מבינים זה את זה פה.
תבוא לבקר!
כמה עצוב, רעיה, כמה עצוב. נקרע ליבי. אבל למדתם מהי אהבת החתולים, וזו מתנה נפלאה. המתנה הכי נפלאה היא לחיות עם חתולים.
ויש לי עכשיו חתול חולה בבית, שצריך לעבור ניתוח, אולי היום, אולי מחר, אני מנסה לעכב את זה, מנסה לטפל בו בתרופות, וזה הורג אותי. לא יכולה לשחרר, כמו שאת אומרת. המחשבה הזו מפילה עלי אימה ממש. איך אשחרר את ליבי, איך?
ואני מאז שיש לי חתולים נעשיתי סנטימנטלית, קודם לא הייתי. מאז נעשעתי גוש של רגשות צורחים, כי הם מלמדים אהבה והם גדושי אהבה. קופות קטנות של אהבה.
ובאמת כתבת נפלא.
יפה ומרגש. קראתי בהמלצתה של יעל ישראל. מקווה שציקו באננדה ובנועם אינסופי
כתבת נפלא רעיה . שמחה שקראתי . היו לי סיפורים על חתולתי פליס שהעליתי לבלוגייה , פחדתי לקרוא ולחזור לרגשות הקשים ההם , אבל דברייך היפים והצעתך לתת לרגש להיות ולחתולה ללכת , נכונים . נעים להכיר
כתיבה מרגשת מאוד. קראתי אתמול ולא מצאתי מילים. בכל כך הרבה רוך ואהבה
את מתארת את צ"יקו, ובעיני דברי הפתיחה שלך מובנים מאוד. נשמה היא נשמה, איני מבחינה בין אדם לחיה. מי שנקשרה נפשו בנפש חיה, יודע כמה עוצמתית ועמוקה האהבה הזו.
תודה שחלקת, רעיה.
תודה לכן, יעל, איריס, מירי, סמדר – תגובותיכן מרגשות אותי. ברור שכולכן יודעות על מה מדובר, ובהחלט נעים להיות בסביבה שבה מבינים אותך.
אפשר ודאי להתנחם בכך שבינתיים לא חסרים בסביבה חתולים נאים (כל אחד ואחד בדרכו)לחבבם.