מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
לקריאת החלק הראשון, לחצו כאן
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
המפקד
בצומת גולני רכב של משטרה צבאית מסמן לי לעצור. הג'יפ חורק לרגע, כאילו לא שימנתי את הגלגל הרזרבי לפני שיצאתי, והשוטר מסביר לי שעקפתי מימין לפני מעבר חצייה וכמעט פגעתי בכלב ערבי שוטה שחצה את הכביש. הסברתי לנהג בקצרה שאני כבר לא חפ"ש ולכן ברור לי שזה חלום. הוא שאל, "לאן, המפקד?" ואמרתי, "לחיפה. אנחנו מחפשים ילדה אבודה." "פקידה שלך?" שאל הנהג ואני נתתי פקודה לנסוע ולא לעצור עד שנגיע לחוף הים והג'יפ יתחיל לשחות במים כמו פיל אפריקאי ענק והנהג יאמר "בלופ בלופ בלופ אני טובע המפקד, אל תשכח את המספר האישי שלך." שאלתי אותו, "למה?" אבל הוא כבר טבע מזמן, ובבסיס קראו לזה תאונה.
באמצע הבוקר אני פוקח עיניים, רואה את שולה מתקתקת מכתב לא רשמי, מוזר. אני חוקר אותה בצולבת והקלפים מתגלים. סמדר. ההיעלמות. הפיגוע. בעשר וחצי כבר מתכנסת ישיבה מיוחדת לדון בעניין ויוסי מציע שאני אסע מייד לצפון לחפש את הילדה. מתארגנת חוליית חיפוש בראשות רב-פקד ריכטר, שייסע לקיבוץ. שם היא נראתה לאחרונה, אולי. אבא שלה כבר נמצא אצלי במשרד, מסביר שהוא נתקע בפקק ליד עתלית והיה בטוח שהיא הגיעה לביה"ס בכוחות עצמה, אבל גם שם לא ראו אותה ורק שולה אולי יודעת את האמת. שלחתי אותה למחלקת טיפול בהלם ואת הנהג שלחתי למות בים התיכון, הרי אני יודע שהכל בתוך חלום ושום נזק לא קרה אם מישהו מת. כולנו נתעורר בסוף ונשכח.
אתה רושם, נהגוס? אם סמדר תופיע שוב, תגיד לה שאני לא כאן. יצאתי לחפש אותה, מדעתי יצאתי בשביל להרגיע את האימא שלה. זה מה שעשיתי. נסעתי לתל-אביב וניגנתי על הפסנתר, אצל אימא של סמדר בבית. זה לא בנוהל אבל אתה יכול לרשום את זה. אתה יכול לספר לה שהתאהבתי. ממבט ראשון. ספר גם לשולה, הפקידה שלי. ספר לכולם שגם לי יש שיר כאב פרטי עכשיו, צורב בעצמות. אלוהים אדירים, אני חושב, כל הצבא מחפש אותה. והיא אף פעם לא תהיה חיילת.
בוהה מחלון הבסיס, מחפש את ההרים של ירושלים. אם אשכחך.
אמא
ואת, את הרגת אותי. בתמימות שלך. בכאילו-תמימות. התחלת לנגן בגללי, באמת. אפשר לחשוב ששני שיעורי הפסנתר שלקחת לא היו רק בשביל שנקנה לך גיטרה ותוכלי להיות שוב במרכז. ואת אומרת לא, למה את מתכוונת, אני בסך הכל ילדה שקטה שעושה שיעורים כמו כולם. ואת לקחת את הסיפורים שהכתבתי לך, לקחת אותם וכתבת משלך. כל הזמן להיות במרכז. הכי במרכז. אי אפשר להוציא אותך מאמצע הגרון.
