מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
1.
I just love success
(פרנק'נ'פרטר, 'מופע הקולנוע של רוקי')
הישג, הצלחה, ניצחון – מחנכים אותנו שהדברים האלה חשובים. הכי חשובים. מי מחנך? האתוס הקפיטליסטי, הטלוויזיה, ההורים. הישג: להתקבל ללימודים במוסד יוקרתי, לסיים בהצטיינות, לחזור על הפעולה.
בכיתה י"א היה שבוע אחד, שבו הצטברו לי איכשהו – מרות בד"כ נמנעים מזה – כמה מבחנים חשובים. בגרות בע"פ באנגלית ביום ב', מגן בהיסטוריה ביום ד', חידון השואה והגבורה בביה"ס ביום ו'. לאור האתגר, התחפרתי בבית שבועיים ולמדתי. התוצאות היו הטובות ביותר שאפשר לדמיין: קיבלתי 10 בבגרות ו-100 במגן, וזכיתי במקום הראשון בחידון, בהפרש ניכר. את תחושת ההישג מאותו שבוע אני זוכר עד היום.
לכאורה, כל הסיפור הזה חותר תחת הטיעון שלי. שהרי כאן יש תחושת הישג אמיתית, והיא כל-כך משמעותית עד שהיא נשמרת בזיכרון שנים אחר-כך. אבל זה לא מדויק. ראשית, הסיבה העיקרית שהסיפור הזה נטבע בי היא היותו חד-פעמי; החיים (בניגוד לסדרות טלוויזיה מסוימות) לא מקבצים בדרך כלל אירועים לנקודות-מבחן חד-משמעיות ובינאריות, המחלקות את התוצאות ל'הישג' ו'כישלון'; וגם כשכן, לעתים רחוקות התוצאות הן כמה חד-משמעיות.
שנית, תחושת ההישג לא חוזרת על עצמה דווקא בגלל הישגים יוצאי-דופן קודמים. שהרי כל הישג יוצר ציפיות, ועמידה בציפיות כשלעצמה כבר אינה הישג, אלא רק הימנעות מכישלון ('לרוץ מהר כפי יכולתך רק כדי להישאר במקום', כפי שאומרת המלכה ב'עליסה'). וכך תחושת ההישג הופכת למשהו שקשה יותר ויותר להשיג אותו – ואם ממשיכים לרדוף אחריה היא נהיית סם ממכר, עד כדי שיגעון – תמיד חייבים יותר מהר, יותר גבוה, יותר חזק (ראו ערך מייקל ג'קסון ודומיו).
2.
"כשחיפשת/ את הקיצור/ אז נפלת / זה הסיפור"
(משינה, 'דני')
הצורך בהישג, והעובדה שהחיים לא מזמנים באורח יומיומי 'מבחנים' חד-משמעיים, גורמים לנו לחפש קיצורי דרך. כמו למשל פרסים. המהומה האחרונה סביב פרס ספיר הובילה את דן מ'ליבריסטן' לכתוב טקסט מעניין על חוסר התוחלת של פרסים ספרותיים בכלל. ואכן, גם אם היה מתנהל באורח שקוף והוגן לחלוטין, הפרס בסך הכל סיפוק של התשוקה הילדותית להישגים.
זהו קיצור-דרך פנטסטי: פרט לסכום כסף גדול, הזוכה מקבל בן-לילה את התואר הנחשב 'זוכה פרס ספיר', המאיץ את מכירות ספרו ומשנה באורח חד-משמעי את מעמדו בסצינה. וכל זאת, בסך הכל כתוצאה משיפוטם האישי והמקרי של חברי הוועדה הנכבדים; הרכב אחר היה עשוי לבחור זוכים אחרים לחלוטין (באופן טבעי, כי אנשים שונים זה מזה, גם ללא כל חשד למשוא פנים). וכך, הפרס אינו מקושר באופן חד-משמעי ל'הישג' כלשהו; הסופר עשוי היה להתמודד עם אתגרים קשים במהלך הכתיבה והעריכה, ופה ושם עשה דברים גדולים – אבל חלוקת הפרס אינה תלויה בהכרח בהתמודדיות האלה, אלא במיליון דברים אחרים, חלקם אישיים וחלקם אקראיים. וכך, חלוקת פרסים כאלה מעודדת את האשליה של one day my prince will come – את התחושה שיש קיצורי-דרך, שיש מישהו שיזהה את כישרונך ויקפיץ אותך למעלה.
