התחלה של פוסט לבלוג העלום

אני חוזרת לנסות. קודם כול פה, בבלוג הזה שכבר נעשה קצת עלום (קודם היה לי הבלוג הזה והבלוג העלום, ועכשיו, הפלא ופלא, יש לי שניים תאומים עלומים), ואני מקווה שלא רק עם הוראות מה לעשות עם החיים שלי – אף שבזה אני הכי טובה. למה לחזור? כי בא לי. או כמו שארקדי אומר יותר יפה – התגעגעתי אז באתי.

אוקיי, אז באתי. מה עכשיו?

אני יכולה, למשל פה, לתקוף כמה דברים שבזמן האחרון יותר קשה לי לענות עליהם כשאני שואלת את עצמי. למשל מתאים לי לשאול את עצמי פה: האם אני אוהבת לכתוב דברים? כאילו, להעלות רעיונות על הכתב וכל זה? כן, תהיה התשובה, אני אוהבת. אבל – סיפורים? כן, גם סיפורים, אבל מזה אני גם פוחדת פחד מוות. וזה פחד זוחל ומתקדם: פעם פחדתי בעיקר להזיז סיפורים שכתבתי קדימה והלאה ממני, עכשיו אני פוחדת גם להזיז למעלה והחוצה ממני סיפורים שעוד לא לגמרי כתבתי. זה מה שאני פוגשת כשאני שואלת את עצמי את השאלההקודמת ומסתכלת פנימה: פחד מוות ממש, מבחינת העוצמה. פחד מתיש ומשתק, ששולח אותי למחשבה שבעצם אולי אני אוהבת כמעט כל דבר יותר מלכתוב סיפורים.

ואז כמובן מזנקת האפשרות לא לעשות את זה. יש בה פיתוי, אין להכחיש, אבל מצד שני זאת לא באמת אפשרות בשבילי. כבר מיליון פעמים חשבתי: יאללה, אני עוזבת את זה. מוותרת. הרי לא חייבים, לא חסר, אף אחד לא מבקש את זה ממני, וזה גם די קשה, אולי קשה מדי אפילו, מכל בחינה, ואין לי בכלל זמן לזה, ובעיקר ההתנגדות היא כל כך גדולה – מכל כיוון – עד שמסתמן ש"לא מסתייע בגלגול זה" (כמו שכתוב במקום כלשהו בתלמוד, נדמה לי, אבל אני לא מצליחה לשחזר איפה – ואיזה יופי אם מישהו נדיב עם ראש קצת דידקטי יגיד לי עכשיו למי זה נאמר ואיפה בדיוק!). אבל מה, עוד לפני שמוצתה המחשבה הזאת כבר מזדחל ועולה בי הרהור לגמרי אוטונומי, למשל על איך האור המסוים הזה, שנופל מהחלון בשעה הספציפית הזאת (בשעה שהייתי בשורה הזאת בפעם הראשונה עדיין התגנב אור ונפל מהחלון, ועכשיו, כשאני מבקרת בה שוב, זה כבר תיכף קורה עוד פעם) יאיר את הגברת של הסיפור ההוא, ששרויה ב – נאמר – תרדמת, ויעיר אותה לבוקר של שארית חייה, והיא תקום ותתמתח בשכחה מבורכת של כל מה שהביא אותה למצב המוות-למעשה שבו היתה שרויה כך וכך זמן. נאמר. ואני בכלל לא כותבת סיפור כזה, אבל אולי עכשיו כבר כן, אין לדעת.

בעצם זאת מין פריזמה שמובנית בי, ודרכה אני רואה כל דבר – או כמעט כל דבר. איך הוא יהיה בתוך סיפור. איך אפשר לנפח / לקצץ / לעגל / לגלגל אותו (וכן הלאה) כדי סיפור. איך אפשר לנתק אותו משרשרת העובדות שהוא שזור בהן ומוסתר בתוכן כדי שיהפוך לסיפור. או איך הוא יכול פשוט להשתלב בסיפור. ואני לא אומרת עכשיו שאני טובה בזה, אני רק אומרת שכך אני בנויה. כך אני חיה. כך אני חושבת. כך אני מסתכלת על דברים. כך אני מקשיבה לדיבורים. ככה אני.  