שיחקתי בך, אני מודה. היית נשק יעיל עד שהפכת אותי לנשק שלך. ואני הייתי בטוחה שאת הולכת לאיבוד, כמו ביום שקפצת לכביש ואני הסעתי אותך לבית החולים ובדרך כבר חשבתי, למה יעקב לא פה? ואיך הוא שוב מתחמק מהאחריות שלו, איך, יש לו ילדה פסיכוטית ממני ומשפחה נורמלית ממנה, אז איך הוא לא מתבייש, ככה לא להגיע. ותומר, תומר ישב לידי, ממלמל שירה מודרנית ומסתכל עלייך. ולי כבר נמאס משירה מודרנית. ילד מוזר תומר, חי בפעמון זכוכית אבל לא מפסיק לזרוק אבנים. ואני חוטפת מחשבות, לוקחת מאנשים מלים לקול שלי, מחפשת איך לנשום בין הריצות, אני –
הגעתי לחדר המיון בעשר דקות בדיוק ושאלו למה לא הזמנתי אמבולנס, ומייד אמרתי משהו היסטרי מ"סלסטה" של אתמול, ונכנסתי למשפט כזה מסובך שהפקיד איבד אותי כבר אחרי שלוש מלים ואמר, "בסדר, טוב, טוב, לא חשוב, תיקחו אותה כבר". ואת, עם פנים של מלאך מודבקים על הפנים שלך, לחשת לי "אימא, אימא, הרוכב אופנוע רצה לקחת אותי מפה, זה מה שהוא רצה". ותומר כבר החליף קצב, מתנדנד קדימה ואחורה כאילו זה לא מעניין אותו בכלל, ויעקב, הוא לא היה שם, למרות שהוא תמיד היה בא לקחת אותך, עם האוטו הענק ההוא ממועצת הלול. ופתאום הייתה לו פורד חדשה שהוא קיבל מהפוסטמה ליומולדת, ואת היית ליד נהריה וגם בבאר שבע ובכל מקום היית ואז לא.
כשהקצין בא להודיע, זה כבר היה לי ברור. הייתי צריכה לדעת בהתחלה שלא הבנתי אותך. את הקיום שלך. סידרתי לך בית סוהר בלי סורגים, ילדה, שרתי לך, "עופי עופי ציפור קטנה, אבא יבוא לאסוף אותך." ועכשיו צעקתי "יעקב, יעקב," בפעם האחרונה, ותומר הסתכל עלי בזעם, בכעס של משהו שלא מסתדר אצלו, ורק הקצין שבא אלי ידע הכל, יותר ממני. לנגן את השיר שלך על הפנתר.
כן, ילדה. כן, אהובה. אני יודעת שמגיע לי. יודעת שהחיים הם מלחמה, שבה הקרבנו זו את זו. שתינו סבלנו, אבל את השארת אותי מאחור. פצועה בשדה הקרב.
רוכב האופנוע
היא הייתה בסך-הכל ילדה. כמעט שום דבר. לא הייתי זוכר אותה בכלל, רק שהאור התחלף ברמזור ולי היה משפט זן במוח והיא הושיטה את היד מהר, כל-כך מהר, כאילו ניסתה לחטוף משהו שהיה בכביש. ואני נזכרתי. היא עוד לא הייתה אפילו בת ארבע-עשרה, בגינה ציבורית, ברמת-גן, על הנדנדה הכי קטנה שעדיין התאימה לגופה. לבנבנה, חלקה, פשוטה. מחכה לפסיכולוג שלה. קראו לו גידי, אם אני לא טועה.
היא עשתה בי מעשים שאני לא קורא להם מגונים אבל יהיו מי שיקראו. קראתי לה בשמות, היה לה רגש למלים, והיא אהבה את הפחד ואת הקללות ואת הצעקות שהטחתי בה. שבועיים היינו ביחד, בעיקר בלילות. היא אהבה את הלילה. אולי היא נסיכת ירח. ראיתי משהו כזה פעם במדיטציה, במדבר. אני זוכר איך היא אהבה אותי בלילה האחרון. איך שכמעט אהבתי אותה. אבל היא קמה והלכה כי הייתי טוב מדי בשבילה. אולי אני לא הדרך שלה, לא הטאו.
לא, לא. היא לא נגעה בחשיש וגם סיגריות לא. אפילו כוסית שאחרי לא שתינו. אתם יכולים לעצור אותי, אבל תדעו שככה זה תמיד בתל-אביב. זיון קל, זיון קשה ועוד סיבוב על האופנוע. אני עוצם את העיניים ומנסה להיכנס לריכוז. עברו אז כמה חודשים. ופתאום היא סימנה לי לעצור, ונזכרתי, וחייכתי. והאוטוזבל בא ומרח אותה כמו פנקייק על הכביש.
אני לא זוכר יותר. זאת לא אשמתי. שום דבר. בכלל, לפי הזן אף אחד לא יכול להיות אשם.
אשתו
גידי?
גידי אתה שומע אותי, גידי?