אבל מה לעשות שזה לא כך. ריצ'ארד גיר מ'אשה יפה' והפיה של סינדרלה לא קיימים במציאות. אם וכאשר יש התקדמות, ויש הישגים אמנותיים, הם לא מתרחשים בן לילה, ולא הופכים את הכל לחיים באושר ועושר. כל הישג, ולו מינימלי, צופן בחובו מאות אכזבות ולא מעט עבודה קשה; כל הבטחה לקיצור-דרך צופנת בחובה צמצום של ה'פלא' לממדים מציאותיים (במקרה הטוב) או נפילה בפח של נוכל מתוחכם (במקרה הרע). לרוע המזל, הישגים 'מציאותיים' כאלה אינם מספקים את תחושת ההישג האורגזמטית שמבטיחים הטלוויזיה, הקולנוע והמיתוס הקפיטליסטי, והפער בין התחושה המובטחת הזו לבין ההישגים האפורים של היומיום הוא שמזין את הפנטזיה על האיש בחליפה השחורה שיבוא וייקח ויטפל וישנה לנו את החיים. פרסים, תחרויות ודירוגים הם דרכה של המערכת לנסות לספק באורח מלאכותי את פנטזיות התהילה הללו; אבל גם הם, כך מתברר, עלולים להתברר כבועות סבון מתנפצות. יום אחד אתה 'זוכה פרס ספיר' ויום אחר-כך אתה מוצא את עצמך בסערה ציבורית.
(בהמשך: על הישגים אמיתיים ועל הקימה בבוקר)
אתה כל כך צודק. עניין הוא שההשגיות הזו והחתירה לפרסים/ הצלחה קלה מוטמעת בנו כילדים בתחרויות למינהן ואח"כ כמבוגרים בהגרלות למינהן(טוטו/לוטו וכו'..)אמנם כילדים המאמץ הוא אמיתי אבל כמבוגרים יותר קשה לזכות בפרסים לכן מייצרים להמונים פנטזיות כדי להמשיך הלאה ולשחק את המשחק. כי הרי כמבוגרים אנחנו אמורים לדעת לדחות סיפוקים.
אני יודעת שלא בדיוק על זה כתבת. אבל לקחתי את זה מהאוף סייד של הפוסט..
נ.ב.
I just love sex (קריאת ההשתתפות של הקהל המתבקשת לאחר משפט זה)
ענבל,
האמת שזה דווקא היה אחד הכיוונים שאליהם התכוונתי. התחרויות האלה הן חלק מהתעשייה של הקיצור, מממכירת חלומות הההישג.
(והקריאה האהובה עלי בשלב הזה היא you'd loev anything with suck and sex in it)
אולי זה עניין של גיל – אבל אני באמת מעדיפה את "ההישגים האפורים של היומיום", את ההתקדמות עקב בצד אגודל – יש לי יותר אמון בהם, בתנאי שאני באמת מצליחה לראות אותם – בלי קשר למה שיגידו "בחוץ".
אם כי, לא אכחיש, נעים לפעמים לקבל אישור קטן גם מבחוץ…
ואשר לשורה האחרונה (ואני כבר סקרנית לדעת למה הכוונה) – יש ימים שבהם, באמת, הקימה בבוקר היא הישג בפני עצמו 🙂
על ענייני ה'צעד צעד' אנסה לפרט יותר בחלק השני, שכבר הולך ומתגבש לי בראש (ועניין הקימה בבוקר הוא חלק קריטי ממנו).