כאן מתאים לי לאוורר בסוגריים (וצריך להיגמל מאלה, כמו שמישהי אמרה כאן פעם וצדקה, אבל הם מאוד עוזרים למי שמחשבתו פזורה) מין דוגמה להתנגדות שאין לה סוף: פשוט נזכרתי בזמן שכתבתי את זה איך במסגרת הניסיון לשלב את המהנה עם המועיל הלכתי לפני כך וכך שנים ללמוד בתוכנית המסטר של אוניברסיטת באר-שבע (בנגב!) של ספרות עברית עם כתיבה "יֵיְיצירתית", מה שנקרא. בתוך הסמסטר הראשון של השנה הראשונה קיבלתי כאלה ויברציות שליליות מהסביבה שברחתי כל עוד נפשי בי – (ולאחר שנסתי על נפשי התחילו להתרוצץ אחרי ולהגיע מכתבים ממחלקת החשבונות של האוניברסיטה, ורק הַצעתי שיערכו לי מבחן ויגלו שלא למדתי כלום בתקופה שהייתי שם שכנעה אותם לרדת ממני).

בעיקר זכורה לטוב מהבחינה הזאת סדנת הכתיבה של באר (חיים, כאילו?). במפגש הראשון של הסדנה הזאת, מחיית הנפשות ומרוות הצימאונות, נתבקשנו, כל אחד מהנוכחים, להגיד משהו על מה הביא אותו לשם, ובעצם מה הציפיות שלנו מההשתתפות בסדנה ובכלל במסלול הזה, ואם אפשר, כמובן, לבזבז הכי הרבה זמן בניסיונות סרק להשיב על השאלה אם כתיבה אמנותית היא דבר שאפשר ללומדו. 

אני לא זוכרת אם את הסרט של סולונדז "Storytelling" ("אגדות וסיפורים?) (תזכורת כאן:) http://www.youtube.com/watch?v=LgmvbbWM_Z0&feature=relatedעל נפלאות הסדיזם הרוחש בסדנאות כתיבה ראיתי קודם או אחר כך, אבל מה זה משנה בעצם. כך זה פחות או יותר היה. בכל אופן, כשהגיעו אלי אמרתי משהו (שאני כמובן מצטערת עליו עד היום, כמה וכמה שנים מאוחר יותר) כמו שהסופרת שבי היא כמו היפהפייה הנרדמת, שהוטל בה איזה כישוף וכעת היא טכנית בהמתנה לנשיקה שתעיר אותה.

זה נשמע רע, אני הראשונה שתצהיר על כך, אבל בתור דימוי לַאמת זה בעצם בכלל לא רע. כי באמת יש שם מישהי שהיתה איזו הבטחה, יש מצב של flat line  כלשהו, יש משהו כמו מאה שנה שעברו ויש מין תקווה לא לגמרי מפורשת שמחווה שהאהבה אינה זרה לה תחזיר את הדבר הזה, שיש בו יופי, לחיים. זה לא דימוי רע, רק טעות בשיפוט: צריך לדעת מה להגיד למי ואיפה.

אני מודה שזה נשמע רע שגברת בלי תהודות (!) תגיד על עצמה משפט שהמלה "יפהפייה" משולבת בו, ואף תוסיף על כך ציפייה לנשיקה. ואומנם מייד הרגשתי איך מתעצם ושואג מולי בדממת החדר גל סמוי מן העין ברם חומצתי עד מחנק של אירוניה, סרקזם – בעצם שנאה. אין להכחיש. זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי שבשביל חלק מהאנשים הרצון של מישהו (למשל שלי) לכתוב סיפורים ולעשות אתם משהו נראה להם כמו איזו התרסה נגדם – כאילו אני רוצה לקחת משהו ממישהו, במקום – בעצם – לתת משהו למי שאולי ירצה לקחת.

