ignoring the state Zen mind – beginners` mind
משהו די מריר עם דובדבן בסוף
כשטיילתי עם בתי ברחובות אחרי הגשם
הפגינו השמים מיני כחול רבים
הפגינו השמים מיני כחול רבים
אני מביאה את בתי לחוג מחול לקטנות באקדמיה. היא באמת די קטנה.
תמיד אני אומרת לה מה לעשות אם השיעור נגמר והיא יוצאת ולא רואה אותי כי עוד לא הגעתי. אני משתדלת לא להדאיג מצד אחד, ומצד שני לגוון כדי לא להיחשב טרחנית. אבל בדרך כלל אני יושבת שם, תחת עץ התות, ויכולה להיות הדבר הראשון שהיא רואה לפניה כשהיא יוצאת. לפעמים אני מצליחה להציץ בחלון ולראות אותן רוקדות וצוחקות, כי המורה, כמה שהיא מפחידה את ההורים – ככה כשההורים מסתלקים היא כמו ילדה קטנה בעצמה. לפעמים רשי, מנהל הקונסרבטוריון, עובר עם ויולה ועם ילד עם כינור קטן ומחייך אלי ומרים את ידו בלי להפסיק לדבר עם הילד ההוא, או הילדה, ובדרך כלל אני רק יושבת שם, מסתכלת קצת בכל כיוון עד שהזמן עובר. צמרת התות הענק, שאולי מחמת גודלו הוא אינו מעמיד פירות לעולם, מסתירה את עין השמים. סיעה של אמהות וכמה אבות אמהיים למראה סובבת סביב ספסל עץ קצר מהכילה, והם תמיד באמצעו של דיון חשוב, איני יודעת על מה. היום הכול קצת אחרת. מהבוקר אני חסרת מנוחה באופן קיצוני. בהתחלה כשהפסקתי לעשן הייתי ככה שעה ביום ושבוע בחודש. ככה לפחות אמרו לי. זה כבר כמה זמן לא כל כך נורא, אבל היום זה לאו בר שליטה. אני חייבת לעשן משהו, לא אכפת לי אפילו שזה יהיה סתם סיגריה. נכון שיש כאן 15 נשים שרובן מעשנות, אבל לא אני אפתח פרשת יחסים עם מישהו בלבקש ממנו טובות. בטח לא עם בנות. גם אין לי כוח לשלם את המחיר בתנועת הלסתות ושריר הלב שתתבקש אחר כך או מראש. אני הולכת רק לרגע – תק על תק פרסה – לקנות חפיסת סיגריות ולעשן שלוש, זה הכול. אני מתרחקת. רגלי עושות את העלייה בקלילות – כמה טוב שהפסקתי לעשן. אני הולכת לקיוסק הנלוז ההוא, שפתוח כל החיים. אני מגיעה בנשימה עצורה. זה בכף ידי. עכשיו אני סובבת על עקבי וחוזרת. שעה שאני משלחת סילון עשן חגיגי אל האוויר שלפני, שעה שאני נזכרת שדווקא היום שכחתי לומר לבתי מה עליה לעשות אם תצא ולא תראה אותי לפניה, שעה שאני מייסרת את עצמי על ששוב הפסקתי להפסיק לעשן ושואלת את עצמי אם היה כדאי ובתוך כך ממששת את הקופסה הנוקשה שבכיס המעיל שלי, שעה שאני לא בטוחה אם היא תדע מה לומר לעצמה ושעה שאני חושבת שאולי בכל זאת אצליח להגיע – סוגרים את הכביש מכל עברי השרידים המפויחים של קפה מומנט. זה או כי ראש הממשלה בא הביתה עם אורחים או כי יש חפץ חשוד, והכי טוב לענייננו – שניהם, ואם אפשר גם עם קורטוב היערכות רבתי להפגנת המונים.
אני רואה עד פינת חלון האולם הקטן שבו היא רוקדת. אני יודעת שמפעם לפעם היא מסתירה פיהוק בכף ידה הקטנה. אין לה תשוקה אמיתית אל הבר, ובעיקר זינוקים שונים וסיבובים על המקום היא אוהבת. אני כמעט רואה אותה בכך, אבל להגיע לא אוכל. לא ייתנו. השבח לאל, עוד לא מתחו חבל לרוחב כל הכביש, אבל מחסומי ברזל ניידים לרוחב כל המדרכות זרקו, והפכו אותי בלי שום הכנה מראש ובלי כל עבודה פנימית לקהל סקרנים. אלפי תודות, אף אחד לא דורך עלי, כרגיל מדברים מעל לראשי וגם קצת מאחורי גבי, שום דבר חדש.
