מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
בהקשר של הפוסט הזה והתגובות אליו.
המילה 'הכרה' נגזרת מהפועל 'להכיר'. אלא שבעברית יש שתי משמעויות דומות-אך-נבדלות לפועל הזה – 'להכיר את' ו'להכיר ב'. הראשונה היא התמימה יותר, העוסקת רק בידע על דבר או על מישהו, בהתוודעות באמצעות מפגש. השנייה מכניסה למשוואה גם אלמנטים של לגיטימציה, של קבלה ואישור; 'מכיר ב-X' פירוש לרוב, במובלע, 'מכיר ב-X כ-Y', כלומר טענה על לגיטימציה להגדרה מסוימת. כך, למשל, ראשי חמאס מכירים היטב *את* ישראל, אך אינם מכירים *ב*ישראל (כמדינה יהודית? כמדינה לגיטימית בכלל?).
בתפקידה כשם פעולה, 'הכרה' עשויה לגעת בשתי המשמעויות, גם אם בדרך כלל היא מיושמת רק לשנייה (עבור הראשונה יש שם פעולה אחר, 'הכרות'). 'הכרה' היא לפיכך 'הכרה ב-X כ-Y'; כשאדם מעוניין ב'הכרה' הוא רוצה שיכירו בו (כמוזיקאי, כאמן, כראוי לפרסום באופן כללי). אלא שזו אפילו לא המשמעות המקובלת ביותר של המילה 'הכרה', זו המשמשת אותנו כשפלוני מאבד את ההכרה. 'הכרה' במובן הזה אינה זקוקה למושא (ברמה הדקדוקית), משום המושא שלה הוא גם הנושא: מדובר בהכרה של האני בעצמו. מי שמאבד את הכרתו אינו מודע יותר ל'אני' שלו (עד הוא שב ומתאושש בבית החולים).
אם זו הכרה של האני בעצמו (כלומר, הכרה מהסוג השני), נשאלת השאלה, בתור מה? אם הכרה בישראל פירושה הכרה בלגיטימציה של ישראל כמדינה, וההכרה שלה משתוקק מוזיקאי מתחיל היא ההכרה בו כמוזיקאי, איזו מין הכרה רלבטית במקום הרפלקסיבי?
נדמה לי שההכרה הזו היא בדיוק מה שניסה דקראט להגיע אליו: הכרה ב'אני' כיישות עקבית, אחת ומהותית (כלומר, בעלת מהות קבועה). אלא שכדי לההגיע להכרה כזו צריך ה'אני' קודם כל להכיר *את* עצמו במלוא מהותו, על פגמיו והסתירות הפנימיות בו, ורק אחר-כך להכיר בכל הבלגן הזה כדמות הנשקפת במראה. רק זו, בעצם, 'הכרה', והיא רחוקה מלהיות קלה ופשוטה וניתנת במתנה לכל אדם, אלא משהו שיש להילחם ולהיאבק כדי לזכות בו. ממש כפי שצריך להילחם כדי לזכות בהכרה מבחוץ.
הי רונן, אמנם אתה לא מכיר אותי אבל בכל זאת איפשהו כן:) ובעת הקריאה חשבתי לעצמי כמה היה יכול להיות לך הרבה יותר קל לכתוב את זה באנגלית כשלכל כך הרבה מילים בעלות משמעות שונה יש בעברית רק מילה אחת.
ומצד שני המשחק הזה עם ההכרה מוביל לתובנות שרק בעברית ניתן להגיע אליהן שכן באנגלית לא היו מגיעים מ lost his concious אל I know you או publicity
לסיגל:
זו בדיוק הסיבה שחקרתי את העניין בעברית. אמנם גם באנגלית יש דמיון בין המלים (recognize מתקשר ל-cognisance ומשם זו קפיצה קצרה ל-conciousness), אבל באמת העברית מצמצמת ת הקפיצה עוד הרבה יותר.
לא אפתיע את עצמי ואותך כשאומר שאהבתי מאוד את הפוסט. 🙂
ללי:
לא הפתעת, אבל טוב שהכרנו בזה (-:
היי רונן
רגע לפני השנה החדשה, אתה דן בנושא שאקח איתי גם לשנה הבאה.