וזה – יצוין ויודגש – עוד לפני שטכנית היה אפשר לדעת שם שאני לא יודעת לכתוב. ואו, זה היה די נורא. לעולם שוב לא אדמה את עצמי או משהו שקשור אלי (טוב, אולי את הבת שלי, את החתולה שלי, את החברה של הבן שלי ואת הגינה שלי כן) ליפהפייה – נרדמת או לא. אני מבטיחה. בעצם זה אולי הדבר האחד שכן למדתי באוניברסיטת בן-גוריון (בנגב!). עכשיו אני מקווה שמחלקת החשבונות שם לא סורקת בלוגיות.     

ואם לחזור למה שמלכתחילה התכוונתי לברר ולאוורר קצת, היינו הפחד מלכתוב סיפור – אותה בריה הניכרת בהתחלה, אמצע וסוף שבה – נשאלת השאלה, מה הפלא בעצם? זה פחד נלמד. חטפתי הרבה בגלל סיפורים שכבר כתבתי, ואפילו, כמו שכרגע הראיתי, על עצם הגילוי שאני מתעסקת בזה. שיש לי יומרה כלשהי (במובן הניטרלי של המלה "יומרה", אם אפשר) בתחום הזה. הרבה מה? ובכן, הרבה התעלמות, הרבה אדישות, וגם די הרבה עוינות באצטלה אחרת או בלי שום כסות. נראה לי שיכול להיות קשר כלשהו בין זה ובין מין אי-רצון שלי לקדם דברים שהתחלתי, מין דחיית הרגע שבו יהא עלי לראות אותם עשויים וגמורים.

זה מצד אחד.

מצד שני אני גם מאוד אוהבת לראות דברים עשויים וגמורים. גם כאלה שאני עשיתי. אני נהנית מזה, זה גורם לי עונג – כי קודם כול: עשיתי את זה. יצרתי בעיה (יש להודות שזה דווקא לא הקטע הקשה בשבילי, אבל איזה יופי שזה חלק רציני מהעניין), חייתי אתה ופתרתי אותה בדרכי.

שנית: עשיתי את זה. וכאן מתאים שאגיד: כשאני אומרת שהסיפורים שלי מביאים עלי התעלמות, אדישות או עוינות אחרת, אני לחלוטין לא מזדהה עם התוקפן. לפעמים אני די מבסוטית ממה שאני קוראת, ולפעמים אני די מבסוטית כשאני קוראת משהו שאני כתבתי, והוא גמור, ואז אני מבסוטית שבעתיים, כי את זה אניעשיתי (זה נשמע אנאלי, אני מודה, אבל – שיהיה). לקרוא גם אני יודעת, ונכון שיש אנשים שעובדים טוב ממני, אבל לפעמים גם מה שאני כתבתי די בסדר בעיני.   

בכל אופן, אני בהחלט יכולה להבין איך הדואליות הזאת מביאה לחיים שלידי הרבה תסכול, ואם לנקוט מלה קצת יותר מרוממת – כזאת שמקובל לייחס בעיקר לאנשים אחרים, אולי מכמה מאות אחורה ועם כמה חורי כניסה ויציאה מדממים – סבל.

