תיאורטית – יגיד לכם כל כותב – התוכן חשוב יותר מהצורה. התוכן הוא כל עבודתו של המשורר, כולל סידור האותיות במלים, הרווחים בין המלים, שבירת השורות והבתים. השאר – פונטים, ריווחים, גודל הכותרת והדף – הם עבודתו של המעצב. יש כמה דברים שנופלים בין הכיסאות (האם הדגשה באמצעות בולד היא כלי אמנותי? ומה לגבי כתב נטוי? קו תחתי?) ואולי בעתיד אני אקדיש להם פוסט עצמאי, אבל בינתיים אני תוהה לגבי הדברים השייכים בבירור למגרשו של המעצב.
כי עד כמה שהתוכן חשוב יותר מהצורה, ברור לי שלצורה יש השפעה על הקורא. שיר בכתב-יד בלתי קריא – או לחלופין בפונט גדול, מודגש ומקושט – עלול לעורר אצלי אנטגוניזם לפני שקראתי אות אחת. שלא לדבר על מה שמסביב לטקסט (פרחים ופרפרים? רקע שחור? לבן נקי?).
כשחשבנו לראשונה על 'זוטא', למשל, היה לנו בראש דימוי 'נקי' – בלי לינקים מיותרים, בלי קשקושים, בלי קישוטים. הטקסט ידבר בעד עצמו. לפחות לפי חלק מהתגובות, הקונספט הזה עבד. לרוע המזל, בשל בעיה טכנית נאלצנו לעבוד עם פונט קטן יותר משתכננו, וכדי שיראו אותו נאלצנו להעלות את כל הטקסטים בכתב מודגש – בחירה בעייתית מבחינה עיצובית. מה שכן, אני שמח לבשר שהבעיה הטכנית נפתרה, והטקסטים בגיליון השני של זוטא (לדוגמה זה) כבר מופיעים בפונט גדול יותר (וכך גם יופיעו בעתיד).
התוכן, כמובן, לא השתנה, ואפשר לתהות האם זה באמת משנה; אבל אם מטרתה של הכתיבה היא תקשורת, הרי שסלילת דרך ישירה יותר לתקשורת הזו חייבת להיחשב פעולה מועילה, ולא התקשטות/ העדפה של צורה על תוכן.
מה שהיה מותר
לפעמים אנשים מעירים לפחות בבלוג את ההפך.
כלומר שרק אותיות בלי רקע חזותי לא מושכות לקריאה.
יש כאלה שהפונט הקטן מעורר בהם אנטגוניזם, כאילו חוסר התחשבות בקורא.
אנחנו נחלקים לחזותים יותר או פחות, לפרטנים יותר או פחות.
ועוד.
תמיד מצליחים להגיע אל הסוג שלנו .
התקשורת עם הלא דומה מורכבת יותר.
מסכים אתך לגבי התקשורת עם הלא-דומה. ותקשורת עם הקהל הרחב תמיד מכילה איזושהי תקשורת עם לא-דומה.
(אולי צריך לכתוב על זה פוסט נפרד).
חושבת שלפעמים צורה של פונט או של סדר עלולה להרחיק, אבל אם התוכן מצליח לשאוב את הקורא, אז אולי התודעה לומדת להתעלם ממה שמפריע להנאה ולא לוותר על הקריאה.
אני מניח שזה כך, הרי למרות הפונטים הקטנים היו לא מעט קוראים שנהנו מכתב-העת (קצר-העט). אבל אני בכל זאת חושב שהגרסה החדשה מוצלחת יותר.
ובאשלה הכללית – זה בעצם מעלה את השאלה מהו גבול האמנות שלנו. הרי באמנות פלסטית אין הפרדה בין תוכן לצורה, אבל אמנותו של המשורר כאילו עוצרת בנקודה שבה עוצר התוכן המילולי, וה'צורה' אצלו היא עניינים אחרים, כמו שבירת שורות ובתים וכד'.
ושוב, גם על זה צריך פוסט שלם.
לא יודעת אם האמנות עוצרת. אולי דווקא הסדר והסידור הם בסיס הנחוץ ליצירה שבו לפרוץ?
