מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
החקירה מנהריה
[קול גס, חזק] :" … אני …. זאת אומרת … הצעתי לה סיגריה, מנתול, אבל היא לא לקחה. צחקה לי בפנים, הילדה. אני רציתי …. לתת לה אגרוף כזה, שתשכב, ותשתוק כבר, ותפסיק כבר לצחוק ככה. רציתי להגיד לה, 'תשבי ותלמדי את החיים'. היה לה גוף משגע, הלוואי עלי אחת כזאת [שיעול] … סליחה … היא … איך לומר … תקעה לי סטירה, כמו שאומרים, מצטלצלת …."
[קול שני, סמכותי]: "ואז?"
[רעשים עמומים בטייפ, אפשר לזהות צעקות, קולות, בכי, סירנות עולות ויורדות. על כולם מתגבר קול דק שחוזר בצעקה 'כולם למקלטים, כולם למקלטים'. הקול נקטע. משתרר שקט שנמשך 40 דקות, עד לסוף הצד]
תומר
כשכופלים שברים צריכים להתרכז. לא לאבד את קו המחשבה שבין המונה למכנה. תמיד להסתכל. מצד ימין יש מכונית, אסור לחצות את הקו. הוא מפריד בין עליונים לתחתונים, בין אלו שנולדו מתחת לסימן לאלה שמעליו. ואני לא מסוגל להסתכל על שיעורי הבית בלי לסדר אותם, אלו לשם ואלו לפה.
סמדר לא מסתדרת. אין בה מספרים. היא כותבת בלי קצב, בלי קו מפריד בין מחשבה למחשבה. זה אסור. במחברת שלה כתוב שיר, שאני בכלל לא יודע למה זה שיר. כתוב שם: 'אם יראוני אבן ואומר אבן יאמרו אבן'. אני אומר: 'זה ברור. אבן היא אבן וזהו'. אבל שתי שורות אחר-כך זה חוצה את הקו. 'אם יראוני דם ואומר דם יאמרו צבע.' זה לא מובן. זה לא מסתדר. זה לא הולך לפי הקצב. למה הם אומרים את כל הדברים האלה לסמדר. למה היא אומרת שהיא נחנקת דווקא כשהחלון הגדול פתוח ונושבת רוח מהים. למה היא קוראת לכל מיני אנשים מתוך שינה. למה היא מחבקת כל-כך חזק. סמדר.
אני עומד על הקו, צועק את הסכום הנכון, אבל אף אחד לא מקשיב. מחכה, כל הזמן, לרגע שיראו לי דם. שאוכל להגיד להם דם. דם, דם, דם ולא שום דבר אחר.
החבר'ה הטובים
זה קורה אצלם לא מעט, כנראה. לי בכל אופן זו הייתה כמעט פעם ראשונה. הבאנו כריות וסידרנו אותן בבית-הילדים, שלכולם יהיה נוח. הכרתי את החבורה הזו דרך שוקי, שהיה מדריך שלי בתנועה, ובטיול אחד לים המלח, כשכולם השתעממו, הוא פתח חבילה של קלפים משונים עם ציורים והסביר שזה טארוט ועם זה קוראים את העתיד. הוא עשה כמה פתיחות בקלפים, אמר למרינה שהיא לא משוחררת מספיק וכל הבנים צחקו. אני לא. אני יודע שהעסק הזה רציני.
באתי אליו אחרי הטיול ושאלתי אם הוא מכיר חנויות לדברים האלה. הוא אמר שידידה שלו עובדת באחת כזאת, בירושלים, בפסז'. ככה הכרתי את שירה, ואחר-כך, בסיטואציות שונות, את כולם: אמיר, העתודאי הגבוה; יוספה, הסטודנטית הביישנית למשפטים, שתמיד נראתה לי דתייה אבל היא לא; רחלי, מאותו קיבוץ ליד נהרייה שבו התכנסנו באותו יום; וכמובן, סמדר.
רק עליה רציתי לדעת הכל ודווקא עליה לא היה לאף אחד מה להגיד. או שפתאום לכולם היה מה לספר ובדרך כלל אותו דבר. הם התייחסו אליה באותה פתיחות סלחנית שהייתה להם כלפי כולם, קיבלו את הבי-סקסואליות שלה ואת "חיי הטרמפים" באותה הבעה משועשעת שבחבר'ה שלנו הייתה שמורה לחדשות על החברים של מרינה. בשבילם זה היה "חומר", ביטוי שהכיל כל דבר שניתן לכתוב עליו. אני מניח שבגלל זה הם התחילו עם הסיאנסים, כדי להוסיף עניין לכתיבה שלהם. טיפשי. טיפשי ומסוכן.