כי מצד אחדאני אוהבת לכתוב דברים, מחשבות ואירועים אפשריים, ואוהבת לראות דברים שלמים, גמורים, עשויים, שעשיתי, מצד שני זה בהחלט משהו שדורש אנרגיה, וזמן, וסוג מסוים של עבודה, ומצד שלישי (כן, זה בעצם מין כובע שכזה, עם שלוש פינות), המקום שאני שואפת להגיע אליו, כאילו, מעצם טבעה של הפעולה – המקום שאליו אני נוסעת – הוא תחנה שבה מחכים הרבה אדישות, עוינות, התעלמות וזלזול, ואני גם כבר יודעת את זה, שזה אולי הקטע הכי גרוע, וכך יוצא שאני בבת אחת מנסה לעשות את שלי בעבודה הזאת, כי זה דחף טבעי וראשוני שיש לי, ומצד שני אני עושה הרבה כדי לא להגיע לתחנה שבה נפרדים, וכך אני מלמדת את עצמי את התורה הפשוטה-הרבה-יותר, של לברוח מכל העניין ורק להסתובב סביבו סחור סחור, עם הרבה "כאילו" ביציבה. זה לא טוב. מה עושים?

אז זהו, שאיכשהו זה בכל זאת נעשה. מיום ליום, משבוע לשבוע, משהו מצטבר שם, ומשהו שלא צריך להיות שם נמחק – וזה, כידוע, חשוב לא פחות. 

נכון שלוקח זמן לעבוד ככה. וכן, הרבה דד-ליינים כבר התפגרו אצלי, מנוחתם עדן, כי – I`m calling the shots  – אבל נראה לי שאני רק מצטרפת בזה לתפיסה שמדברת אלי – של doing nothing , בעצם: התבוננות במה שלפני ועשיית הצעד הקטן ביותר שהוא מבקש ממני, ולא יותר. הניסיון מראה שפעמים רבות זה קצת כמו התנעה – בשלב כלשהו צפויה הידלקות ובעקבותיה הפלגה אנרגטית למרחקים ארוכים – ברם אין לבנות על זה כמובן מאליו. יותר מבלט קלאסי  זה  כמו ריקוד שורה – כל השורה תעשה צעד אחד, ורק אז כל השורה תתחיל לעשות צעד נוסף.

בשבילי זה ככה גם בגינון. אין לי מספיק אוויר וזמן לשעות של כפיית עצמי על הגן הקטן שאני מטפלת בו (והוא בי). אני יוצאת בדלת המטבח, נשפכת מהזיו שתמיד יש שם, זיו השמש או זיו הכוכבים, ובעיקר מאין-ספור הגוונים של ירוק, ואם אני יכולה להוסיף קצת חיפוי לאדמה בשיטת pluck and chuck – אני עושה את זה. אם מישהו מתייבש אני מרטיבה, אם מישהו רטוב מדי אני מעבירה קצת רטיבות ממנו לאחר, אם מישהו מבקש: גזמיני נא, העלים הכתומים האלה ממש כבר מכבידים עלי, אני עושה את זה, כך, באצבעות – וזהו. אני הולכת לדרכי. אחר כך אני באה שוב, מטמינה משהו, מעיפה משהו, קוטפת משהו, מצלמת משהו – מדברת עם איזה חתול – וחוזר חלילה. לא משנה כמה פעמים אבוא, בכל פעם יש דבר-הכי-קטן כלשהו שהגן הזה שמח לקבל ממני.  

גם בהחזקת הבית אני ככה. אין ברירה אלא להכיר בכך שכרגע זה מה שמתאים לסדר היום שלי, שבו אני נאלצת להיות רוב הזמן במקום אחר, וזה גם מתאים למזג שלי, שהוא מצד אחד קצת קופצני ומצד שני קצת עצל, לא מחליט ונשאר במקום מסוים אלא בא לביקורים, מסתלק, מתגעגע וחוזר, והאמת היא שהכול מצביע על כך שאולי בתחומים רבים צריך לעשות יותר פחות מאשר יותר. הרבה פעמים בכלל מספיק לא להזיק, או לא להפריע.  

אז איך לעשות כלום ובכל זאת לגמור סיפורים שהתחלתי ולא להפוך לשחרזדה של כל דבר ולמשוך אלף לילה ולילה כל פרויקט קטן? שאלה! והתשובה – מחר. או שלא, כמובן. יש להניח שלא.