מבלי לפגוע באף אחד מן הטוענים בעד "ההישגים האפורים של היומיום" ובעד "ההתקדמות עקב בצד אגודל", אלה נראים כטיעונים ורציונליזציות של יוצרים בינוניים.
נראה אתכם אמיצים ומסרבים לקבל פרס – יהיה זה פרס ספיר או יהיה זה פרס מטעם המועצה המקומית יהופיץ. שהרי אם יתמזל מזלכם ויציעו אתכם כמועמדים לפרס, כל הטיעונים המלומדים נגד הפרסים למינהם יקרסו באחת.
צודקת חביבה, זאת צביעות לומר אחרת.
רק מגמת ההתמכרות וחשיבת נרווח וההפסד היא המסכנת.
חביבה,
אין סתירה בין השניים, לבטח לא כמו שאת מציגה אותה. כפי שכתבתי, תחושת ההישג היא אמיתית לגמרי, ומשכרת, וסוחפת – גם אם אינה מעידה על שום דבר שקשור ביצירה או באמנות. תחושת ההישג מוכרת לי היטב (בכל זאת כתבתי פוסט על פנטזיות הפרסום) ובכל זאת, כמו זכייה בלוטו, היא בגדר פנטזיה. וכמו זכייה בלוטו, היא תלויה בעיקר במזל; מבין עשרות ומאות ואלפי יוצרים בינוניים פלוס עד טובים, זוכה מי שקלע לטעמה של ועדת הפרס ברגע מסוים (או שהסיפור שלו/ה מצא חן בעיניהם).
בגלל שתחושת ההישג משכרת כל-כך, לא תמצאי רבים שיחזירו פרסים (היו, אבל לא הרבה). עם קבלת הפרס, מתחיל לפעול מנגנן רציונליזציה, שמתרגם את הפרס כ'הישג', כלומר כתגמול ראוי על העבודה הקשה ועל האכזבות (ומאחר שיצירה היא בחירה לא קלה ולא נוחה, תמיד יש כאלה). ולכן ברור לי שאם יינתן לי פרס, לא אומר 'לא'. אבל לו הייתי מחלק כספים לתמיכה בספרות, פרסים היו הדבר האחרון באג'נדה שלי.
מה שאני מתכוון, ברמה האישית, היא לנסות להילחן בהתצמכרות לתחושת ההישג, ברצון לקצר, בתחושה שאם זה לא וואם-באם-פרס-וגמרנו זה בעצם לא שווה. ועל כך גם בפוסט ההמשך, מחר (אני מקווה)
אני מאמינה שיוצרים כדי ליצור, כותבים כדי לכתוב ולא על מנת לקבל פרסים.
אבל, אם מזדמן פרס – מה טוב.
פרס ספרותי אינו חותמת כשרות וחותמת איכות (זה אולי קורה בפרסים על הישגים במדעים המדוייקים). הפרס הוא הכרה מסויימת בך ובפועלך, על כן אין כמעט איש שידחה פרס ו/או הכרה ו/או את הכסף הנלווה.
שלונסקי קרא למנהג לחלק פרסים לסופרים ולמשוררים "פרסטיטוציה". זה לא מנע ממנו לרדוף ולקבל כל פרס אפשרי.
כבר בגיל 11 חוויתי את זה על בשרי…
אהבתי לשיר וחלמתי להיות זמרת מפורסמת כמו עפרה חזה 🙂 ונרשמתי לתחרות זמרה במתנ"ס של צור-שלום… בפעם הראשונה בחיי שרתי עם פליי-בק אמיתי של מוזיקה שסיפקו מארגני התחרות, התאמנתי הרבה והתרגשתי מאד.
שרתי את "גידי" של שרון ליפשיץ…
בהופעה עצמה שרתי יפה למרות ההתרגשות וקיבלתי המון מחיאות כפיים. כשהגיע שלב ההצבעה לזוכים בתחרות, הסתבר שההצבעה היא של הקהל! כלומר, מי שהביא את כל המשפחה והשכונה קיבל הרבה קולות, ומי שאבא שלו יצא במיוחד מהעבודה באמצע היום והביא איתו את סבתא, כמוני, קיבל שני קולות בדיוק…. לו רק ידעתי…
הגביע הוא שלנו.
http://www.amiror.co.il/pages/in_pages/הגביע%20הוא%20שלנו.htm
גם אני עסקתי רבות בנושא.
