היטענות

ראשית, קיבלתי – משלושה מקומות שונים – אישורים חיצוניים קטנים (וקטנים פחות) מהסוג שנהוג לקרוא לו 'הישגים'. ויש לציין שאף כי שלושתם עשו לי טוב על הלב לכמה רגעים, התגובה הבאה שלי היתה להיכנס לחלום חרדתי להפליא ולהרגיש שמיציתי את כל יכולתי היצירתית.

שנית, ביליתי ארבעה ימים באמסטרדם – הפעם הראשונה שלי בעיר – ונתקלתי ראש בראש בסדרה של חוויות אמנותיות, אדריכליות, אנושיות וטבעיות. החזרה, כצפוי מראש, היתה קשה – ליפול מחופשה באמסטרדם לחיי היומיום זה לא דבר קל, וכשנוספים לכך בלת"מים והוצאות בלתי צפויות (אל תשאלו) זה בהחלט לא עוזר – אבל יום-יומיים אחר-כך פתאום מצאתי את עצמי מביט ביתר רעבתנות על מגוון הפרויקטים היצירתיים הממתינים לזמן שאין לי.

ההשוואה אינה הוגנת, כמובן, ולו בגלל שהחופשה היתה כרוכה בהוצאת כסף, מה שמוסיף עוד אלמנט לתחשיב (אלמנט שרבים רואים בו את העניין היחיד, אבל דווקא בגלל זה קל מאוד להתעלם ממנו); ובכל זאת, אם הייתי טלפון אלחוטי, הייתי מעדיף מטען בדמות חופשה יצירתית על שוטים חד-פעמיים של כבוד/הערכה/מחמאות.

ואגב, אם כבר מחמאות, הכי עושה לי טוב על הלב כשמשהו שעשיתי מצליח לעורר אנשים למחשבה, או לשיחה, או לאינטראקציה כלשהי. כמו מה שהתחולל בתגובות לגיליון הנוכחי של זוטא, שם הקו המקשר בין היצירות הפך לקו מקשר בין התגובות ולחוט של שיחה בין מגיבים, משוררים ועורך (אני).

כאן אני מסיים לבינתיים את סדרת הפוסטים הזו. נהניתי מאוד מכתיבתה ומהתגובות אליה, אבל עכשיו נגמר הזמן לדוש בדברים, וכפי שציין אחד המגיבים, הזמן לעשייה מתגלגל לפתחנו. אני הולך להכין תפוחי אדמה.