אבל סמדר לא. היא באמת חיפשה שם משהו, ובשבילה הכל היה ברור. שנאתי אותם. הם ניסו להכניס אותה לעניינים, להפוך אותה לאחת משלהם, והיא התנגדה. יותר נכון, היא התעלמה. כל הבנים התאהבו בה בזה אחר זה, אבל היא התייחסה אליהם כמעט בבוז. אולי זאת הייתה הנקמה שלה, להשתמש בכוחות שלהם בשביל לקבל את התשובות שרצתה. אולי היא קיבלה אותן באותו לילה, ובגלל זה הלכה.
כשהיא קמה רציתי לרוץ אחריה. ידעתי שהיא לא תחזור, והייתי חייב לטעום מהסוד שלה. היא קמה בשלוש בלילה, שברה את הכוס, ורצה בטירוף אל תוך החושך. זאת לא הייתה הצגה. חיפשתי אותה בכל הקיבוץ, אבל היא כבר יצאה לכביש, שם מצאתי חבורת ערסים לא במיוחד נחמדה. דיברתי אתם. אחד מהם חטף ממנה כנראה סטירה. יכולתי לדמיין לעצמי את ההצעות המגונות שלהם ואיך סמדר הגיבה. כמעט חייכתי. היא יכולה לדאוג לעצמה, הרגעתי את עצמי, אבל היה לי צורך נואש להצטרף, לשבור דרך שמשות הפלסטיק אל הצד השני של החלון. על שפת הכביש הנמשך לשום מקום נפלתי על ברכי, כבר מתגעגע אליה, רגע אחרי שהלכה.
ידעתי שהיא יכולה להשליך את עצמה למקומות אחרים, להופיע ברחובות חשוכים וריקים, בתמונות מלפני חמישים שנה של הוורמאכט הצועד על פראג. שנינו חיפשנו את הסוד, אני יודע, אבל הכל נמצא בקלפים שהיא לקחה אתה, אלו שאף אחד לא ראה. לכל חפיסת טארוט יש משמעות שונה, אתם יודעים, תלוי מי הצייר ומה הכוונה. את שלה ציירו במיוחד, בצבעי שמן, ואני הצצתי בהם בדיוק פעם אחת והזדעזעתי, עד שכמעט שכחתי הכל. דבר אחד זכרתי, לא יודע איך: ברוב חפיסות הטארוט שאני מכיר, קלף המוות מסמן רק שינוי. בחפיסה של סמדר, כל שינוי היה מוות.
הצייר המשוגע
סחה. תביא קפה, נשתה. תביא גם עוגיות, אם כבר. עם כל השמן הזה מסביב צריך שיהיה גם אוכל בבית, לא? תביא, תביא, נשתה קצת, נרגע. מהחלון שלך רואים נוף יפה, אני אומר. אין לנו דברים כאלו בתל-אביב. שמה אתה צריך לקבל השראה מכל חוט חשמל בחלון. או מבחורות יפות. אתה יודע על מה אני מדבר כשאני מדבר על בחורות, ציון?
או שאין בחורות יפות בחיפה, אני ממשיך, וציון לא עונה לי. גם לא שותה מהקפה או מהעוגיות. לי בתל-אביב הייתה אחת אשכרה מדהימה. רצתה שאני אצייר אותה בכל מיני פוזות משונות. פעם הביאה לי חליפה של מלאך המוות, קומפלט עם המגל והכל, ואמרה לי תצייר. אמרתי לה מותק, מוות לא הולך עם הלחיים האדומות שלך, תפוח שלי. אז אתה שומע ציון, מה היא אומרת לי?
אף מילה. אף מילה מציון, אף מילה מהילדה. רק חוזרת עם פנים לבנות כמו סייד בלילה. עושה את ההצגה. אני מצייר, אחר-כך נותן לה לעשות את שלה. עדיין עם הפנים הלבנים. זה מעביר לי צמרמורת אבל לגוף שלי זה עושה רק טוב. ציון נמרח על הספה שלו כאילו נגמר לו האוויר. דחילקום ציון, תקום. נמאס לי לחפש שוב את המספר של מד"א חיפה. דחילקום ציון, תקום בקשה, אתה הורס לי את הסיאסטה.