שם הרומן שלי שלא פורסם הוא: כשהפסדתי לגאולה.
אך פרק ממנו מופיע בבלוגי תחת הכותרת: איך זה שאת לא רוצה.
שגאולה שבספר היא בראש ובראשונה חברה.
כי אפילו ביחסינו הקרובים ביותר יש מפסידים ומנצחים.
שלא לדבר על זוגיות.( זוגות רבים)
אנחנו כל הזמן מחונכים על הפסד וניצחון.
לא למדנו שבעצם המושגים האלה שגויים וכל חיינו הם בעצם ניצחון אחד גדול.
בעיקר אם מתמודדים עם הרוח.
שרוח היא לא רק ספרות אלה מכלול רחב יותר של דפוסים .
אביטל,
אני מסכים איתך בעניין הזה, אבל אולי יש פה איזו הקצנה; לא כל התמודדות היא פסולה, אפילו בזוגיות (הצבת גבולות היא חלק מזוגיות; נתינת הלחי השנייה לא בהכרח תעזור).
זהו שבטח הפתרון אינו להפוך לאישה מוכה.לא לשם שואפים.
הפתרון הוא נתינה.
אבל לא מתוך נחיתות.
נתינה עמוקה שאינה תלויה במקבל.
קשה.
אני חושבת שטבעי שסופרים רוצים הכרה בהישגם. וזה לא משנה, אם זה לא פרס ספיר אז זה להופיע בוואי נט ולקבל ראיונות בתקשורת. הצורך בהיררכיה קיים, זה שתחליף את ספיר במנגנון אחר לא ישנה את זה. כמו שהקומוניזם קרס.
ובלי קשר אני חושבת שבמעקב לאורך זמן, אכן פרס ספיר כשל לבחור ספרים זוכים שיכילו אמירה אמנותית מעניינת עמוקה ואמיצה ונכנע בד"כ לתכתיבים פופולריים ולמידת התקשור של המחבר.
צריך להחליף אותו במנגנון אחר. ועדיין, גם לאנשי רוח,דרוש מנגנון מתגמל. כן, של הכרה . זו התקופה בה אנו חיים, יותר מכל תקופה אחרת. אתה מפורסם = אתה קיים = אתה מנצח.
מנגנון הכרה הוא דבר אחד, אבל אני לא בטוח שהוא זהה להכרה-בידי-פרסים. הכל עובד לפי הכרה, מהוצאת ספר דרך פרסום בעיתונות, בכתבי-עת ובכל מקום. אבל כשיש הרבה מנגנונים כאלה, כל אחד מהם קטן יותר, ויש פחות קיצורי דרך מיותרים.
אנסה לכתוב על זה בפוסט ההמשך.
הזדהיתי מאד עם הפוסט הזה, רונן.
אני חושבת לגבי הישגים שמדובר במחלה של החברה המערבית,
בדיוק בגלל שלכאורה אף פעם הסיפוק לא נשאר לאורך זמן.
זה כמו סיפוק של תשוקות ועבדות להן.
פן קצת אחר הוא הפנטזיה לגבי הצלחה לעומת ההצלחה בפועל. גם הוא קצת קשור לעולם המערבי.
אני מגלה בדרכי שהצלחה אחת אכן מגיעה אחרי ים של מאמצים וכשלונות,
שלא חייבים לראות אותם ככשלונות אלא כנסיונות ומאמצים.
ומה שהכי קשה אבל הכי מתגמל בעיני הוא:
לעבוד עבודה פנימית עם עניין הפנטזיה והמציאות, ללמוד להפריד, ללמוד מה אמיתי ומה לא, מה הוא רק שקר שאנחנו מנסים לשווא להגשים.