רוצה אישור, או: בדידותו הנואשת של הרציו

הפוסט הזה התפרסם לפני כשבוע בבלוג השני שלי, והגעתי למסקנה שהוא נוגע גם מאוד לנושאים שאני עוסק בהם כאן, ולכן החלטתי להעלותו גם פה. עם המנויים בשני הבלוגים הסליחה…

דקארט, מראשוני הפילוסופיה המודרנית, החל את קו המחשבה שלו בסדרה של הטלות ספק. הוא הטיל ספק בכל דבר שניתן להטיל בו ספק, במטרה להעמיד את הפילוסופיה על יסודות יציבים, יסודות שלא ניתן לערער עליהם ולהרהר אחריהם.הטלות הספק של דקארט משכנעות מאוד: הוא מביא את החלומות כראיה לכך שלא ניתן לבטוח ברשמי החושים, וכך שולל את קיומו של העולם, של אנשים אחרים ושל האל. בסופו של התהליך המשכנע-מאוד הזה, נותר דקארט עם האמירה הידועה, 'אני חושב, משמע אני קיים'; הדגש באמירה הזו אינו על ה'חושב' כפי שנהוג לפעמים לחשוב, אלא על ה'אני'. אני חושב, משמע אני קיים – או במלים אחרות, עצם קיומה של ישות שעשתה את כל התהליך הפילוסופי הזה של הטלת ספק היא עובדה שאין להכחישה; ולמעשה, בשלב הזה, זו העובדה היחידה שאין להכחישה.
למרבה הצער, המשך עבודתו של דקארט הרבה פחות משכנע, לפחות עבור החושבים של היום. בעוד שהספקות שלו מגובים היטב בהיגיון, והאינטואציה המכרעת, הכמעט-תעלולית (שקובעת שבמקום בו יש מחשבה יש ישות חושבת) היא ללא דופי, הרי שהצעד הבא – סדרה של הוכחות היוצאות מקיום האני ומראות את קיומו של אלוהים – הרבה פחות משכנע. וזה, יש לציין, עצוב ועגום מאוד עבור מי שמנסים לבנות את העולם על הרציו, על השכל בלבד; כי דקארט הראה שהשכל לבדו הוא אי בודד בעולם, שאין לו לשכל אף ודאות שהיא פרט לקיומו-שלו.
ואולי בכך נעוץ כישלונה המתמשך של הנאורות. אולי זו הסיבה שלמרות ההוכחות בשטח, למרות שהטכנולוגיה הנגזרת מהמדע הפכה את העולם למקום שנוח עד נוח מאוד לחיות בו (לפחות במקומות מסוימים ובמעמדות מסוימים), עדיין מעדיף המין האנושי, דורות אחר דורות, לנטוש את הרציו, להשאירו מאחור, לבוז לו, לומר ש'כבודו במקומו מונח, אבל…' ולחפש את האמת במקומות אחרים, מקברי צדיקים ועד הדלאי למה ועוד ועוד. כי כשהרציו נותר לבדו ביקום הדקארטי הזה, אין לו ודאות מוחלטת בשום דבר שמחוץ לו-עצמו; וכתוצאה מכך כל מעשיו נגועים באותו ספק מפרפר, אותה חרדה קמאית שמא הוא טועה. שמא כל מעשיו, כל אישיותו, כל נפשו, כל מאודו הוא טעות.
הדבר הזה, שהשכל אינו מסוגל לקבל מהעולם, הוא מה שנקרא באנגלית validation. כדי להבין בדיוק למה הכוונה, צפו בסרט הקצר הזה (לא בהכרח עכשיו, זה בכל זאת 16 דקות ואתם באמצע פוסט, אבל באופן כללי זה כדאי). אם לא צפיתם בסרט, אפשר באופן גס להגדיר את זה כ'חיבוק'. את החיבוק הזה אפשר לקבל רק ממישהו או ממשהו שיש לך בו ודאות מוחלטת. ולשכל אין את זה. יש רק 'כמעט-ודאות', 'התאמה טובה לרשמי החושים', 'תיאוריה שעדיין לא הופרכה'. אין ודאות, אין אישור חיצוני, אין שום דבר שייחשב חיבוק מהעולם (גם אם העולם מוכן לתת).
מתי המעט שמוכנים לחיות בעולם כזה, שאינם זקוקים לדבר מבחוץ, הם אלה שיכולים להיות רציונליסטים גמורים. אחרים חיים על הקצה, 'מרמים'. נותנים לדברים מסוימים או לאנשים מסוימים ליהנות מהספק הרבה יותר זמן משהשכל היה מוכן לקבל. קושרים דבר לדבר באופן שלא רק ניתן להטיל בו ספק, אלא שהוא גם מופרך להפליא: קרן השמש הזו מאחורי הענן מיועדת לי, רק לי, היא באה להגיד לי שאני בסדר, שאני בדרך הנכונה.
אהבה למשל. בשיא עוצמתה היא הכלי החזק ביותר לאישור חיצוני. היא מעגל סגור, סימביוזה של אישורים. 'אהבה מאושרת/ למי זה נחוץ', משוררת שימבורסקה, וצודקת: מנקודת המבט של הרציו אהבה היא השקר הגדול מכולם, החלפה סיטונית של מסרים מדידים וניתנים לאישור בהשפעות הורמונליות חולפות. אהבה, במובן הגדול של המילה, זה שמוחק ספקות, היא בפירוש לא לַנצח. השכל היה שם פס ומקצה מחמת מיאוס, והרבה פעמים הוא עושה זאת (מואס בוורוד, מואס בשקר).
אלא שאנו זקוקים לאישור, זקוקים לחיבוק, זקוקים להכלה. וכל אלה מחייבים ודאות מוחלטת, גם אם זמנית, בקיומו של 'אחר' כלשהו; ומאז ימי דקארט, הוודאות הזו דורשת לזרוק את השכל הספקני לכל הרוחות ולכפור במסקנה החד-משמעית והבלתי-ניתנת לווכוח שלו. במלים אחרות, לצעוק בפה מלא, "איני חושב, לכן את/ה קיימ/ת".