ignoring the state Zen mind – beginners` mind
רצוני שלא יהיה אפשר עוד לראות את פני. אני כובשת אותם בשטיח. מאריכה עד מאוד את ההשתחוויה העמוקה לאחר הישיבה. אולי היום יוותרו לי על הכול ופשוט אשאר כך.
אני מנסה ללמד את עצמי ענווה. זה לא יהיה כל כך קל. אין לי נטייה טבעית לזה. כלומר קל מאוד להכלים אותי, לאפשר לי להרגיש עלובה ונקלית ומגוחכת עד זוועה, אבל די מהר אחר כך האגו שלי נכנס למין אטרף של פעילות מגננה מיותרת. עדיף שאהיה ענווה, אם רק אוכל.
הסיפורים ששלחתי לאחד הקונגלומרטים הנכחדים (אולי גם הדינוזאורים היו מיני חיות שהתאגדו ואז גודלן נהיה להן לרועץ? מחשבה לא ענווה במיוחד) נדחו כמובן. כלומר – כמובן לכל מי שלא מחזיק ממני, ועתה גם אני בכללם. הדלת הזאת פתוחה – מי שיתפרץ עלול ליפול על הראש.
לא אסתייעא מילתא. לא הסתייע הדבר.
מי שבטובו כתב לי כאן ש"אם" הסיפורים שלי טובים כמו.. וכו' וכו' יכול לדעת עכשיו מפי הסוס (טוב, החמור, טוב נו, האתון) ממש, ש- לא, כנראה הם לא, כי מר שוורץ (איבד או) העביר לקטנים, וקטנים העבירו לקטנטנים, וקטנטנים העבירו לפיצקלך, ופיצקלך העבירו למינימליסטים שבמינימליסטים – ואלה – או לפחות אלה – לא אהבו את הסיפורים שלי.
ברור לי, וכבר מזמן אני חושדת, שאני משוֹשלת קַין. לעולם לא אפגע באיש ביודעין, אבל מנחותַי אינן רצויות. אני מבינה – כמו שאומרים אנשים – מאיפה הוא בא, קין. על כן אני לא אוהבת את הפירושים המתחנפים-לשררה המדביקים פגם בדיעבד למנחתו של קין (אפילו לרש"י היו ימים יותר טובים ופחות), אף שהיה הראשון שהגיש מנחה, מרצונו הגיש אותה, ולא בלחץ הסביבה, כביכול, ולא מצוות אנשים מלומדה, ואף שהכתוב ומי שהעמידו בזה הניסיון אינם אומרים דבר שיכול להעיד כי מנחתו לא היתה טובה.
קין הוא לא "זה שהרג את". התנ"ך מלא רוצחים לתיאבון (וגם מאז ועד היום נוספו איזה כמה זניחים), ואף אחד מהם לא נמצא במעצר עד תום ההליכים ו/או לחלופין כל הדורות או סובל מאיזה אובדן פרסטיז'ה עמוק בגלל זה. קין הוא לעולמי עולמים מי ש – בלי שום סיבה גלויה – מנחתו לא התקבלה.
חסדיו המאוחרים של האל לקין (השיעור הפרטי בעניין "ואתה תמשל בו" – ולבסוף כמובן האות הידוע) מחווירים לעומת החסד הקטן שמנע ממנו מלכתחילה – לו אך קיבל את מנחתו (או למצער לא בא אליו בטענות על כך שנפלו פניו), כל הרע שאחר כך היה נמנע.
וואללה, יכול להיות שקין חשב שאם לשחוט טלה או כבש זה סבבה, בן-אדם על אחת כמה וכמה. אבל זה מחוץ למה שאני רוצה להגיד, וזה כבר קצת עם הפנים לא לשטיח, אז אני חוזרת לשם. נפלו פני, וזה לגמרי טבעי, ולמטה אשאר בינתיים, תודה רבה!
מה שרצינו, קין אבי ואני, היה לתת משהו, חבר'ה. לא לקחת. אז נא לשמור את העגבניות בכיסים.
אני מנסה ללמד את עצמי ענווה, ועושה רושם שעוד לא לגמרי הגעתי לשם. מדווחת מהשטח – למשל בהחלט הגיע הזמן לשאוב כאן את האבק, וגם לחתוליתנו טיגר לא יזיק להסתרק כפעם בפעם. לא טוב היות האדם עם הראש בתוך השטיח. אבל צריך תמיד לזכור שיש כאלה שגם שטיח אין להם לעת כזאת.
בכל אופן, מנחתו של קין לא היתה פגומה – או לפחות אין ללמוד שהיתה פגומה רק מהעובדה שנדחתה. זאת דעתי, והיא נסמכת לא על ראשים מדברים אלא על תקדימים רבים שנוצרו ומנסרים בחללו של העולם מאז קין ועד העצם של היום הזה.