מסכימה גם עם הקפלים והקמטים שחבואיים בשיח שלך.
ואומר שהשנה ניסיתי לעשות בריתות …. אפילו פה בבלוג נוצרות בריתות, הבריתות האלה עוזרות לי להכיר – בעצמי… וגם להכיר באחרים.
המפה הנפשית שנעה בתוכי, הבריתות מרחיבות את שטח הקיום שלי, וכניראה נותנת להכרה משמעות רחבה יותר.
מאחלת לך שנת תנופה
ושיח נפשי
שנה טובה טובה
בתגובה ראשונית שלי, התענגתי, אבל עולה השאלה האם אדם שלא מכיר *את* עצמו במלוא מהותו, על פגמיו והסתירות הפנימיות בו,הוא חסר הכרה? האם הוא חי ללא הכרה? אפשר לחיות אם כן ללא הכרה, נראה לי שהכוונה כאן להכרה מקבילה למודעות.
אגב הביטוי, : הוא דיבר בלי הכרה, משמעו דיבר ללא מודעות עצמית.
לאורה:שמת כאן אצבע על עמימות מסוימת במחשבה שלי, כי אני מתחיל בהכרה במובן המקובל שלה – שפירושו מי שאינו מעולף או ישן – אבל באמת מרחיב אותה לסוג של מודעות עצמית. האם אדם פגוע-מוח שאינו מסוגל לזהות את עצמו במראה הוא חסר הכרה? שאלה מעניינת.
לטובה:
יש משהו מאוד משמח בזה שאת מסכימה דווקא עם 'הקפלים והקמטים'. נדמה לי שזה סוג של הכרה שאני מאוד מעריך. בדברים הברורים קל להכיר, אבל דווקא בקפלים קיים מה שמייחד אותנו זה מזה (ובמקביל מאפשר יצירת קשרים טוויים עדינים).
בגדול – השתכנעתי, ורק בעייתי בשבילי במקצת אותו השלב שעשית במסלול הלוגי – השלב שעובר דרך ההכרה "במובן הרפלקסיבי", זה הקשור באיבוד הכרה (=עילפון): נדמה לי ששם מדובר בצירוף אידיוטי שמשמעותו אינה קשורה ב"הכרה"/"הכרות" במובן המקובל, אלא באיבוד זמני (ומוחלט) של עירנות (או עירות?) לא רק לעצמי, אלא גם לסביבה (אגב, גם על זה יש ויכוח – למה בדיוק ער מי ששקוע באבדן הכרה, אבל זה לא שייך לכאן).
ומה עם תת-ההכרה?
אופס – קראתי עכשיו שוב את מה שכתבתי בבוקר למעלה: צריך להיות, כמובן, "צירוף אידיומַטי", ולא 'אידיוטי'.
מופלאות מאד דרכי ההקלדה וההגהה. מצטערת.
לעדה:
דווקא הצירוף 'תת הכרה' רומז לכך ש'הכרה' אין פירושה אך ורק 'ערנות' – שיש דברים שקיימים בפנים אבל אנחנו לא מודעים אליהם. מה שכן, נכון שה'הכרה' ב'איבוד הכרה' מתייחסת לא רק לעצמי אלא גם לסביבה; מצד שני, נראה לי שמתאים לייחס את הביטוי לעניין 'הכרת העצמי', כי אני בהכרה גם כשאני משוטט בסביבה לא-מוכרת בעליל.
האי רונן, זה נושא שמעסיק אותי.
אני חשה שככל שאתה יותר מכיר את עצמך, כך אתה הופך לעיתים לבלתי נסבל.
אם כי לעיתיים אתה מצליח במאמצים לשנות פסיק מכל המורכבות שהיא אתה.
בעיקר משום שתהליך ההכרה דורש אומץ, להתבונן פנימה ולהלחם על כל הרוע שבך שמפעיל אותך בתת מודע ובמודע באופן סביל ופעיל ביותר.
ביהדות קוראים לזה, יצר הרע.
הכרה חיצונית של הסובבים, היא יותר חיפוש של אישור.
אני חושבת שסך ההכרה הפנימית , יכול לחזק מול העולם החיצוני.