כל מיני סוגים של פחד מנהלים אותי. נדחק ובא הסביר שבהם: מה אם אחיו התאום של החפץ הזה יתפוצץ עכשיו, ואני אתו? לא הכנתי את בתי לאפשרות הזאת. מה היא תעשה? תפרוץ מהומה, ואחר כך תשכך, כולם ילכו לבתיהם והיא תישאר לבדה, כי אמא אמרה לחכות עד שיעלה השחר או עד שהיא תגיע, מה שקודם – זה מה שהיא אמרה בפעם שעברה, בפעם שלפניה היא אמרה לחכות עד שיבוא נסיך על סוס אמוץ או עד שהיא תבוא, מה שקודם. יכולתי להרוג אותי ואת השטויות שלי. נכון, אני נזכרת לחרדתי, היום לא הכנתי אותה לשום אפשרות. אולי זה דווקא לא כל כך נורא. עכשיו מישהו דורך לי על הרגל ומעיר אותי. הסקרנות שלי היא לא משהו שמפעילים אתו טורבינות. אני אמא איומה. מצאתי לי יום וסיבה לזוז מהמקום.
זה לא שאני לא מנסה. שעה שאני עומדת ומחכה אני נזכרת איך לקחתי אותה פעם לטיול אפילו שרבץ עלי דד-ליין. בדרך ראינו עץ של תפוחים שתפוחיו ורודי לחיים. אמרתי, אם נחזור באותה דרך, נקטוף לשתינו תפוח אחד. מה יש – זה לא מפריע לעץ וגם לא לאף אחד אחר. אנחנו הולכות קל – היא לקחה רק את זה ואת זה ואת זה ואת זה.
שוב התנגשתי עם האף בדד-ליין. הפחד גדול. אין לי רעיון. עד שנתנו לי סוף כל סוף עבודה לעשות משהו שאני אוהבת, אני מתייחסת לזה כאילו זה עינוי מהגיהינום.
זוכרת? נשארנו לבד בבית. את, אני והדד-ליין. "מה זה דד-ליין?", באת והקשית, הקשית מאוד. "אה", אמרתי לך, "זה מין קו שאי-אפשר לדבר אתו על כלום", והמשכתי לעסוק בשטויות. מדי פעם הסתכלתי אל מחוץ לחדר. רוב הבית היה שרוי בחשכה, ובכתם קטן של אור ראיתי את גבך הקטן זורח, עצוב למראה, ולפניו משחקים אריות מצוירים. עד שהרגשתי מנוונת לגמרי. בחוץ שיחקה הרוח בעלי החרוב, ואני התמתחתי והכרזתי שהקו המת מת, והזמנתי אותך לטיול בעמק המצלבה. זוכרת? אספת מהר כל מיני חפצים של טיול. אני זוכרת שלקחת משקפת. איזה רעיון יפה, חשבתי. מעניין מה נוכל להגדיל ולהקטין, לקרב ולהרחיק, כשהערב יורד. אנחנו הולכות עם ציוד רב מדי, כדרכנו. כשתגדלי, בחסדי האל, תגידי לי שלמדת את זה ממני, ואני לא אאשר ולא אכחיש.
ראינו דברים יפים. עורבים מנתרים על שתיים, חתולה שמנה עושה על הדשא מחוות של ציד, עלים של כובע הנזיר נפרשים כמו כפות ידיים של תינוקות, סגול של בוגנוויליאה, מחוות הקבלה של העצים, שיחים מאובקים המבקשים משהו, עליהם חומים ויבשים ופריכים למגע –
אם יהיו לנו גם ידיים דביקות, אמרתי לה כשחלפנו על פני עץ התפוחים, לא יהיה לנו כיף. נקטוף לעצמנו תפוח אחד כשנחזור. כל הטיול נדבק במתיקות התפוח הוורוד שתלוי בין אדמה ושמים ומחכה רק לנו. בדרכנו חזרה באמת קטפתי לנו אחד. הוא היה יבש ומר ומגעו בשיניים כמגע עץ. עכשיו אני תוהה אם נועדתי לאכזב אותה.