נדמה לי שהתהיה שלך מפוצלת בין עורך כתב עת קצר עט חביב לקריאה: רונן שמחפש את הגופן הנכון, לבין: יוצר שמתעניין באם ההתעסקות הזו בבחירת מבנה או צורה הינם חלק מהאמנות.
עוד נדמה לי, שאלו שתי שאלות עם תשובות לגמרי לא זהות, ובנוסף לזאת אף תלויות בפרט היוצר או העורך, ואולי… אינן ניתנות בכלל להכללה תבניתית.
אני מניחה שזה שונה אצל כל אחד, ויש אנשים שרגישים מאד לעיצוב, לצורות ולצבעים – אבל לי זה לא כל כך חשוב. מה שחשוב לי זה שזה יהיה קריא – כלומר, ברור, עם פונט מספיק גדול, עם רווחים נוחים. ובאמת עכשיו ב"זוטא" זה הרבה יותר נוח לקריאה.
יש עיצובים שמקשים מאד על הקריאה. זה לא עניין רגשי, אלא טכני לחלוטין: למשל, פונט לבן על גבי שחור (מדהים כמה שזה פחות קריא משחור על גבי לבן!), או כחול כהה על שחור. עם כאלה אני מתקשה להתמודד אפילו עם משקפיים.
באשר לשאר – מבחינתי, אם זה מספיק קריא, הרי שלכל העניינים העיצוביים האחרים אפשר להתרגל תוך זמן קצר גם אם בהתחלה הם נראים מוזרים.
הפונט העכשוי של זוטא מצוין, העיצוב כולו נעים ומזמין,
תודה על השינוי הטיפוגרפי בזוטא.
עכשיו אצליח לצלוח את הטקסטים.
אתה רואה? והכל בעצם בזכותך, כי ההערות שלך בבלוג השני דחפו אותי לדרבן את הצוות הטכני למצוא פתרון.
עכשיו כל שנותר לך הוא להגיב ליצירות עצמן, באתר של זוטא (אגב, האם שמת לב שבניקודים שונים אפשר לקרוא את הכינוי שלך בדרכים מאוד מעניינות?)
אני מברך על ההקשבה, הנכונות והתגובה המהירה.
אני לא רוצה להכנס לדיון שלמעלה, רק אומר
שטיפוגרפיה היא כלי חיוני לתיווך בין הטקסט לבין העין של הקוראים.
רוב הקוראים אינם יכולים לדעת מדוע הם "רצים" על טקסט אחד
ומתעייפים מטקסט אחר – זה לא תמיד קשור רק באיכות הטקסט.
בקיצור – טיפוגרפיה היא "מדע" רגיש ומדוייק שאפילו מעצבים
מתקשים בישומו ומסתפקים בברירות המחדל של המחשב.
כל טוב
פקיד עיצוב.
אני בכלל לא מזלזל בטיפוגרפיה – נהפוך הוא, דווקא בגלל שהיא כל-כך מורכבת ובעייתית, אני שואל עד כמה המשורר (שאינו מעצב) רשאי/צריך/יכול להתערב בעניין הזה? מה בטקסט הוא 'טקסט' הנתון להחלטות המשורר, ומה הוא 'עיצוב' שנתון להחלטות המעצב/ים?
ואגב: הרמז נקלט. זהותך ידועה ושמורה במערכת (-:
אני בעד חלוקה צודקת של הנטל: המשורר ישורר, העורך יערוך, המגיה יגיה, המעצב יעצב, הדפס ידפיס, הכורך יכרוך, המפיץ יפיץ והחנות תמכור ותתעשר.
איש איש והמומחיות שלו (והמילה האחרונה היא של המשורר).
יטיב לעשות המשורר אם יבחר את בעלי המקצוע הנכונים והטובים שיגרמו לשירתו להזדהר (או לפחות להיות נוחה לקריאה 🙂
הודעה זו מתייחסת כמובן לשני המינים, משוררים ומשוררות כאחד.
בהתחלה חשבתי שהנה אנחנו עומדים לדון בנושא שהאמנות מתעסקת בו כבר מאות שנים. אני בעצמי מתמודדת עם זה בכל עבודה.
אבל בשורה האחרונה הבנתי והסכתמי, השאלה היא פרקטית לחלוטין: צריך להיות במקרה הזה ישיר, נקי וברור.