ריכטר
רב-פקד מיכאל ריכטר. משופם. דאוג. אינטליגנטי. משהו לא בסדר. מבט חטוף למראה, ולחזור על הרשימה. משופם. דאוג. למה דאוג? זה לא מתאים לי אדוני. זה לא במקום. ננסה שוב. רב-פקד מיכאל ריכטר. סא"ל במילואים. משופם. אינטליגנטי. רהוט. ככה יותר טוב. הגיע זמן לצאת לעבודה.
נעלמה ילדה. אין פשוט מזה. החקירה מנהרייה מגיעה על קלטות. היו קטיושות. יש הפסקות בחקירה. בשעה שלוש וחצי יוצאת ילדה לכביש הראשי. שני בחורים, מוצא מזרחי, מתפתחת קטטה. היא עולה על המכונית הראשונה שעוצרת. לכיוון צפת. רכב צבאי, אומרים הבחורים. לא קל להוציא מהם עדות.
עובדה: בשבע בבוקר עולה ילדה על אוטובוס מירוחם לבאר-שבע. אתה הפקידה שולה. תיקון, הפקידה איילת. השתיים נפרדות בבאר-שבע, בנשיקה. הבהרה: לשתיים מערכת יחסים לסבית. הילדה אמורה להגיע לבית הפסיכיאטר שלה. גידי. הבית ברמת-גן. הפגישה בתשע. באותו בוקר מתבצע פיגוע בצומת רעננה. יש פקקים רציניים. אבל רק מצפון לתל-אביב. מה זה משנה.
עובדה: הפסיכיאטר נעלם. מאותו יום אין איש בבית. הוא לא עונה לסלולר. המזכירה האלקטרונית במרפאה מסבירה שהקסטה מלאה. טכנולוגיה מתקדמת. הבהרה: הפסיכולוג נחקר בחשד לקשר מיני עם מטופלות. גרוש ללא ילדים. עדיין אין קשר בין האירועים.
גופת הנערה נמצאה ביער ביריה בשעה אחת אחר הצוהריים. משטרת צפת. גששים שחיפשו רמזים למסיבות אסיד. על הגופה לא נמצאו שרידי סמים, רק כמה דפים מצוירים. צבעי שמן. לא חשוב. רק אחרי עשרים וארבע שעות הוכרז חיפוש. המפקד עלה את ההקשר. רב-פקד מיכאל ריכטר הופקד על הנושא. זה אני. רב-פקד ריכטר מאבד לאט את השפיות.
הפתולוג קבע שהיא מתה לפחות עשר שעות. כלומר, מאז שלוש. יש לנו עדויות שבאותו רגע ממש היא עלתה על אוטו צבאי. הנהג אותר. דני. הוא הוריד אותה בכניסה לפיקוד. בצפת. ארבע בבוקר. היא אמרה שיאספו אותה.
משהו לא מסתדר. רב פקד מיכאל ריכטר במסדר מול המראה. דרגות מצוחצחות. מדים מגוהצים. דם מהאף. נעליים טיפ-טופ. קצף מהפה. סמל חי"ר. ורידים בצוואר. רב פקד מיכאל ריכטר על הרצפה. רב פקד מיכאל, רב פקד ריכטר, רב פקד. רב.
אני שוכב על הארץ, מדמם מהאף, מהפה, מהמצח. לפי כל קריטריון רפואי אני אמור להיות מת. אבל אני חי. ושום דבר כבר לא נראה מוזר. אני יודע מה קרה לסמדר.
הגופה שלי נשקפת אלי מהמראה. אני מחייך. אני חי.
גידי
"ניתן לאבחן אצל הפציינטית אישיות מפוצלת בדרגה גבוהה, אך למעשה מצבה מסובך הרבה יותר. מדובר בהפרעה ייחודית, המלווה אותה מגיל צעיר, והתחזקה לאין ערוך בעקבות טראומה שעברה – תאונת דרכים שהתרחשה לפני כשנתיים. נראה, כי הפציינטית מפנימה את המוות לתוך עולמה היומיומי, ומשתמשת בו כמקור כוח …. אפשר כמעט בוודאות להסיק כי המשך תהליך זה יוביל את הפציינטית לנטיות אובדניות נחושות בדעתן, שלא למטרות השגת תשומת לב כי אם כאות השלמה של המעגל הפסיכוטי שהחל באותה תאונה…..
…. האובייקט מתייחסת לחייה הנוכחיים כאל אשליה בלבד, וטוענת כי היא-עצמה – על כל חלקיה – הנה המציאות היחידה. לטענתה, היא משליכה דמויות למקומות אחרים באמצעות הכוח התת-מודע, וכך מצליחה להימלט מן העיקרון הפיזיקלי המונע הימצאות אותו גוף בשני מקומות בבת אחת ….. הנערה מבריקה, ללא ספק, ועולם הדמיון שלה עשיר במיוחד….