לא שזה לוקח זמן רב מדי, זה לוקח בדיוק את הזמן שלו, ואז נגררים המחסומים כלעומת שהושתו, המהומה מתפוגגת, איש אינו מסביר דבר, כולנו נשפכים אל תוך מעברי החצייה.
אני מוצאת אותה שעונה אל המשקוף שלידו נפרדנו. היא עומדת בתנוחה אופיינית והודפת את עצמה מכתף אל כתף, במין התרסה שבמקום מבוכה. זה אומר: לא נכון, אני דווקא מסתדרת. דווקא ודווקא.
אני אפילו לא מתחילה להסביר. מה הטעם. אני רוכסת היטב את מעילה, מלמעלה עד למטה, שאני בדרך כלל לא מספיקה כי היא כבר פורחת, וקונה לה שוקו מהמכונה, שאני אף פעם לא מסכימה, וכשאנו יוצאות אל רחוב ראש הממשלה, ואני עדיין, בלי כל צורך, מכתיבה קצב הליכה של בהילות, אני אומרת לה, בלי שום קשר לכלום כמובן, שבשנה הבאה, כשכבר תהיה בכתה א', בדרך חזרה מבית-הספר, ליתר דיוק בסוף חודש מאי, נמצא קרוב לשפת רחוב עץ של דובדבנים.
"אמא", היא אומרת לי, נעמדת ומושכת את מרפקי לאחור, "הי, אמא, אל תתחייבי. את יודעת שיש לך בעיה עם דיוק" – ממש כך היא מצטטת באוזני מישהו, אני לא זוכרת מי.
איזו בעיה יש לי עם דיוק? אני שואלת בהשתוממות, "שאת לא יודעת לדייק, טמבלולה", היא אומרת לי, כבר עם רמז לסימן שאלה בסוף, שילווה אותנו, יש להניח ולקוות, עוד עשור שלם לפחות. "בסוף באמת הגעת – ואני כבר חשבתי שהיום זה היום שאני פוגשת את הסוס עמוס".
אני נושמת אחת ארוכה פנימה, נעמדת ומוציאה אותה החוצה ותוך כדי כך מתקינה את צווארונה המותקן למשעי, "טוב, טוב", אני אומרת, "תשמעי מה בכל זאת יהיה. בדרך מבית-הספר נמצא, את ואני, עץ דובדבנים מלא פירות אדומים מבריקים. הוי, זה יהיה מענג. אני אקטוף שלושה. אחד לי ושניים לך. את שלי אטרוף מייד, ואת את שלך תחממי בידייך".
"ואז", אני אומרת לה, "אז לא אניח לך להמשיך לעשות זאת. נעצור, נעמוד על עומדנו ולא נזוז עד שתאכלי את הדובדבנים שבכף ידך. כי אין מה לחכות. נמשיך בדרכנו ובפינו טעם דובדבן".
וחשקתי חזק את שיני כדי לא להגיד לה שזה כי במקום שאנחנו עומדות בו אולי לא תישאר אבן על אבן.
היי בובה,
גם אני קוראת אותך (…) ואוהבת את זה בדרך כלל.
בעיני זה סיפור טוב. הגם שהוא תקופתי, כאילו, יש בו משהו שתמיד יהיה נכון – אנחנו האמהות תמיד נהיה לפחות חצי מטורפות – ובצדק. אני גם אוהבת את האטטיוד עוכר האנושות הזה שלך. מרגישים שאם נניח מישהו היה נפצע שם הוא היה יכול לסמוך עלייך שקודם כל תדרכי לו על הברך ואז תתני לו יד ותעזרי לו לקום.
כלומר לא את. ההיא.
בסוף בא לי להגיד לך – אל תתייאשי, חמודה. ואל תייחסי יותר מדי חשיבות לתגובי התגוביות. קטן עלך, מתוקה! למשל אני, אלף פעם כבר קראתי אותך ורק עכשיו אני אומרת, כי אני מתארת לעצמי שאת בטח איפשהו מקופלת לגודל של אפון.