מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
"איזה שעמום/ בשביל מה בכלל אתה קם בבוקר"
(אסף אמדורסקי, 'אהבה חדשה')
אז בשביל מה באמת לקום בבוקר?
כשמבינים שהחלום על קיצור-הדרך (ההישג שמגיע לי וממתין מעבר לפינה, ראו פוסט קודם) שקרי, נותר רק האתוס הוותיק יותר, 'מחשבת הנמלה'. אולי בזיעת אפינו נאכל לחם, אבל אחרי הרבה זיעה, בסוף הלחם מגיע; אחרי הרבה השקעה, יש תמורה, בדמות הישג אמיתי.
יתרונה של העמדה הזו הוא שהמציאות מתקשה לסתור אותה. כולנו מכירים אמנם דרכים ללא מוצא, שבהן כל ההשקעה יורדת בסוף לטמיון ואין תמורה בעד האגרה, אבל לא יכולים להכחיש שדברים מסוימים מגיעים בסופו של דבר – עקב בצד אגודל – לידי גמר. באחד הפוסטים על המיידיות תיארתי את התהליך הארוך והמורכב שבסופו יצא לאור ספר השירים שלי, אבל אחרי כל התהליך הזה, אי אפשר להכחיש שהספר כאן, יצא, התממש, נמכר בחנויות, התממש באוויר העולם. הישג אמיתי, הלא כן?
אז נכון, כשקיבלתי לידי את העותקים הראשונים של הספר היתה תחושה רגעית של התרוממות רוח, וערב ההשקה היה נפלא; אבל המרחק העצום בזמן בין ההשקעה לתחושות האלה, והדיספרופורציה בין כמות ההשקעה למשכה של תחושת ההישג (הספר יורד מהמדפים אחרי חודשיים במקרה הטוב, הערב נמשך כמה שעות), אינה מאפשרת להשתמש בתחושה הזו כדלק להמשך הפעולה. ברוב הגדול של המקרים, בניגוד ל'פרסים', ההכרה בהישג אמנותי אינה פרופורציונית לאנרגיה שהושקעה בהשגתו, ומי שמחפש סיפוק הישגי צריך לפנות להיי-טק – שם לפחות משלמים.
ואם כך, אם התמורה שבצרה ההר/המנהרה אינה סיבה מספקת לקום בבוקר ולהמשיך לעסוק בכתיבה/ציור/עריכה/מה שלא יהיה, מה יכולה להיות הסיבה? ההצלחה היא דלק מצוין; אבל אם מוותרים על פנטזיות קיצור הדרך, מאבדים הרבה מאוד אוקטן, ולא ברור אם מה שנשאר מספיק כדי לסחוב את המכונה בעלייה. מה שנדרש הוא פרפטואום-מובילה – מנוע שיניע את עצמו, מבלי להידרש לחיזוקים חיצוניים.
בדיוק אתמול, בפגישה של קבוצת אָ ל ף (קבוצת משוררים), אירחנו לסדנא את ורד דור, שאני מקווה שלא תכעס אם אזכיר את שמה, שהעלתה שתי גישון מענינות והעמידה אותן זו מול זו. בקיצור מאד- ביצרת אמנות צריך או 90% כישרון ו10% זיעה או 90% זיעה ו10% כישרון (ושוב זה ה'פשט'של הרעיון שורד העלתה והוא כמובן לא חדש..). החוכמה היא למצוא את המקום שלך בעולם הזה: ביצירה שלך באופן כללי ובכל שיר/ סיפור/ צילום וכו' באופן ספציפי. ככה אני רואה את זה.
מהיכרותי הטובה את עולם הספרות אני יודע שאלה שהתברכו ב-100% כישרון משקיעים גם 100% עבודה.
אינני חושב שתיאוריית האו/או עובדת.
ענבל,
אחת המורות של מירה טענה שזה 1% כישרון, 9% עבודה קשה ו-90% מזל (לפחות כשמדובר ב'הצלחה במקצוע').
מה שכן, אני לא מדובר על יצירה ספציפית, אלא על השמירה על אורח חיים שבו יצירה אפשרית.
נראה לי שענית על שאלה בעצמך, בשורה האחרונה: מה שיכול לסחוב את המכונה בעלייה הוא האמונה שיש למכונה בעצמה, והשכנוע הפנימי שלה, שזה מה שהיא צריכה לעשות. נחמד מאד לקבל מדי פעם טפיחה על השכם, אבל עדיף לא לפתח תלות רבה מדי בטפיחות כאלה, כי לא תמיד אפשר לסמוך עליהן – מכל מיני סיבות.
זה טיפה יותר מסובך מזה, אבל כעיקרון זו כוונתי. לבעיות שיש במנוע היצירתי אנסה לבתייחס בפוסט הבא בסדרה.
מה יש, לא קיבלת פרס?
ויש את הפחד. להתמסר.