אבל כל המילים מתגמדות מול עבודת הפרך וההסכמה לעמוד עירום ולעיתים לא ממש נרקיס, מול החלומות שבנית והשאיפה לשלמות.
לאביטל:
כשאת אומרת 'בלתי נסבל', את מתכוונת 'בלתי נסבל לעצמך'? כלומר, ככל שתכיר את עצמך, כך לא תסבול את מה שאתה רואה?
כי חלק מהעניין שאני מוצא ב'הכרה *ב*עצמי' היא דווקא לקבל את הרוע הזה, לאו דווקא לנסות לשנות אותו אלא לחבק אותו ולקבל אותו.
גם וגם רונן , גם לחבק, הוא לא אשם, אבל גם לו לתת לו לשלוט .
כי אז הילד המקופח שולט לי על הפעולות.
גמר חתימה טובה.
נתת לי חומר למחשבה.
סתם קפץ לי לראש- הסרט חסד מופלא של עמוס גוטמן. בסרט בחור צעיר מתאהב בהומו מבוגר הגוסס מאיידס. מה הוא החסד המופלא בסרט?? לדעתי זוהי האהבה ללא תנאי שמעניק הצעיר למבוגר ומקבל לה כאישור את אהבתו המגוננת, ולכן אפלטונית, של המבוגר. אולי זה קפץ לי לראש בגלל שלפעמים
אני אוהב – משמע אני חומל.
שנת חמלה מתוקה לכלונו!!
ענבל:
דווקא בעיני חמלה היא רגש בעייתי, כי יש בה מן ההתנשאות והיא אינה מתקיימת בין שני אנשים העומדים זה מול זה על אותו מישור.
לרונן:
לחמלה יש כל מיני משמעויות, אף אחת מהן לא מהודקת מספיק במילונים, אבל לדעתי המשמעות המרכזית שלה אינה קשורה ברחמים ולא בהתנשאות, אלא בסוג של אהדה והבנה ובעיקר אמפתיה – היכולת לדעת (ולהשלים עם) מה (ש)קורה בראש של מישהו אחר, גם אם לא בהכרח מסכימים ומזדהים אתו. כלומר, בעיניי – זה משהו מאד חיובי, נחוץ (ונדיר) ביחסים בין בני אדם.
בלי קשר: שנה טובה!
מאחלת לך רונן ולנו כולנו שהמאבק היחיד שננהל יהיה המאבק להכרה 🙂
שנה טובה שנת קרבה והכרויות משמעותיות
אז אני חושב ככה: ההכרה (ב) היא כמו לחם ויין. אלהים עצמו – שאומרים עליו שהוא שלם ואיננו חסר דבר – זקוק ונהנה מהכרה. (ובדמותו הוא יצר את האדם). אחרת למה לו כל התחינות, תפילות, תודות, תשבחות? באלה כנראה הוא מכיר את עצמו, כמו האדם, שמייחל להכרה כי משהו חסר לו – דרך התגובת האלה המאשרות ומעשירות אותו הוא חי ומהן הוא , ז. א. נפשו, ניזונית. ושימו לב, ההכרה מחיה וחוסר ההכרה ממיתה ומעבירה את האדם אל עברי פי פחת. כמה אמנים התאבדו כי התברר להם שאין בני חסד שעבודתם זוכה להכרה? בקיצור, הכרה זה לא משחק ילדים. ילד קטן מכה במסמר ומהדק כפיס עץ לכפיס אחר ומראה להוריו: ראוט, מה עשיתי. אם איננו זוכה להכרה הופך שונא עולם.
אתה נוגע כאן בצדה האחר של ההכרה, ה'הכרה ב' בהקשר של פרסום והקשבה (שנגעתי בו לא מעט בבלוג) ואני מסכים עם הנקודה שהצגת, שהכרה חיצונית היא חרב פיפיות, ואפשר הרבה פעמים למצוא את עצמך בצד הלא-נכון של הסכין. בפוסט הזה ניסיתי לתהות על קנקנה של הכרה פנימית, הכרה של אדם בלגיטימיות של עצמו, והאם בעצם היא אפשרית.