ignoring the state Zen mind – beginners` mind
באחת משעותי היפות אשר באחד מימי הטובים, לפני חודש בערך, אולי קצת יותר, שיגרתי צרור סיפורים שכתבתי, קשור בחוט רפיה למזל, ליגאל שוורץ בהוצאת כזב"ד(משהו בין כזב לבדיה עולה על הדעת למשמע השם הנוכחי של הקונגלומרט – אבל קבצנים, וגם מי שברשותם עושר שאולי בכלל שמור לבעליו לרעה, אינם יכולים ברצינות להרשות לעצמם בררנות). עכשיו אני יושבת ומצפה ל(סטירת לחי) טוב(ה).
לא שלא חיפשתי אותו כבר בפייסבוק – סתם, בשביל הקטע, שתהיה לי אפשרות, כשאבחר, לשלוח מסר עם השאלה הפשוטה – האם התקבלה חבילתי. מצאתי שניים. איך אדע במי מדובר? כנראה לא זה הדרך ולא זה השביל.
אבל ככלל, שלחתי ושכחתי, ורק לפעמים אני נזכרת. גם ככה יש יותר מדי מה לעשות. אפילו זה נושא לא רע לסיפור – למשל סיפור על יומן כיס עתיר to-do-lists שרודף אחרי בעליו – כל אחד יודה. לפחות כל מי שהיה פעם גברת נוירוטית עם חרדת ביצוע, פרפקציוניזם בילט-אין ולקישוט גם חמדנות אין קץ לשלושה-ארבעה תחומי חיים שמשום מה האינטרנט שופע רעיונות דווקא בהם.
לקראת שליחת הקובץ ההוא, ששכחתי, גמרתי לכתוב סיפור אחד אחרון שהיה חשוב לי לצרף אליו, מה שכמובן לקח את הזמן שלו, וכל העניין עורר אצלי מין הרהור מתמשך בעניין מסוים – שבחיי שהייתי שמחה לשמוע מה אחרים חושבים עליו. באמת שפחות חשוב לי בתגובות המגיבים (הו, אנשים, אל נא תשאירוני לבד עם מילותי-אני) לשמוע אם אוהבים אותי פחות או יותר, או את דודתי עליה השלום, מאשר שאם מישהו כבר הגיע עד פה, שיהיה נדיב ויגיד משהו על דעתו. המחשבה האנושית – היא חשובה בעיני.
הקיצור (רחוק ממני), בסיפור ההוא מישהו מת בסוף. כלומר בסוף הסיפור מישהו חשוב בו מת. מה שעורר בי את ההרהור ההוא, שיש לו אופי מעשי במקצת, אבל גם קצת הגותי, זה העובדה הזאת, החשש הלגמרי-מובן שלי מפני האי של ההתקבלות, יענו האי-התקבלות, בהקשר של שליחת הקובץ לאותו שוורץ, והעצה המעולה שחברים שלי נותנים לי בעניין הזה – היינו לכתוב כבר סוף-סוף רומאן, כי אלה בהוצאות הספרים לא מסתכלים בכלל על סיפורים קצרים (כלומר אם אתה לא במקרה סופר שכבר גמר את הקריירה לפני שלושים שנה ועדיין ממשיך לשדר), הם ישר נותנים אותם טרף ללקטורים הקטנים שכמובן כבר ראו הכול, קראו הכול ומכירים הכול, ואין שום דרך להגיע אל לבם – כי הוא פשוט כל כך כל כך קטן (הייתי שם, לכן אני יודעת, אומר לי האגו להגיד – אבל רק כי זאת האמת).
יש לי כמה התחלות. של רומאנים, הכוונה. יש לי למעשה אחד כמעט עשוי, אבל הוא קטן מדי עדיין, וחסר בו משהו. כמעט כל מי שיש לו פה ועיניים וראה אותו אמר לי: חסר בו משהו… חסרה בו עלילה… לא, לא עלילה בדיוק חסרה בו. כן, זהו – חסרה בו גופה.
