המנוע היצירתי [1]

תחושת ההישג – מתוקה ככל שתהא – אינה כוח מניע בחיי היומיום. ההישג נפרט לפרוטות, נשחק. בחלק ניכר מהימים החולפים אין מהקימה עד ההליכה לישון שום הישג יצירתי, שום הישג-שבהכרה.
מה יש?
יש הישגים-שבשגרה: גם היום הצלחתי לסיים את העבודה שהקצבתי לי. הצלחתי לתקן את המנורה באמבטיה. הישגים שמהותם לא ביצירת משהו חדש, אלא בהשבת הסדר הישן על כנו. ומעצם היותם הישגים-שבשגרה, אין בהם כדי לתדלק את המנוע.

מצד שני, צריך לזכור שהמנוע לא נולד מתוך הרצון להישג. הטרטור הבלתי פוסק של גלגלי השיניים בראש החל הרבה לפני שהאופציה לתגמול או להכרה הרימה את ראשה. מפתה לומר שהמנוע מניע את עצמו, אבל אין זה כך. המנוע לוגם מתוך החוויה, מתוך החוויות הבסיסיות של החיים.
זה נשמע פשוט, וכי מה פשוט יותר מחוויה. העולם נמצא בחוץ, כל אדם העובר ברחוב הוא סיפור, כל תחושה על העור היא שיר. אלא שיש מכשול ביניהם לבין המנוע, איזו מסננת במשאבת הדלק: אותה שגרה. העיניים התרגלו למראות, הם מסווגים אותם באותה קטגוריה ומניחים בצד. נדרש מאמץ מודע כדי להתבונן בדברים מתוך אי-מודעות. אבל רק אז ניכרת השפעתם, רק אז הופך רגע לחוויה (ובעתיד – לזיכרון).
נדמה שההחלטה הנדרשת כדי לתפעל באורח יומיומי את המנוע (ולנתק אותו מארץ החלום, שם תחושת ההישג זמינה והחוויות לעולם אינן שגרה) היא להתייחס למציאות כארץ חלומות. זו החלטה דרסטית למדי, גם אם היא נלקחת רק בשולי הדברים, בשולי מציאות רציונלית אובייקטיבית נורמלית. בתור התחלה, היא מפוררת את היכולת להתמודד על הישג מהסוג שתואר לעיל. זאת משום שהישג-פרס-הכרה כרוכים בתפקוד בתוך מטריצת הכוחות המכונה 'העולם האמיתי', ומכאן באמונה עיוורת בקיומה של מטריצת הכוחות הזו.
אמונה עיוורת ומבט חוקר הם הפכים מוחלטים.
המבט הוא אבי הדלק.