רציונליזם. האינטרס של העולם המדעי, הוא אינטרס משותף. אמת, יש תחרות עזה על משרות תקציבים וכיבודים. אבל לכולם (וודאי במדע שלושים השנים האחרונות שהוא במידה רבה מדע קבוצתי, קבוצות מעבדה המאוגדות תחת פרופסור זה או אחר ומתמקדות בתוצאים מסויימים), לכולם אותן מטרות. המפעל המדעי הוא מפעל משותף. יש גאוני על, יש מבריקים, יש חכמים מאוד ויש נבונים. בסופו של דבר, כל מי שהעפיל לרמת תלמיד מחקר (דוקטורנט) ניחן מספיק יכולת שכלית לקחת חלק במפעל הזה.
לעומת זאת האמנות היא שדה של פרשים בודדים. והכתיבה,היא אמנות אינדבידואליסטית, אגוצנטרית ותובענית. נגישות המחשב האישי יצרה שטף עז של טקסטואליה שלא נראה כמותו באף תקופה הסטורית. לטעמי זה דבר מבורך. אבל בפועל זה מעמעם עוד יותר את היכולת של כותב לייצר לאורך זמן, אמירה שתישמע ותתמשך. לפני זמן מה נשלח כתב יד עלום של ג'יין אוסטין למספר הוצאות לאור. כולן, להוציא אחת, דחו אותו על הסף (ההוצאה שלא דחתה ,זיהתה את כתב היד של אוסטין). ראשית, זה לא מאוד מפתיע. שנית, מה זה אומר? שהמאמץ האמנותי לא בר שיפוט ? לא. זה אומר שהשיפוט האומנותי מורכב ותובעני, והתביעה שהוא מעמיד לא נענית. לא במערכת הנוכחית של הוצאה והפצה.
נחזור לפחד. החשיבה הספרותית היא מהקשות ביותר . הכתיבה היא מהלך שגובה מחיר. ואם במדע (או ברפואה ואפילו בעסקים וכן הלאה) התמורה היא בהישג יד, משמע, המערכת מאפשרת אותה. בספרות זה לא המקרה. אמנות היא לא דבר פרודקטיבי. היא אינה תורמת מאום, ולמעשה לא לוקחת מאום. לולא התקיימה, העולם היה ממשיך לסוב על צירו. ועם זאת היא תובעת עבודה. הרבה מאוד עבודה. ומחיר נפשי. ומחיר כלכלי. יותר מכל, אמנות מקבילה לספורט. גם כאן וגם כאן, רק לקצה הפירמידה יש זכות קיום. וזה בסדר כמובן, ונכון, כי האמנות מתארת את העולם ולמעשה אינה לוקחת בו חלק. היא משקפת אותו כן, היא פועלת בו, היא פועלת מעליו או מתחתיו. אבל היא לא חלק ממנו. לא חלק פעיל. ממשי. כאילו מעולם לא היתה ולא תהיה.
שדה פרשים בודדים. הכרתי פרשי רפאים שנעים וממשיכים נוע, ואין להם על מה. ובכל זאת. משום שלכתוב זה כמו להתאהב. משום שהאנרגיות של האהבה משמשות את הכתיבה, את הכותב. ואם הוא טוב, את קוראיו. אנשים ממשיכים לחפש אהבה, בהתנייה, כמו שאורפיאוס ימשיך לחפש את אוורידיקה. כך הכותב ממשיך לכתוב. עיוור או רואה. אבל השאלה היא, האם אדם מוכן להכניס עצמו לכל זה? עומדות בפניו אופציות. כמו אליס, וחיוך הצ'שייר, השבילים המתפצלים. אופציות? אולי אין אופציות כלל. מישהו נבון אמר לי פעם, עורך הדין שמתלבט אם להיות סופר או עורך דין, יהיה עורך דין.
איילה:
קודם כל – אהבתי מאוד את מה שכתבת וגם את הדרך שבה זה נכתב. אני בהחלט מתחבר לרבות מהאסוציאציות שלך (בעיקר בסוף).
שנית, לגבי ג'יין אוסטין – זה באמת לא מראה בעיני הרבה (פרט לעובדה שבהוצאות לא יושבים פרופסורים לספרות) בגלל שהספרות (כמו המציאות) מתפתחת עם הזמן, ואני מניח שלכתוב היום כמו ג'יין אוסטן זה ממש לא מעניין אף אחד. אם נשתמש באנלוגיה שלך, זה כמו שסטודנט יגיש היום הצעת מחקר של ג'יימס מקסוול (פיזיקאי מהמאה ה-19) – הוא יהפוך לבדיחה.
אבל כן, בלי קשר לתרגיל ההוא, אני מסכים אתך שהמערך הנוכחי של הוצאה והפצה אינו מבצע באורח מושלם או אפילו קרוב למושלם את משימת השיפוט האמנותי. ולכן, בניגוד לספורט, אין כאן מדרג חד משמעי (אתה רץ מאה מ' בפחות מ-11 שניות? יש לך מקום; אתה רץ אותם ב-16 שנ' – לך תהיה מורה). התוצאה היא שיש קהל הרבה יותר רחב של מי שיש הכרה 'מסוימת' אבל לא נמצאים בחוד הפירמידה – וזה הקהל של מי שלא יכולים להיות בטוחים אם להמשיך במירוץ או לחדול, הקהל שאליו פונים כל סוכני ההישג וקיצורי-הדרך למיניהם
ולגבי האופציות – אנסה לענות בפוסט הבא.
