המנוע היצירתי (2)

"אם רצונך להיות חופשי ומאושר, עליך להקריב את חיי השעמום.  וזה לא תמיד קורבן קל"

ראשית, הציטוט בראש הפוסט הוא 'צילום אילוסטרציה', אם תרצו. לא קראתי את ריצ'רד באך מאז גיל 20 ואני לא באמת מאמין שיש קיצור דרך שיעשה אותי 'חופשי ומאושר'. אבל משהו מרוחו של המשפט הזה עולה תמיד כשאני מנסה להבין למה, בעצם, אם ברור כל-כך מה הדרך האמיתית להתניע את המנוע היצירתי, אני שב שוב ושוב לשיטות הבדוקות והכושלות של התגמול-על-הישג, שכבר דשנו בהן בפוסטים קודמים. הרמז הוא עניין ההקרבה, או אם תרצו – עניין ההתאמה.
נחזור לקימה בבוקר. ברמה התיאורטית זהו רגע נפלא: היום חדש וטרי, דבר עדיין לא קלקל אותו. התודעה שלנו שבה על מגש ויש לה את כל ההזדמנויות להסתכל החוצה ולחוות משהו חדש. ולא רק בתיאורייה: מהעץ הירוק בחלון, דרך האנשים ברחוב ועד חדשות הבוקר באינטרנט, יש לנו הרבה יותר גרויים אפשריים למנוע מאשר אי-פעם בהיסטוריה. תיאורטית, באצבעות ידינו אנו מחזיקים את המפתח לאלפי דעות, מחשבות ויצירות אמנות מכל המינים. מוזיאונים מעלים לאינטרנט תמונות של יצירות קלאסיות, כתבי עת מפרסמים שירה ופרוזה, ואת רוב הסרטים שנוצרו אי פעם אפשר להשיג בלי הרבה מאמץ. זה לא המחסור שעוצר את היצירה – ועם הקימה, האפשרויות באמת בלתי מוגבלות.
הבעיה הגדולה היא שלמנוע היצירתי יש הרבה מתחרים על החומרים האלה, ועל זמן העֵרוּת. כדי להזין אותו, צריך להקריב – להקריב בעצם את התפרים שמחזיקים את החיים. באך שיקר כשאמר 'חיי השעמום'; אין זוה שעמום, אלא שגרה. ושגרה זה לא רע – זה כמעט חיוני.
דקות אחרי פקיחה העיניים כבר משתלט סידור העבודה על החושים, על הרשמים, על הזמן. התפקוד בעולם תלוי במחויבויות שכבר התחייבנו עליהם, בעמדות שכבר נָקַטנו, בתכונות שכבר הגדרנו כשלנו. כשאני 'אני', את כל העושר שמסביב אני יכול לחוות רק כ'אני'. כשאני 'אני', הציפיות של אתמול והתוכניות של מחר חשובות להנעה שלי היום. כל אלה מנוגדים להנעה הפנימית, שהיא מקומית, זמנית, רגעית.  לכך התכוונתי כשדיברתי על המרחק שיש לקחת: מרחק לא מהרשמים, אלא מה'אני' החווה. וזה באמת כבר לא קורבן קל.