אל תתחבא מתחת למזכירה האלקטרונית, גידי. אני יודעת שאתה משוטט בבית, בטוח לחלוטין שנכשלת. אני רואה אותך מול העיניים, הולך מצד לצד בסלון ונלחם בדרקונים בלתי נראים. תרחם על עצמך גידי, תפסיק לרדוף…
גידי תקשיב. זה שוב אני. אני יודעת, אתה שונא שאני אומרת לך להירגע, כן כן. אתה פרא אציל, מתופף ארוך שיער של להקת רוק ופסיכולוג בשעות הפנאי. אני יודעת, גידי, אני יודעת. כשהתחתנתי אתך הוקסמתי מהעוצמה שבה לקחת את הדברים הכי פשוטים. כל יום היה עוד ג'ונגל. כל אדם שהכרת נעשה לאמזונס שלך. רק לצאת ולש…
גידי, אני אתקשר שוב עד שתקלוט את זה. תראה, אני יודעת שהיא אחרת, אבל מה יכולת לעשות? היא הציתה וכילתה אותך כמו גפרור. אני יודעת את האמת גידי, שיהיה לך ברור. ככה זה גם כשהיינו ביחד לא יכולת לשקר. זה היה חלק מהזרימה. עד הסוף. תמי…
גידי תקשיב, עוד מעט הטייפ של המזכירה שלך ייגמר. אני חייבת להמשיך. תראה, אתה יכול לנתק את הטלפון מהשקע ולנהום כמו חתול מיוחם, אבל היא לא תחזור. ואני יודעת שהיא הייתה היחידה מכל המטופלות שלך שלא הסכימה. היחידה שלא נתנה לך לסגור בעצמך את הסדקים. אז מה. עזבת אותי…
עזבת אותי, גידי, כי הבנתי יותר מדי. עזבת אותי והיא עזבה אותך. המשטרה הייתה אצלי. הם מחפשים אותך, גידי, אבל אני יודעת שהיא לא הופיעה לפגישה האחרונה. אם אתה מתחבא אז צא. שום דבר לא…
תבין, גידי. אחרי הפרידה לקח לי הרבה זמן להבין מה אתה עושה. להבין שזו הדרך שלך להפגין שהיית פעם חי. פה, בעולם הזה, אנשים נסחבים כמו סמרטוטים יבשים ממקום למקום, ואתה רצית לסחוט מהם את טיפות הדם האחרונות ולהאכיל את האריה שלך. אני יודעת. אבל זה לא…
רציתי להגיד שזה לא משנה. שאתה כל-כך שבוי בתוך החלומות שלך, עד שלא חשבת אף פעם שיש גם מציאות. לא כולם סמרטוטים, גידי, הגיע הזמן להפסיד. אני מתחננת, אל תצא לחפש אותה. זה לא אומר שום דבר. אני עדיין…
אני עדיין אוהבת אותך, אתה שומע? אז בגדת בי. אז מה? אני עדיין אוהבת. גידי, אני יודעת שאתה כבר לא שומע, אבל אולי אתה קולט.
אתה הולך ומשתנה, גידי, הולך ונעלם לתוך איבוד…
המשך יבוא
אני מודה שלא קל לי עם זה. זה ארוך ומסובך מאד ומחייב הדפסה וקריאה מאד זהירה, כולל רישום הערות ומסקנות זמניות בצד, וגם אז לא בטוח שאני אבין הכל. החדשות הטובות הן, שכבר עניין הנמלים הזוחלות (בחלק הראשון) נראה לי מאד מוכר, ובסוף הלכתי ובדקתי ובאמת מצאתי בבלוג השני שלך, וגם נוכחתי לדעת שכבר דיברנו על זה שם ("חדשות טובות" – כי אני הייתי מאד שמחה אם היו זוכרים את מה שכתבתי אחרי כל כך הרבה זמן).
בקשר לקוהרנטיות ששאלת עליה שם, תלוי כמובן את מי שואלים. זה מתקשר לי למשהו שהערת עליו אתמול בעניין מפורשוּת-יתר, שזה נושא שמעסיק אותי לא פעם (כלומר, השאלה אם חוסר-קוהרנטיות הוא מטרה או תוצאה) – נדמה לי שהעניין הזה שווה דיון ובירור מפורט מתי שהוא.
אני לא רואה בעיה ברישום הערות זמניות בצד. יש בהחלט יצירות שמחייבות את זה (למשל כל סרט של דייוויד לינץ', ואפילו הסדרה הישראלית 'תמרות עשן' שבדיוק סיימנו לצפות בה). כדי לא להרוס את המתח, אעלה היום את החלק השלישי.