מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
מאוזן
אנשים בשוליים של העולם הולכים על הקצה בזווית של תשעים מעלות בדיוק, גם יחסית לאלו שהולכים על העולם מלמעלה וגם ביחס לאלו שמשקפים אותם מלמטה, הפוכים. בין הצעדים של אלו מלמעלה ומלמטה יש שכבה דקה של זיגוג עוגה, ובדיוק על הדופן שלה, על הקו הדק הזה שמתאר את השוליים של העולם, הולכים אנשים.
זה קשה מאוד, ללכת ככה, וכל צעד יכול להיות האחרון, ובכל צעד אפשר ליפול ולנחות באחד הצדדים של העולם, דבוקים על המשטח שלמעלה או על זה שלמטה. שניהם הרי שווים. אפשר לנסות להתאזן אם קונים מאזניים כמו של בית מרקחת ומחזיקים עליהם את כל המשקולות, אותו משקל בכל צד. לכל האנשים יש מאזניים כאלו, הם מחזיקים אותם בגובה העיניים ומנסים לא להסתכל לצדדים. מי שמסתכל נופל.
את מחזיקה את המאזניים ועוצמת עיניים. המבט האחרון שלך היה לאחור, לדרך שהלכת על דופן העולם. עכשיו את עומדת, המאזניים מושלמים, ואין בך כוח לעשות אפילו צעד אחד. את קופאת. עם השנים תהפכי גם את לחלק מזיגוג העולם, ואנשים משני צדדיו ידרכו עליך בדרך לשוליים.
ההיגון הצרוף שלך מתהפך כמו עוגה עם זיגוג סוכר המרחפת באוויר מיד אחת של האופה לידו השניה- להטוט של אי-גיון מענג. ההשראה ממש ברורה. לי לפחות.
תודה, התגובה שלך משתלבת היטב בתוך העולם המטאפורי של הטקסט.
אהבתי.
אני מנסה לצייר לעצמי את תמונת העולם העוגתית הזאת, וקצת מסתבכת בהבדל שיש (או אין) בין דופן, שוליים וקצה.
מכל מקום, היכרות עם הפוסטים שלך בעניין נירמול האנושות מוסיפה לסיפור הזה ערך מוסף, גם כשחושבים על היחס הנזיל שבין השוליים למרכז (עפ"י סוף הסיפור), וגם כשלוקחים בחשבון את הקריצה שבכותרת: כי מי שמאוזן באמת הוא דווקא מי שבשוליים.
כל כך נכון- כי מי שמאוזן באמת הוא דווקא מי שבשוליים.
השוליים הם משחק של איזונים. את יכולה לקרוא לעולם שמעל 'המציאות' ולזה שמתחת 'הטירוף' או להמציא מטאפורות כרצונך. אני רק נתתי תמונה של עולם שטוח, דק כמו זיגוג, שיש מי שהולכים עליו משני צדיו ויש מי שהולכים על שוליו – בעצם בניצב לכל שאר האנשים (וזה הרגע שבו, כמוך, הייתי רוצה להיות צייר ולצייר את זה).
ממ.. לא חשבתי על זה ככה..מרוב זווית של הגיון ראיתי מבנה הנדסי עם עומק ולאו דווקא שטוח. העומק נמצא כמובן במשמעות ולא בהנדסה (-: