מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
אני חי באמבטיה
מאחורי דלת סגורה תמיד
שעות ניסיתי לפתוח –
הכיור ואלוהים עדי
כשחם אני מתקלח במים קרים.
כשקר – נשטף ברותחים.
וכשאני ישן
מישהו מחדש את מלאי הסבון.
לפעמים העולם רוקד
וקירות החרסינה מיטשטשים.
אני רואה מבעדם
אנשים קלושים
בעולם בטון
לכודים כמו עשן תחת זכוכית
והולך מיד לכיור
לרחוץ את הידיים
דוחק אחת מעל השנייה וחוזר חלילה
יש לי זמן
אני גר כאן
מראה כה מטורפת הצבת לנו כאן בקירות החרסינה רונן, שלא נותר לנו אלא לרחוץ ידיים.
ויש לציין שהאמת מאחורי המראה הזו מטורפת לא פחות (גם אם לא רלוונטית לשיר): הוא נכתב לאחר שננעלתי בטעות באמבטיה למשך כמה שעות.
שיר מפתיע ומעניין! אני צריכה עכשיו להוריד את הגבות בחזרה למקום.
אהבתי את "הכיור ואלוהים עדי".
באמת? זה שיר מעלה-גבות? בעיני הוא היה מאוד טבעי (אבל זה אולי בגלל שאת לא חיה בתוך הראש שלי ואני כן)
שיר נהדר רונן, מיוחד ולא צפוי
יפה. שיר אמבטיה שקול
רונן, יופי של מבט.
עולם של חרסינה ובטון נקי.
האמבטיה, כמקום לגור בו, מהווה אופציה שפויה אל מול כל יתר המקומות.
אני כבר שוקל להתחיל למכור כרטיסים. או נוסחי טאבו.
('הממשלה החליטה להפריט את מנהל אמבטיות ישראל'?)
מצד אחד שיר שכמו עוסק באובססביות של הניקיון האינסופי שאנשים רוחצים בו. מצד שני, לאור הפיגוע במוצ"ש, יש לי תחושה שנסתר כאן פחד עצום מלצאת מהאמבטיה הנקיה והבטוחה אל העולם המזוהם- כל זה בא מפי אלו ש(איך לומר) לא ממש מצטערים על הפיגוע..
אולי הרחקתי לכת בפרשנות שלי.
אבל ככה זה מרגיש לי היום.
השיר כמובן נכתב הרבה לפני הפיגוע (למעשה: עוד כשגרנו בתל אביב), אבל אני דווקא מבין את הפרשנות שלך. אמבטיה זה סוג של ארון?
כך או כך,
"אסור להכניס תנינים לאמבטיה"!!
אה, זה סידור נוח מאד. וגם אני, כמו לי, אהבתי (וצחקתי) למקרא העדים שאתה מביא.
אבל הרושם הכי חזק אני מקבלת כאן הוא לאו דווקא של עדים, אלא של אדים. שזה מה שיש באנבטיה בדרך כלל, גם בקיץ. והאדים מטשטשים לא רק את החוץ, אלא גם את הפנים. ובהקשר הזה, "קירות החרסינה מיטשטשים" הוא שורה רבת משמעות מבחינתי.
שורה תחתונה: איזו בריחה נחמדה!
אכן, ההיטשטשות קשורה לאדים, ולעשו ולחוסר הוודאות של העולם כבחוץ, כנגד הניקיון שבפנים.
העולם מבעד לאמבטיה, עולם סגור ומעורפל משתקף מהשיר שלך, האמיתי הוא הסגור באמבטיה, מקורי מאוד
תודה!
זו כנראה השיטה: להינעל באמבטיה ולכתוב!
נושא מקורי לשיר ואם, בניגוד לרוב בני האדם, יש לך זמן רונן, פתח את השיר לפואמה ואולי לרומן
היי רונן
השיר הזה מביא את התת מודע… תהייתי לעצמי איפה אני גרה, בתוך איזה בטון אני תקועה, ולמי אני נותנת את הכבוד להחליף לי את הסבון, מי בא ועוזר לי, ואינני אומרת לו תודה, או לפחות מדברת איתו.
מפחיד אותי לפעמים שאני מוכנה לחכות לקירות החרסינה שיטושטשו.
להתראות טובה
שיר לא אופייני לך, רונן. אבל זיהיתי דווקא בכתיבתך כבלוגר כיוונים מעט סוריאליסטיים.