…. לבקשתי הציגה הנערה בפני את מקור הכוח אשר, לכאורה מאפשר לה לנוע בזמן ובמקום…. מדובר בחפיסה לא גדולה של ציורי שמן רבועים המציגים את הנערה במצבים שונים, מהם שופעי מיניות ועוצמה ומהם חסרי רגש לחלוטין …. כשביקשתי להשאיר בידי את הציורים על מנת לבחון אותם, השתמשה הילדה באלימות מילולית ופיזית על מנת להוציאם מידי ולהימלט מן המקום. עתיד המשך הטיפול איננו ברור…"
[מתוך הערותיו של דוקטור גידי שביט, פסיכיאטר מוסמך, לגבי תיק
מס' 666/95: "המקרה המוזר של נערת הקלפים חסרת הבית," אפריל 95]
פרוטוקול
עמדתי בכניסה לצפת, עיר המקובלים. נותרו עוד שלוש שעות, ואני כבר הייתי שעה במינוס. האוויר נעשה קר. נכנסתי ליער ופשטתי את הבגדים. הנחתי את הקלפים לצדי. אם החישוב נכון הם יבואו לקחת אותי עכשיו. ארבע וחצי בבוקר, אני מנסה להיזכר בשיר שיתאים, נזכרת רק בעקדת יצחק. "הנני", אמר אברהם לאלוהיו. "הנני", אומרת אני. אני חיה כבר ארבע מאות שנה והגיע הזמן שכל זה ייגמר. מאז שפגעה בי המשאית אני מתכוננת. וגם הם. ג'מעי עבד-אל-נאסר פוגש אותי עכשיו בקלקיליה, מקבל את המטען, מכין את התרמיל. בין עשרים ושניים ההרוגים יהיה נהג משאית אחד. מגיע לו.
אני מודעת לכל מה שזה אומר: בגידה, במודע, בעם ובארץ שאני אמורה להרגיש אליהם שייכות. לא איכפת לי. אני חזקה, ועדיין מחכה. במשך כל השנתיים של הטיפול המשכתי להאמין, ידעתי שאני לא משוגעת. למרות מה שגידי היה אומר. אני נזכרת בו, והוא יוצא מבין האורנים. מפתיע. הוא גבוה וחזק כתמיד, ויש לו אקדח. איך הוא הגיע. הוא משכיב אותי על האדמה. אני לא יכולה לעשות שום דבר, אני כבר מתה יותר משעה. למה, אני חושבת. יש לי זמן. הוא מפשק את רגלי לשני הצדדים. גופי קר, ואני מבינה.
הכל נכון. הכל נגמר, אבל הכל נכון. גידי עקב אחרי ומצא את הפתח שדרכו תכננתי לברוח. במקום לטפל בי, הוא יבוא איתי. הפיגוע ייצא לפועל, את זה אי אפשר לשנות, אבל אנחנו שוב מתחילים מחדש. עוד ארבע מאות שנה בתוך הג'ונגל המטורף. גידי יורה באיילה וממצה את הדם לתוך סדין לבן. אני בוכה. בטקס הזה כולם מפסידים, וגם הוא יאבד משהו יקר. הוא ניגש ומחבק אותי בחוזקה.
השעה חמש, הזמן קפא, השערים נפתחים לקראתנו.
אנחנו המוות והלידה. האדם והחיה.
זה סיפור אהבה.
"אם יראוני אבן, ואומר אבן, יאמרו אבן.
אם יראוני עץ, ואומר עץ, יאמרו עץ.
אם יראוני דם, ואומר דם, יאמרו צבע.
אם יראוני דם, ואומר דם, יאמרו צבע."
[ אמיר גלבוע, "בעלטת"]
קראתי מרותקת. משהו שהזכיר לי את טווין פיקס. גם שם היה הרבה טירוף ורוע. דברים לא ברורים ועולמות מעורבבים. מאוד אהבתי, למרות שלא כל החוטים נקשרים. אבל זה לא משנה. הסמדר הזאת מסקרנת מאוד. אהבתי את הכתיבה. כמו כתב חידה להרכבה.
תודה לוסי, ואני חושב שזו גם בדיוק היה הכוונה, ואלה בדיוק העולמות שניסיתי לגעת בהם. שמח שזה הגיע אליך.