וכך פתאום התחלתי חושבת על זה שזאת אצלי מין בעיה כללית. גם עשיתי סריקה מהירה של הדברים שלי, ונמצא שבאמת יש לי בעיה, לכאורה, עם שני נושאים שבטקסטים שמשום מה נחשבים קבילים הם בעלי נוכחות חזקה. כלומר אני לא בטוחה שיש לי בעיה, אבל זאת כאילו בעיה ש-אין לשני הדברים האלה המון נוכחות בטקסטים שלי. וזה יכול להיחשב תירוץ למה לעולם לא יקנו ממני / ימכרו את הסיפורים שלי: אני מדברת כרגע – באופן חריג – על סקס – ומוות.
אז בעניין סקס אין לי בעיה להודות שממש אין לי כוונה לשנות הרבה. אני לא אוהבת לקרוא על סקס – כלומר תיאורי סקס, ולא אוהבת לפגוש תיאורי סקס בסיפורים ובסרטים, ולכן גם אין לי שום דחף לספק אותם באלה שלי. כלומר, לא אכפת לי, וגם די חשוב לי, אם זה שייך לעניין, שירמזו לי בצורה ברורה ש:עכשיו יש בעולם הטקסט הזה סקס, ולכן, בובה, לכי הביתה ו-גט א לייף. חשוב לי לדעת שאני קוראת טקסט על אנשים שיש להם סקס בחיים – אם הם מעל גיל מסוים, אני מתכוונת. אבל אין לי שום עניין לראות את זה. לכן אני גם לא מראה לאחרים, וכך בינתיים זה הולך להישאר – ולצערי נדמה לי שכבר באיזשהו בלוג אחר סיפרתי את זה, ועל כך אני מתנצלת כמובן. בכל אופן, זה מהדברים האלה שתקוותי על כולם שהם עושים אותם פה ושם, ולכן אין שום צורך לתאר או להראות אותם, במיוחד כי מי שבמקרה לא עושה – מסיבות מגוונות – בטח ובטח שזה לא עוזר לו לדעת שגם יצורים העשויים מנייר עושים את זה, ורק הוא לא.
בכל אופן, לא היתה פעם אחת ש – נניח – בטעות צפיתי במשהו גרפי לגמרי עם ידידי הבוס וזה לא לגמרי הפריע אחר כך להתערבב.
את הקטע השני, שאולי יפה יותר לקרוא לו האחרון, דווקא יש לי עניין לפגוש ביצירות אמנות. למשל יש לי עניין רב ב"רגעים אחרונים" – למשל מה עבר לחייל שייטת רוסי בצוללת שנידונה לטבוע ברגעים הארוכים שקדמו למותו. ברם גם הנושא הזה, משום מה, לא מרבה להבליח ב"כתבי", וכעת אני מסכימה להודות שיש בזה משהו ילדותי, מין חוסר בשלות, או, אם רוצים להיות חיוביים – אני מסכימה עם מי שיגיד לי שנוכחות של המוות בטקסטים יכולה להצביע על בגרות של הכותב – ובעיקר על בשלות מסוימת של הטקסטים.
מה שעוד ראיתי בסקירה החפוזה שעשיתי הוא שאם כבר יש איזה "קורפוס" אצלי בסיפורים, הוא – היא – בדרך כלל נוטה להופיע בקצוות, וליתר דיוק בקצה הדרומי, כלומר בסוף, בדרך כלל כמין בעיטה לאחור, הענשת העולם והרעים בבחינת: חשבתם שתמיד תוכלו להתנצל? הנה לכם, אני עף מכאן וכבר מאוחר לכם, נבלות. משהו כזה, שגם לא לגמרי זר לכמה פנטזיות של אמתנו (אני) מהתחום הזה. כבר אמרתי ילדותי, נכון? אמרתי, וגם מין נטייה שכמה חברות ירגישו דחף בלתי נשלט לזהות אותה עם אמא מלאום מסוים במזרח אירופה.