היי רונן
הפוסטים האחרונים שלך, מאוד מענינים אותי, מחשבות שאני דנה בהם לא אגזים : כל יום.
דוקא בימים האחרונים, כלומר חודש האחרון אני נוטה לקבל את החלק הסודי, אני אמן…
לא חשוב השאר.
מענין אותי, למה פתאום החלטת לעלות את הפוסטים האלה, מה עובר עליך… והאם הכתיבה על זה פתחה לך משהו בלב?
יש לי עוד דלת שפעילה חזק מאוד להכיר אנשי קשר במוזיקה וכו'… אפילו לשלוח את הסיפור לזוטא זה החלק המעשי שלי.
כניראה שיש לנו הרבה אגפים בלב…
אני חושבת עכשיו שהבוקר מתחיל,אז איך איך לשמר את הכתיבה, לפני כל המשימות…
להתראות טובה
להתראות טובה
מה עובר עלי עכשיו? אני חושב שזה עובר עלי כל הזמן. אני מתחבט בשאלות האלה שנים (כתבתי על זה עוד בבלוג הקודם), אבל בעקבות כל מיני טריגרים החלטתי לסכם הכל (ויהיה עוד)
מענין ומעורר מחשבה, אני קבלתי שני פרסים וזה די הצית את המנוע שלי לעומת חוסר התיחסות שכבה אותו וגרם לי לא לרצות לפרסם זמן מה, אבל הצורך גבר. לא התיחסת לפחד להצליח להגיע שגם מבחינתי נראה מכבה מנוע, גורם לכתיבה להתדרדר, כמו שאני רואה אצל סופרים מפורסמים, יש קסם ונעורי נצח בנסיון להגיע, מחכה להמשך שלך
אני מניח שמצב של אי התייחסות מוחלטת יכול לכבות (אני לא יודע אם הייתי מתעקש אם לא הייתי מקבל שום התייחסות שהיא), אבל אני חושב שהחל מנקודה מסוימת המנוע צריך להפעיל את עצמו, התייחסות או לא.
נדמה לי שהרבה מידי זמן מבוזבז פה על דיונים עקרים על מדוע, למה, איך, מי, מה, מו, מנועים מסוגים שונים, כן הכרה, לא הכרה, פרסים או לא, עריצות הוצאות הספרים, נדיבות הקוראים ושאר חיבוטים מיותרים.
לו הזמן הזה היה מוקדש לכתיבה ספרותית ולהשתכללות בה, אין לי ספק שכולם היו יוצאים נשכרים – ולא היו מכלים את אונם במציאת סיבות חיצוניות לתקיעות של עצמם ו/או על חוסר יכולתם לפרוץ אל קהל גדול יותר.
עוד לא פגשתי כותב גדול (סופר או משורר) שבלבל לעצמו את המוח עם השאלות הללו. הוא פשוט התרכז ועשה את מלאכתו.
או בקצרה: פחות התבכיינות, יותר כתיבה ועבודה קשה.
ראשית, אינך חייב לבזבז את זמנך כאן אם אינך רוצה.
שנית, אני חייב לציין שמעולם לא פגשתי יוצר (גדול או לא) שלא התעסק בשאלות האלה, לפחות בינו לבין עצמו (ורבים עסקו באותן שאלות גם ביצירתם).
שלישית, אני רואה ברשימות האלה סוג של כתיבה – אולי לא 'ספרותית' במובן המצמצם של המילה, אבל בהחלט כתיבה המיישמת את התפקיד החשוב ביותר של כתיבה (תקשורת עם קהל). במקרה זה, הקהל הוא קוראי וכותבי 'בננות', שכיוצרים דווקא מאוד מתעניינים בשאלות האלה (כפי שניתן לראות בתגובות). ולכן, ברשותך, אני מתכוון להמשיך את המסע הזה.
נו טוב. קטונתי.
בתמימותי חשבתי שחשוב לעשות ספרות ולא לדבר את זה למוות.
סליחה.
כשימציאו את המכונה ש'עושה ספרות', אני מבטיח לך להשתמש בה. עד אז, let me do my thing.
דווקא אני פגשתי כאלו{סופרים גדולים שהתחבטו} ויותר מכמה, ואפשר גם לשאול שאלות וגם "להשתכלל" היום ארוך כמו שאתה יודע..ולכתוב פוסט על ענין כזה לא צורך אנרגיה של ספור או שיר. נא לא להתמם בעל מקלדת יקר !
ליהנות מהדרך, רונן,
זו נראית לי חלק מהתשובה.
וגם: מן תחושה שזה הדסטיני, שאדם "גזור" לעסוק במה שהוא עוסק בו, אבל מתוך הנאה, לא עונש.
אני חושבת שמי שמוותר על הפנטזיות לחלוטין ורואה את המציאות נכוחה לגמרי, מאושפז בבתי חולים ואינו מתפקד בעולמנו.
לדעתי… דרך האמצע.
חפש אותה, לאט לאט תתכוונן.
הַטִיפּוּס וְלֹא הַפִּסְגָּה