סיפורים מהחיים

לפני שבועיים בערך, בדרכי ממרכז העיר הביתה, משכה את תשומת לבי לפתע מודעה באחד השלטים על תחנות האוטובוסים. כשהתקרבתי גיליתי שאני לא מדמיין: אכן כתובה שם הזמנה ל'קונגרס הסופרים האירופי' שיתקיים בעירנו הקטנה זארברוקן. מיד גמלה בלבי ההחלטה להגיע לאירוע, למרות שהאותיות הקטנות במודעה הבהירו ששפת הכנס תהא גרמנית; אחרי הכל, אמנם השפה עדיין לא שגורה בפי בצורה מושלמת, אבל אם אני כבר מתרגם שירה ממנה, ודאי אסתדר איכשהו. ולהחמיץ כנס סופרים אירופה כשהוא מתקיחים במרחק חמש דקות באופניים מביתי? לא יעלה על הדעת.
מאחר שעירנו קטנה ושולית למדי היא, התברר שהקונגרס הבינלאומי הוא אירוע חד-יומי, שבו מתארחים עשרה סופרים בדיוק; ומשום ששפת הכנס גרמנית היא, הסתבר ש'אירופי' במובן זה פירושו המרחב הגרמני ושלוחותיו. כך יוצגו באירוע, פרט לגרמניה, גם הולנד, שווייץ, אוסטריה, אוקראינה, צ'כיה וצרפת (בכל זאת אנחנו על הגבול).
מאחר שזמני בכל זאת מוגבל בחרתי לבור לאירוע-הערב, שבו היו אמורים להשתתף שמונה מעשרת הסופרים ב'ליל הספרים הארוך'. למרבה הצער, לא הבנתי מראש עד כמה ארוך עומד האירוע להיות. הורגלתי בפסטיבלי שירה מהירים יחסית, שבהם עולה משורר, קורא שלושה-חמישה שירים ומוחלף לאחר כעשר דקות (מקסימום) בבא אחריו (אלא אם הוא מתחיל לשיר שירי פלמנקו בספרדית ומשתלט על זמן מעבר לזה שהוקצב לו). אלא שבזארברוקן עושים את הדברים אחרת: לכל אחד מהסופרים הוקצבו לא פחות מארבעים דקות, שבהן קראו אלה פרקים ארוכים מספריהם וענו על שאלות (מעניינות יותר או פחות) של מנחי הערב, צמד רדיופוני להפליא מתחנת הרדיו המקומית. בין לבין ניגן פסנתרן די מוכשר מוזיקת מעליות בנוסח עדות הג'אז וניסה להפיג קצת את האווירה הכבדה.
היה בזה משהו מתיש. או אם נדייק, זה היה מאוד מתיש; וכשהגענו להפסקה, אחרי ארבע סופרות, וגילינו שהשעה כבר עשר בערב (האירוע החל בשבע ומשהו), היה לנו ברור שהלילה הזה ארוך מדי עבורנו, וחתכנו הביתה. משום כך, ההתרשמות שלנו רחוקה מלהיות מושלמת או בהכרח מייצגת, אבל בכל זאת שמנו לב למשהו יוצא דופן במקבץ הספרותי שפגשנו: כל אחת מארבע הסופרות ביססה את יצירתה, כמעט אחד לאחד, על חוויות אישיות ואמיתיות שאירעו לה.
הראשונה, אָנֶגרֶט הֶלד (גרמניה) קראה מספרה 'מזוודות מעופפות', המבוסס על חוויותיה כבודקת בטחונית בנמל התעופה של פרנקפורט, ג'וב שבו עבדה במשך כשנה (וכנראה לא ממש מזמן, כי אחת החוויות היתה קשורה לאיסור לקחת נוזלים בטיסות, עניין חדש יחסית). במהלך הראיון התברר שזו לא הפעם הראשונה שאותה סופרת עובדת באיזשהו מקצוע מעניין ואז כותבת על כך ספר; היא היתה גם שוטרת, מזכירה וסניטרית בבית אבות, ומרוב העבודות האלה טוותה ספרים. לזכותה ייאמר שהקטעים שקראה מהספר היו משעשעים ואף מעניינים, ושהיא קראה אותם בגרמנית מצוינת ובמבטא מדויק ומובן.