בכל אופן, חשבתי שגמישות, כלומר אפשרות לעשות דברים אחרת, היא מסימניה של אותה בגרות נחשקת של האמן, בין שיגאל שוורץ מחבבו ובין שלא (הו, רוצה אני שיגאל שוורץ יחבב את עבודותי, אני אהיה טובה, באמת – מבטיחה…). חוץ מזה, את חיבתי ליצירות קולנועיות מינוריות כבר הסגרתי כאן לא מעט, וברוח זו, אתמול (או מתישהו) באישון לילה ראיתי סרט במחשב הנייד שלי במטבח – רייצ'ל מתחתנת. מה שעשו בסרט הזה זה השקיטו את כל הרקע, עשו אותו לא בעייתי, חסר אפיונים מושכי לב, ועל הרקע הרוגע הזה הציבו את העניין של הסרט – רייצ'ל מתחתנת, ואחותה, המכורה לסמים, יוצאת לחופשה ממרכז הגמילה כדי להשתתף בחתונה. זאת משפחה נחמדה, עם חברים רבים ונחמדים, את הזוג הצעיר – אחותה המבוגרת של גיבורת הסרט מתחתנת עם מוזיקאי שחור – כולם מקבלים באהבה רגועה לגמרי, החתונה היא בבית האב, שחי עם אשה טובת לב שאינה אם הבנות, והאם חיה במקום אחר עם בן-זוג אחר, שגם הוא עדין ונחמד למראה – ולא אומר אף מלה בסרט, נדמה לי – וכולם מחבבים זה את זה, והכול טוב.
על רקע כל זה נשמע לפתע בשקט גמור הסיפור של קים – נדמה לי שכך קוראים לאחות עם הבעיה הפסיכו-כימית – שבאחד הימים, כשהיא היתה מסוממת לגמרי, נתנו לה לשמור על אחיה (למחצה, אולי) הקטן, והיא נהגה ברכב – מבית האם הביתה, אל בית האב, או משהו כזה, ועשתה תאונה, והאוטו עף מהגשר לאגם, היא לא הצליחה לשחרר את הילד – איתן – מחגורת הכיסא, והוא טבע. זה הכאב שעושה את הסרט. כאב כל אחד מבין. אין אחד שלא.
אחרי שגמרתי להתעצב חשבתי שאני צריכה ללמוד מזה משהו. אולי – לא להמשיך לתקוע את הכאב בשורה התחתונה דווקא, כמה שאין לו פשר, או שיש לו רק פשר אפשרי אחד – עונש, או יותר – הענשה, אלא לתקוע אותו יותר באמצע, בלב של הסיפור, כדי שיהיה אפשר להראות איך הוא מעצב את חיי הנפשות הפועלות. לא עשיתי את זה בסיפור האחרון שהזכרתי, זה בטוח, ואני גם לא חייבת לשנות אותו עכשיו כדי שיתאים לנוסחה כלשהי, באמת שלא. הוא מה שהוא. אבל כדאי לי לדעת, אולי, לימים הבאים, שיש דברים שאפשר ללמוד. למשל איך מישהו אחר עושה את זה.
בקיצור, החלטתי שאני צריכה ללמוד להביא את הגופה מוקדם יותר. הרבה פעמים, אולי, מה שקובע את הז'אנר (הגדרה גמישה) של הסיפור הוא המקום של הופעת הגופה. גופה בהתחלה נותנת הרבה פעמים סיפור מתח די זול. הצבת גופה בסוף, או העדר גופה כלל בסיפור, יכולים להיות תרגיל של מתחילים, סיפור על משהו אחר – או כישוף כושל. טוב, אני מגזימה פה, לצורך הטיעון, אבל גופה במקום כלשהו באמצע – פה כבר יש מקום למשחק עדין של פריסת המיומנות. זה האתגר. גופה באמצע הסיפור אומרת – בגדול: או שנצטרך להסתדר בלי מישהו שלמדנו לאהוב – hence הכאב, או שנצטרך ללוות מישהו שלמדנו לאהוב כשהוא עובר את דרך הייסורים של אובדן מישהו שחשוב לו, או שמישהו כזה נכנס לסרט בלהות בגלל משהו שהוא רואה שלא בטובתו – יש כל מיני דברים שאפשר לעשות עם גופה בלב הסיפור. זה, בכל אופן, מה שאני רוצה להגיע אליו.