אבל בזה שמנחתי שלי פגומה אין לי כל ספק. הסיפורים ששלחתי הם בבחינת פקק הבוץ שעף מקצה הצינור בפעם הראשונה שמשקים את הגן אחרי החורף (שבו כידוע אין משקים!). ולא רק שלי, דרך אגב; אני מכירה עוד כמה שכותבים דברים לגמרי לא רעים – בלי שום "אם" בעניין הזה, אבל הדברים הלא-רעים-האלה הם בבחינת ה"חייב לצאת" שלפני הטוב ביותר שמחכה בדרך לראות אם כבר safe to come out. אפשר שזה נכון גם לעניין מנחתו של קין, אבל פה באמת כבר עדיף שאכניס סמרטוט לפה.
לו רק היתה משטרת ההתבטאות וקיצוץ הכנפיים נותנת לעבור כאן – השפע של הדברים הנראים והנאמרים במקומות שלנו היה מגוון יותר, היו מופיעים טקסטים לא רק על מוגלות וחטטים ומשולשי ערווה ועל סוג אוכלוסייה אחד וחצי – וליותר מוועדי עובדים בחג הפסח היה עניין אמיתי לקנות כאן ספרי מקור, ומישהו גם אשכרה היה קורא אותם – אבל עכשיו אני חייבת להחזיר את הפרצוף שלי אל תוך השטיח ולשתוק – כל פעם שאני מרימה את הראש לקחת אוויר האגו מתגלץ' לי לתוך הגרון ואומר את דברו. אני לא יכולה לחסל אותו, כי הוא האגו הקטן והרעב שלי, ואני אחראית לו. סליחה שנולדנו!
על כן אני חוזרת על זה שוב, למען אראה ואירא: הסיפורים ששלחתי לקונגלומרט הנוכחי ששוורץ עומד בפתחו – לפי שעה (פלוס הוצאות ואש"ל מלוא החופן בלי ספק) – עם פלוגת שומרי הסף שלו – הם פגומים. שלא כמנחתו של קין אבי, מנחתי אני פגומה. אני פגומה ומנחתי פגומה. Okay? We`ve just about established that.
פגומה בריבוע. אלא מה? היא בשום אופן לא יותר פגומה ממנחות אחרות שמתקבלות כאן – וברוב המכריע שלהן אני, לפחות, לא יכולה לעשות שום שימוש. וצריך לזכור כל העת, ששומרי הסף אינם אלא מתווכים. הם צובטים את הסחורה בשביל מישהו אחר – מישהו שהמנחה מוגשת לו. בשביל מי המנחה הזאת? אה – בשבילנו! רוצים למכור לנו משהו. לאנשים. ואנשים יש מסוגים הרבה, השבח לאל. והקטע – הם רוצים למכור משהו גם לי. את זה חשוב לי להדגיש – הרי מה רוצים ממני הקונגלומרטים האלה? רוצים שאסתום את הפה ואקנה את הסחורה שלהם. ואני, אפילו הייתי רוצה להיות כאן בבחינת קהל וקניינית – איני יכולה. יש לי אלרגיה לכל מיני דברים.
יכול להיות שאלוהים לא אוהב מלפפונים. גם אצלנו בבית למשל עכשיו הולך יותר בטטות מפעם. כלומר פעם היו עושים פרצוף ועכשיו מבקשים תוספת. אז קין הגיש ואלוהים לא רצה. לגמרי fair. אבל פה התיישבו קצת יותר מדי אפיפיורים באמצע. יכול להיות שאף אחד לא היה סובל את הסיפורים שלי. זה נכון. אבל הם גם לא כאלה שאפשר להיות בטוח שאין מי שיאהב אותם. מצטערת. עם כל הענווה שבדרך – הם לא. ובכל אופן, לי לפחות לא מספיקה הדיאטה שמגישים פה בעולם הספרות המקומי. Company not included וכל הבלה-בלה המתבקש. סליחה באמת.
ובזה אני לא לבד. אני אומנם נראית לבד כאשר אני משדרת משהו כאן ואיש אינו מגיב, אבל אני לא באמת לבד. אני רק נראית לבד – אפילו שגם להיות לבד זה בסדר גמור. למשל אני מתחננת פה שייתנו לי רגע לבד עם השטיח – וכל אחד בא ורוצה לגייס אותי למשהו.
ואם לחזור לרגע לעניין – מזל שרובנו יודעים לקרוא ולהרגיש ביותר משפה אחת – ומזלנו שיש אמזון. כי לא לכולם מספיק אותו תבן כל הזמן.
נכון שבמקום האל המכביד את עולו על הפרט בסיפור של אבי הקדמון קין – על-פי הפררוגטיבה המוחלטת שלו – מדובר כאן, בסיפור הקטן שלי, על שומרי סף שהצמיחו לעצמם שומרי סף ואלה הצמיחו לעצמם שומרי סף שהצמיחו שומרי סף לעצמם – ובכל זאת.
