מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
לא הייתי כאן כמה זמן, וזה קצת קשה לחזור, לאתר מי נגד מי ומה קורה, איפה הדיונים החשובים ומה הנושא שעל הפרק. אבל מה לעשות, החיים קוראים. אז אני מעלה משהו קצת פרטי, אישי. אבל כמו מיכל, גם אני מבקש שלא תחסכו לשונכם – אשמח גם לביקורת מדייקת ולא רק למלים טובות (אך כמובן זה לא אומר שצריך להימנע ממלים טובות אם רוצים להעניקן).
הגוף הפרטי
הנפש היא מקום ציבורי
שמהדהד בתוך גוף פרטי,
לא-מילולי.
חלל הגוף
נקי מתודעה
קובע את אופן התהודה:
הגאיו הראשונים של תינוק
המזהה את עצמו
עם מה שביכולתו להביע,
ומוחה על השֵם שנכפה מבחוץ.
רונן? מי זה רונן?
הנפש היא כסף עובר לסוחר,
ממושש בידיים גסות,
נמכר בשער החליפין של הבטחון העצמי.
לנפש לא כואב, אבל הגוף
נמלא הדהוד-חירום בחללו הבתולי
מתריע בצלילו על הפריצה,
משלח קולו, היולי –
דאגה מסתמנת בבנק: אינפלציית-אני.
הדהוד יתר יוריד את ערכה של הנפש
יטשטש את קיומה הציבורי
יותיר אותה גוף ועריה ואת הסוחרים וחצי תאוותם
בידם הפשוטה לקבץ
ואין:
הגוף הוא כלי ריק
צליל השב ונשמע לנצח
נטול משמעות, אך שלם בעליל
ושלי.
נראה כאילו באמת היית על אי בודד. מה פתאום קשה לחזור. כולה כמה ימים.
זו נראית כמין הרצאה לעצמך, סימון מקום נוכחי. מקום שאתה לא שמח בו במיוחד, אבל הרגש הוא בווליום מאוד נמוך.
וזה מוזר קצת, כי הנפש מתקוממת לנוכח המשפטים האלה: "הנפש היא מקום ציבורי" ו"הנפש היא כסף עובר לסוחר"
והנפש קוראת לך לשמור על נפשך.
חשבתי בהתחלה כמו רוני. אחר כך חשבתי שרצית לשרטט כך את המצוקה. ולכן במקום לתאר זאת ממרחק ובכלליות דבר על עצמך. על הרגעים האלה שאדם בקושי מכיר את עצמו ורחוק מנפשו ו/ או מגופו.
יותר מלקבוע מה בעל משמעות או חסר משמעות, בעיני יהיה נכון לדבר על רגעי היעדר המשמעות. ומשמעותם הנרמזת.
באמת לפעמים אני שואלת את עצמי מי זו מיכל. כל כך נכון.
השיר הוא מאוד אישי, למרות שהוא כתוב בצורה כללית. אם אני מבין נכון, את ממליצה ליצור מקום אישי יותר, כלומר לדבר על "הנפש שלי" ולא על הנפש בכלל. אלא שהשיר נכתב מתוך זרות מוחלטת, ולכן רק את הגוף אני מוכן לקבל כשלי ולא את הנפש.
ותודה מאוד על ההערות ועל הקריאה.
אני לא בטוח ש"שמח" ו"עצוב" הם פרמטרים שבהם הייתי שופט את המקום הזה. אבל אני מסכים שזה בהחלט מקום מקומם. הסיבה שהוא בווליון נמוך היא שזו איזושהי השלמה, איזשהו That"s the way it is. ולכן המקום הוא לחפש את מה שחשוב, ומה שחשוב הוא המיקום של העצמיות דווקא בגוף ולא בנפש, והתחושה שמה ששלי הוא לאו דווקא מה שבעל משמעות.
בבקשה.
יתכן ולא הבנתי אבל גם מתגובתך וגם מהשיר עלה בי שהניכור מהגוף אינו דומה בעוצמתו לניכור מהנפש. ולכן זה צריך לקבל איזשהו ביטוי – ההבדל בין העוצמות, או הפיוס החלקי שלעתים יש בין אדם לבין גופו. כל אלה טיפה נבלעים בעיני בתוך הנפש הנסחרת והמתפשפשת.
