סיפורים מהחיים, בלוגים והאמת

כשכתבתי את הפוסט הקודם, היתה לי בבטן בעיקר תחושה לא-נעימה לא-ברורה כתוצאה מאותו קונגרס סופרים אצלנו. מאז, אגב, קניתי לעצמי ספר של אחת הסופרות שהתארחה שם ואני מאוד נהנה ממנו. נדמה לי שדווקא התגובות (למיניהן) סיפקו לי מסגרת יותר מעניינת לשאלה הזו.
כי למרות שהרבה טקסטים ספרותיים מתחילים מחוויה אישית – לבטח בשירה ובמקרים רבים גם בפרוזה – קשה לי לראות בתיאור ישיר של חוויה אישית מעשה אמנותי, וקשה לי לראות מדוע מיוחסת כזו חשיבות לכתיבת הדברים כפי שבאמת קרו.
נא לא להבין אותי לא נכון – אני חושב שקריאה של חוויות אישיות יכולה להיות דבר מרתק. זו הסיבה שאנשים קוראים בלוגים. הדבר נכון במיוחד כשהכותב הוא בעל יכולת כלשהי להתנסח, או לכתוב את הדברים מזווית ראייה ייחודית, תוך שימוש מדויק בשפה וכן הלאה. בעצם, על הרעיון הזה מבוסס המטע שבו אנחנו כותבים – שיש עניין בדרך שבה סופרים ינסחו את הסיפורים על חייהם (היומיומיים ובכלל). זה מקביל (בדרגה גבוהה יותר) לעניין שיש בקריאתם של יומנים של סופרים (מהתקופה שלפני הבלוגים). קטעים מיומניה של אנאיס נין, למשל, ראו אור כספר מרתק. וגם הפוסטים של יעל ישראל הם דוגמה נהדרת לכתיבה כזו.
אבל – וכאן נכנס האבל הגדול – אני חושב שיש תהום בין הכתיבה הזו, התיאורית-יומיומית, לבין כתיבה של טקסט ספרותי/אמנותי. התהום הזו קשורה לבחירת המלים, אבל יותר מכך – לבחירת הסיטואציה. לסדרה של החלטות שלא בהכרח נתונות בידינו כאשר הנאמנות למציאות היא נר לרגלינו. אם הייתי כותב טקסט ספרותי שהחל את דרכו בחוויותיי בקונגרס הסופרים של זארברוקן, ודאי שלא הייתי קוטע אותו באמצע הערב והולך הביתה בלי לדבר עם אף אחד. זה היה חסר טעם, לא מקדם את העלילה ולא מעביר כלום לקוראים. אז מה אם זה היה ככה באמת? את מי זה מעניין?
דרך אגב, בגלל זה יש משהו כל-כך מגוחך בניסיונות העיתונאיים לחפש את האמת שמאחורי ספרים סמי-אוטוביוגרפיים. הרי חלק ניכר מהעוצמה בספרים כאלה נובעת מהחלטות שאינן נאמנות למה שבאמת קרה אלא למה שבאמת חש היוצר – ויותר מכך, למה שהוא באמת רוצה לגרום לקוראיו לחוש. 'לעזאל העובדות, העיקר האמת' (אני לא זוכר ממי אני מצטט, אבל זה לא כזה חשוב).