המבטא המובן, אגב, אינו מובן מאליו; הסופרת השנייה, קתרין רֶגלָה האוסטרית, דיברה במבטא אוסטרי כבד וגם קראה במהירות של רכבת אקספרס (אחר כך הסתבר שהיא ממהרת לטיסה). הספר שלה נקרא 'טוקיו: יומן לאחור' – וזה אומר הכל: הוא מבוסס על מספר חודשים שבהם שהתה בטוקיו, וכתוב כיומן המתוארך לאחור – מהטיסה חזרה ועד היום הראשון. שוב, מהשיחה התברר שזה כבר הרגל אצל הגברת: היא הסתובבה הרבה בכל מיני ארצות אקזוטיות וכתבה ספרי רשמים ממסעותיה. בין השאר שהתה בניו יורק ב-11/9/01 והיתה הסופרת הראשונה שהוציאה ספר על כך. אולי זה היה המבטא, ואולי הגישה המתנשאת והפלצנית-משהו לתרבויות זרות, אבל את הספר שלה ממש לא אהבנו (מה גם שהיא קראה ללא הפסקה, עד שאפילו המנחה כבר השתעמם).
את המצב הצילה הסופרת השלישית, אילמָה ראקוּזָה, שהייחוס הלאומי שלה הוא רומן בפני עצמו: היא נולדהבסלובקיה לאב סלובני ואם הונגריה, גדלה בלובליאנה, בבודפסט ובטרייסט, ולבסוף השתקעה בציריך. ראקוזה היא כעיקרון משוררת, מתרגמת ומסאית, אבל ספרה החדש (שממנו קראה) הוא קובץ של זיכרונות הכתובים כקטעי פרוזה ליריים קצרים. הוא נקרא 'יותר ים' (בגרמנית Mehr Meer, משחק מלים) ולמרות תחושת האכזבה מכך ששוב מדובר בביוגרפיה הצליח לרגש אותנו מאוד; הטקסט הראשון שקראה עסק בביקור-שורשים בווילנה, כולל מפגש עם הקהילה היהודית במקום (לא הצלחנו לברר, אבל לראקוזה יש כנראה גם שורשים יהודיים), והזכיר לי מאוד מסע שורשים דומה שערכתי עם משפחתי לפני מספר שנים. הקטע השני היה קטע לירי ומקסים על חילופי העונות בלנינגראד. ראקוזה היתה גם הרהוטה והמרתקת ביותר כמראיינת, וסיפקה תובנות מרתקות על היכולת לכתוב רגשות מסוימים בשפות מסוימות (וחוסר היכולת לכתוב אותם בשפות אחרות).
ענייני השפה נמשכו כשעלתה לבמה הסופרת הרביעית, ההולנדית מארֶנטֶה דה מוֹר. אתה עלה המתורגמן של הקונגרס, שתיאורטית היה אמור לתרגם אותה מהולנדית לגרמנית – אלא שמתברר שהגרמנית של דה מור יותר טובה ממה שהיא חושבת, ולאורך רוב הראיון נותר המתורגמן מחוסר עבודה. מה שכן, לרגע התעוררו תקוותינו שהפעם לא נשמע חוויות ביוגרפיות – זאת לאחר שהמראיין החל לפרוש בפנינו את עלילת הרומן של דה מור, 'עבירה', המספר על מהגר רוסי שבא לאמסטרדם למצוא את אהובתו ובינתיים חי בקהילת המהגרים הרוסית בעיר ומתפרנס מציור תמונות נוף קיטשיות לתיירים. לרגע חשבנו שיש כאן, לפחות, איזה הלך נרחב של דמיון עשיר (למרות שהטקסטים עצמם, שנקראו מהתרגום לגרמנית של הספר, לא היו מרשימים) אבל אז התחוור מהראיון שגברת דה מור נשואה למהגר רוסי, שהיא התערתה עמוקות בחברת המהגרים הזו וש"כל הדמויות מבוססות על אנשים אמיתיים וכל מה שמתואר בספר קרה באמת," כפי שהצהירה בגאווה לאחר שקראה (במבטא הולנדי כבד) פרק ממעלליהם של המהגר וחבריו.