בכל זאת מה?
בכל זאת החלטתי משהו – החלטתי שלעולם לא אחזור עוד על הפתחים כאן. אני אעשה מה שאני רוצה, ואני אגיד מה שיש לי להגיד, ואני לא אפחד כלל מאיש ומהבוז שלו – ואני אבוא רק למקומות שמותר לכל אחד להיות בהם, ולפעמים, אם ארצה, ורק אם ארצה – אבוא למקומות שמזמינים אותי אליהם, ואם נניח יגרשו אותי – אני אלך למקום אחר, או אשאר על השטיח שלי, מקום שכל אחד יכול לדרוך עליו וללכת למקום יותר טוב. ואצלנו, דרך אגב, מותר עם ובלי נעליים.
ולבסוף אני רוצה להקדיש את השיר הזה – שחזר כדי להציע לי את עצמו בדיוק כשהוא מה שהייתי צריכה – לכמה חברים שלי שממש מגיע להם, כי הם סובלים אותי גם כשהכי זיפת לי – וזה ממש-ממש לא פשוט. הנה:
יפה כתיבתך ונוגעת ושקופה ומעודנת למרות הזעם
לרעיה
כתבת יפה מאד על קין והתסכול.
בדיוק עכשיו אני מלמד את הפרשה הזו בכתות י"ב בגישה הדומה לגישתך.
אני מדגיש את התסכול הגדול והעלבון כשדוחים את מנחתך.
אני מציג לתלמידים את השאלה: מה יעליב אתכם יותר, אם חבר טוב מאד ישכח את יום ההולדת שלכם ולא יביא לכם מתנה למרות שאתם הרעפתם עליו מתנות, או אם תטרחו ותכינו מתנה נהדרת לחבר האהוב והוא יפתח אותה ויגיד: אה, יש לי כזה אבל יותר טוב. וישאיר אותה על השולחן.
אותי שכנעת בכתיבתך.
בהצלחה
אהבתי, גם את השיר!
כמה יפה כתבת.
רעיה, יגאל שוורץ אמון על ההוצאה הגדולה ביותר בארץ, "זמורה ביתן|. והרי זה ספר ביכורים (של ספורים קצרים). נסי הוצאות קטנות יותר כמו בבל וחרגול, אפילו עם עובד. או כרמל.
חשוב להוציא. חשוב להוציא לאור. אסור בתכלית לקחת באופן אישי דחייה. לחזור שוב על הממרה השחוקה, שמיטב הסופרים נדחו לפני שהוציאו? לפני שהתפרסמו?
ושוב הצעה: לשלוח לכתבי עת, לפרסם מאמרים על ספרות, ולפרסם את שמך ברבים. להשתתף בתחרות ספורים. זו הדרך. אולי היא לא מובילה מיד לפרסום ספר בהוצאה הגדולה בארץ על ידי העורך הראשי , אבל זוהי המגמה הנכונה.
אל תפסיקי לכתוב. תמשיכי. תזקקי את הטקסטים, וראי בזה מקפצה לצעד הבא שלך כיוצרת.
בהצלחה
ידיד טוב שלי, עכשיו סופר ידוע אמר שבתחילת דרכו נדחה על ידי הוצאות רבות מאוד והיה מעדיף לקבל עוד צו מילואים מאשר תגובה שלילית נוספת מהוצאה. בסוף ימצאו סיפוריך בית. הולך סופר ומתדפק על הדלתות והנה נפתחת לו בסוף איזו דלת והוא נכנס וזוהי רק תחילת הדרך יקירה…
האמת, רעיה יקרה, לא הצלחתי להבין למה את כל כך כועסת, אם כי, אמר לי פעם איש חכם, כעס מקדם אנרגיה חיובית. וכפי הנראה זה כבר הוכיח את עצמו, כי כתבת פה מצוין. ואני חושבת שגם הכי נכון לשאוף גבוה, הכי גבוה. ולא להתבייש להגיד את זה בקול. נראה לי שאת מאד מאמינה בעצמך. אשרייך.
ולמרות שאני לא חברה שלך, לקחתי את השיר, והוא עשה לי געגוע.
הרבה הצלחה.
רעיה, קראתי בבלוג שלך וגם בישראבלוג. את מאוד מוכשרת. לדעתי, מאוד. אבל חסר לך מעט מבנה ספורי, תימה מוגדרת. כדאי לפתח אותה ולמרכז אותה, תשקיעי את האנרגיות בזה. תתמקדי. את מוכשרת ומעניינת , מקווה לראות ביום מן הימים את הספר שלך על המדפים.
רעיה,
אני נהנית לקרוא אותך ומקווה (כפי שנאמר כאן בתגובות) גם לקראך בספר, בבוא הזמן.
אל ייאוש 🙂
קראתי גם את הספור שפרסמת פה בהמשכים. אשמח אם תפרסמי עוד חומרים.