לאה ברץ מרצה לספרות
מְנוּחָתֵךְ עֵדֶן
מְנוּחָתִי,
עֶלְבּוֹנוֹתַיִךְ
מַטֵּה הַקֶּסֶם
שֶׁל פְּרִיחָתִי
אָמַרְתְּ לִי:
"טִפְּשָׁה",
וַאֲנִי בְּטִפְּשוּתִי
הִשְׂכַּלְתִּי,
לִרְדֹּף תּוֹרָה.
אָמַרְתְּ לִי:
"זוֹנָה",
זָנִיתִי אַחֵר אֲחֵרִים
לִהְיוֹת
נְבוּאָה הַמַּגְשִׁימָה אֶת עָצְמָה.
שיר זה מבטא את תמצית הווייתי. לאט לאט יתחוור עולמי!
מסקרן! 🙂
אני מנחש שזה דו שיח בינך לבין אמך.
כתוב טוב ומעניין.
ההסבר בסוף מיותר לחלוטין לדעתי, הטקסט צריך להסביר מה שהוא מסביר וזהו.
מוכר כל כך
מזדהה.
שיר חזק… אין לי ספק שהתמצית שלך הרבה יותר עשירה מהשיר הזה, אחרת לא היה לך פרספקטיבה לדבר אותו.
דוקא החולשה שלנו היא הכוח.
תודה לך
אני קוראת אותך גם ברשימות. זה שיר נהדר וחסכני במילים.
זו אלכימיה לשמה!
יפה. אהבתי.
ותתחדשי על הבלוג החדש הזה!