לאה ברץ מרצה לספרות
הורדוס שֶׁלִּי,
בִּקַּשְׁתָּ לְהַכְנִיעַ
כֹּל גִּבְעָה בְּגוּפִי,
וַאֲנִי
בִּצַּרְתִּי – מַנְעוּל וּבְרִיחַ.
עַמּוּד בֵּטוֹן יָצוּק
עָמַדְתָּ
אֵשׁ שָׁלַחַתְּ לְהִבְעִיר בִּשְׂדוֹתַי,
וַאֲנִי
לֹא הֵסַרְתִּי שִׁבְעַת צְעִיפַי מֵעָלֵי
מִתְכַּסָּה בִּרְעֲלַת מִלִּים
לְשַׁקֵּם
הֲרִיסוֹת חֲצֵרִי הָרְמוּסָה.
איזה קטע בדיוק חזרתי עכשיו מההרודיון.
אני מקוה שהורדוס הפרי שלך היה קצת פחות פסיכי מזה המקורי. איזה פסיכופאט מטורלל.
אבל לבנות בתים הוא ידע, זה כן.
עם נשים באמת היה לא מוצלח.
הורדוס באשר הוא מותיר בנו את צלקותיו
השיר מאוד ריגש אותי. יפייפה.
תודה!
ביושר – רציתי שיגע
כתוב יפה, ברור וחד.