אוקיי, אחשוב על זה. ניסיתי לכל האורך להכניס את הגוף כניגוד לנפש – הוא פרטי והיא ציבורית, הוא הכואב והיא האדישה, הוא המשמיע והיא המפטפטת, הוא מה ששלי והיא מה שלא. מהתגובות שלך נראה שאולי לא מספיק הדגשתי את זה, ואולי הפוקוס עבר באורח טבעי לנפש. אחשוב על זה.
רונן
בעיני זהו שיר שלם ומעניין על האכזבה והצורך להתרחק מעולם הנפש שנשחק,שומש,נסחר
אל הגוף שנותר למרבה המזל לא נגוע.
חיים רוחניים שוחקים(תחשוב על המסכנים שאצלם זה הפוך ,אלוהים יישמור) איזו התלוננות של איש הרוח.
מה שלי חסר היא הנימה האישית שאומרת
תשמעו חברה זה הסיפור שלי,אולי אפילו הטרגדיה,אני מקווה זמנית שלי.
ההארה שממנה נובע המעין השירי הזה איננה לכלל הציבור היא חווייה ותובנה שלך,על כן ראוי שיצויין באיזה שהוא מקום בולט הטון האישי לא הכללי,ציבורי ושיתופי,כי החווייה והתובנה הן לחלוטין לא אופייניים.זה ייחודו של השיר ,ייחודה של התובנה,ומעלתם
מקווה שהבנת אותי.
אני מסכימה עם מירי, ומהדקת, זה כאילו עשית תחרות עם עצמך איך לעשות את השיר מושלם, וקצת הפסדתי לדעת איפה אתה… איפה הרגש, שלעולם האינו… שלם
אין ספק שאתה יודע לכתוב… יש לך המון רוחב.
וחוץ מזה ברכות לחזרה.
להתראות טובה
אני אוהב את הפרשנות שלך, והיא אולי הכי קרובה למה שרציתי להגיד. אכן מרוב שימוש ברוח היא נעשית ציבורית, עוברת לסוחר, ויש צורך להימלט אל הגוף.
זה מוזר לי שהתגובות מחפשות את החוויה האישית, כשמבחינתי זו אחת החוויות הכי אישיות שיש – החיפוש אחר מה אמיתי בכל הזבל הזה שנמצא לי בראש. אני אגלגל ואנסה לראות מה לא עבר.
מישהו צריך לעשות משהו עם מערכת התגובות כאן.
אני רואה את זה להפך. הגוף הוא ציבורי כי אפשר לגעת בו, לדחוף אותו באוטובוס, להכות אותו, ללטף אותו.
הנשמה היא פרטית כי איני יכולה לגעת בה אם לא תיתן לי.
קיטי, פרשנות מאוד יפה…
אלא שמבחינתי (לפחות בשיר) זה בדיוק הפוך: בנפש נוגעים לי כל הזמן, מדברים עליה, מתמחרים אותה, עוסקים במימוש-אי-מימוש שלה. הדרך היחידה היא לסגת אל הגוף, שאותו רק אני יכול לחוש מבפנים, ודרך תדרי התהודה שלו, דרך המוזיקה הבסיסית שלו, להגדיר מה שלי.
איזשהו ציבור -כללי או פרטי – פגע לך בציפור הנפש, והפקיע אותה ממך…ואתה נתת ללכלך אותה.
קח את הנכס חזרה, נקה אותו מהאבק, אל תשתף פעולה עם הלוקחים.
אז זהו, שבחיים כמובן יש את המאבק חזרה, אבל בשיר זה לקח אותי לגילוי – לגילוי ההדהוד הפנימי של הגוף, זה שאינו תלוי בשום ציבור.
הגוף המגונן על הנפש ,מרפא אותה ונותן לה כוח
שאיפה נשיפה,שאיפה נשיפה
אם יש לך סבלנות הנה קישור ששמר עלי הערב, יותר משעה:
http://fora.tv/2007/10/10/President_s_Forum_with_Thich_Nhat_Hanh
הנזיר טיך נאת האן(מצאתי בבלוג של אסף פדרמן}
אכן הגוף הפרטי.זה נמצא בשם.ובשורה האחרונה.
אני נסוגה .אמנם הטון בלשון הכללה אבל האישי מובלע וישנו.
בקריאה נוספת.