נכון שבמקום להישאר אסירת תודה אני מרגישה חייבת להגיד שהסרט הזה, על רייצ'ל שמתחתנת, שיש בו חן רב, ונועם, וגם צער וכאב, הוא גם קצת נוסחתי ומחושב, וגם קצת קלישאתי, ובנוי סביב מה שכמה שיותר אנשים עשויים לאהוב לראות – אבל מי שעשה אותו בהחלט ידע איפה ואיך לדחוף את הגופה. נכון שזה עלול גם להיות קצת מניפולטיבי – כמו שמניפולטיבי להכניס לסרט רק אנשים יפים עם עור שקוף-דקיק, מה שרובם עושים, לפחות בקולנוע האמריקאי. בכל אופן, וכאילו בלי קשר, מה שאני הכי אוהבת זה סרטים שיש בהם רק אנשים טובים (יש לי רשימה, בקרוב אמצא-אמציא אותה). זה נראה לי הרבה יותר מעניין, וגם פחות מניפולטיבי, ובסך הכול גם אתגר עצום. כי ברגע שתוקעים "איש רע", שלושת-רבעי העבודה כבר נעשה. האיש הרע הוא חור שחור שהכול רץ אליו ויוצא ממנו, ובעיני זה פשוט לא מספיק מעניין. או שאם זה מעניין, זה מעניין בצורה קצת זולה. הי, אולי זה נכון גם בעניין של גופה? יו, אני כבר לא בטוחה. החיים הם bitch מבלבלת. באמצע, ובעיקר בקצוות.
היי רעיה
קראתי ונהנתי, למרות שמידי קפץ לי הנושאים, אולי צריכה לילמוד מימך, ככה לטוס על הדף…
החיים הם ביטש…. זה סוף טוב
להתראות טובה
היי טובה,
יש לי הרבה כבוד לתגובות שלך בכל המרחב הזה, שהן ממש מין ז'אנר לעצמו. לכן נראה לי לעניין להגיב על תגובתך – אולי אפילו תראי אותה (:
לפי דעתי, מה שאני עושה לא כל כך שונה ממה שאת. נראה כאילו מה שאת עושה זה – אומרת מה שאת מרגישה. ובכן – גם אני אומרת מה שאני מרגישה, רק שאולי אני מסתכלת על זה קצת יותר זמן – ומקשרת את זה למחשבות ולרעיונות שעולים בדעתי. נכון שזה קצת תזזיתי, אבל לדעתי צריך לעניין אנשים איך אנשים אחרים חושבים. אם הייתי יכולה הייתי מכניסה את זה כמקצוע חובה בתוכנית הלימודים: במקום הבנת הנקרא – התעניינות במחשבה של אחרים.
להתראות גם לך!
יופי של טקסט. אם כך גם הסיפורים, יגאל שוורץ יאהב!
תודה סבינה – כבוד עצום הוא בשבילי שאת בכלל קוראת מה שאני כותבת. אשר להערתך – אני מאוד מקווה ש(גם) הסיפורים בסדר, ו-מהפה שלך לאוזנו של האל (או לפחות יגאל שוורץ).
רעיה, אני נהנית לקרוא אותך. לא יוצא לי לומר לעתים תכופות מדי.
באשר לאל המתגלה. ממליצה לך לנסות לשלוח לכתבי עת לפרוזה, זה עוזר. וכן לשקול פרסום ראשון (אם הוא ראשון) בהוצאה קטנה יותר. אם הטקסט טוב כמו הפוסטים, לאט לאט, זה יתקדם ויגיע לגדולות.
האתר הטוב ביותר של סקס הוא :
http://www.xexsite.com
אין הרבה סרטי סקס חינם כמו באתר של – xex
אתר של חרמנית מדהימה
http://www.harmanit.co.il
אני מתה על אתרים של סקס חינם כי אין לי כסף לשלם .. אני כל כך רוצה שתבינו איזה סרטי סקס חינם יש פה:
http://www.sexmov.co.il
כל הזמן סרטים טובים.
סרטים כחולים בחינם הכי טובים :
http://www.mevugarim.net