מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
1.
מכל הכדורים המלוהטטים באוויר,
אחד התגלגל מאחורי הארון.
אפילו סופרמן לא יוציא אותו משם.
2.
הראש נשלף מעל המים,
אבל הריאות מסרבות לקחת את הנשימה העמוקה באמת
רק נשימות חטופות.
נשימות עם מעצורים.
כאילו לדאוג שיהיה רק בדיוק מספיק אוויר
לצלילה הבאה.
3.
סופרמן אוכל פיצה מול הטלוויזיה.
אבל הוא חושב על הכדור.
4.
צופים, קוראים, שותים, משחקים,
מספרים סיפורים, מזדיינים, מטיילים.
לא חושבים על הרגע שבו יישלף הפקק
ותתרוקן סירת הגומי
שמחזיקה אותנו צפים.
אני מסרב להתמכר לסם השקרי
שכולם קוראים לו חיים.
5.
אז איך לוותר. איך לוותר.
איך לומר, אני לא חושב על זה יותר.
איך לנשום, להתמלא אוויר,
לשוט על המים ולדעת
מה אפשר,
מה מחר,
מה אי אפשר,
מה לא נורא שאי אפשר.
למה מסרב? החיים הם תודעה. גם זו שמסרבת. זהו כלא מטורפים ומשוגעים, אבל סם החיים אינו שקרי, רונן.
תחזיר את סופרמן שיישאר בשיר. הוא פועל שם לא רע. כדור אחד מאחורי הארון ושישה באוויר.
נו, כמובן שגם זה נכון, אבל כל העניין הוא ששני הקולות פועלים אצלי במקביל – זה שמתמקד בכדורים האבודים, אינו נושם, מסרב וזה שרוצה לוותר על האומללות ומודה שגם התודעה המוותרת היא חלק מאותם חיים. ולשניהם מגיע ייצוג, אז הנה.
באשר לסופרמן – אני לא בטוח אם זו הערת-עריכה או הערת-חיים, אבל זו בדיוק הבעיה: עם כדור אחר מאחורי הארון ושישה באוויר, סופרמן קצת יוצא מדעתו, כי המחשבות מתמקדות בכדור שברח.
"אני מסרב להתמכר לסם השקרי
שכולם קוראים לו חיים…"
!!!!!!!!!
תודה.
זו שורה בעייתית, אבל (כפי שכתבתי לאמיר) חלק ממני עומד מאחוריה.
מה הפתרון?
זה בדיוק גם מה שאני שואל…
אני מאד אוהבת את השיר הזה. למרות או בגלל. עוד לא החלטתי… 🙂
לשירה – הכי טוב, למרות ובגלל. כמו שכתבו קצת אחרי, לחיות בתוך הפרדוקס.
רונן, נראה שהפרדוקס עצמו הוא סם החיים. לחיות כאילו אין מחר תוך כדי חיפוש אחר הכדור מאחורי הארון…לא?
(אולי הסתבכתי בין מילות השיר..)
דווקא לא נראה לי שהסתבכת, זה דווקא בדיוק הפרדוקס שכיוונתי אליו וניסיתי לחשוף.
"אני מסרב להתמכר לסם השקרי
שכולם קוראים לו חיים."
וואו!
אז מה כן?
שאלה מצוינת, לי. אין לי מושג (-:
רונן סופרמן אולי לא יכול,הוא עסוק בדברים חשובים יותר. אז מזיזים לבד את הארון , לאט , לאט ובמטאטא ארוך מגלגלים את הכדור אליך.
מרימים אותו עושים פוווו על האבק ומתחילים להקפיץ. ואם הוא עף עוד פעם מתחת לארון אז….
כן, אבל אני/סופרמן עסוק בינתיים בדברים אחרים, חשובים יותר או פחות, כמו כתיבה בבלוג, סידורים בירוקרטיים, חובות חברתיות ו-רחמנא ליצלן – גם לעבוד. למי יש זמן להזיז את הארון?
רונן, אל תוותר!
תנסה לראות מה הכפילות הזו אומרת לך. תן לה עוד קצת
שירים נהדרים. הזדהתי . כתבת אותי.
למלא את החיים במהות אמיתית לא ברחנית לא חמקנית לא מקסם שווא למלא את החיים במשהו , שאינומתכלה ,אגב שאלות שאתה שואל הן תחילתה של הכמיהה הרוחנית ליש נצחי, המילוי חייב להיות ברוחניות האמיתית לא הניו אג"ית ,והיא תעבוד כבר על שינו התודעה ותביא לשינוי בתפיסת המציאות, הייתי בסרט הזה לאט לאט החיים נראים לי לא כסם משקר, משכר אולי, אבל במובן החיובי של אהבת החיים והבריאה, מעין התבשמות
תודה. זה בדיוק מה שאני מחפש – לחוות את הפרדוקס, דרך הכתיבה שלא – לאו דווקא לחפש "פתרון".