בננות - בלוגים / / מעריצים (5 מתוך 22)
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

מעריצים (5 מתוך 22)

להסבר על הפרויקט

לתמונת הקלף

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

מעריצים

ברחוב אבן-גבירול, במסעדת הפועלים הקטנה קצת אחרי "קפה או-לה," מישהו תלה על הקיר פוסטר שלי בבגד-ים.  ראיתי אותו כבר בשמונה בבוקר, כשירדתי לקנות עיתון ובדרך עברתי על פני המקום, שבדיוק נפתח, וראיתי את התמונה מהקמפיין של "גוטקס."  בעל המקום היה רומני חביב ומזוקן שהיה אומר לי שלום בכל בוקר, למרות שאף פעם לא הגבתי, וגם באותו יום הוא נפנף לי ביד במין שמחה מטופשת, כאילו אני לפחות בת-אחיו החמודה שחזרה רק היום מאמריקה. 

לא עצרתי אפילו לרגע. המשכתי ללכת עד הקיוסק של אפללו לקנות "מרלבורו לייט" ו"ידיעות" של היום.  אני יודעת שיש תמונה שלי במוסף.  שילמתי בשטר של חמישים והמוכר הסתכל עלי בעיניים גדולות כשהוא נתן לי את העודף, וראיתי שהוא מהסס אז לקחתי את הכסף בתנועה אחת ואמרתי בקול הכי קריר שלי, "כן, אני תמי ירון, דוגמנית הבית של גוטקס, ואתה," תקעתי בו מבט רצחני, "לא חייב לנעוץ מבטים.  בשביל זה יש תמונה שלי בעיתון."

הוא התנצל, אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא לא באמת מבין.  אחרי שיצאתי מהחנות והלכתי לכיוון הכיכר, שמתי לב שהוא עוקב אחרי.  אחר-כך שמתי לב גם לילד בן שלוש-עשרה שהצטרף אליו, בטח זיהה אותי מההופעה בערוץ הילדים.  ליד ארלוזרוב התחיל ללכת אתם גם איזה ערבי, פלסטיני או משהו כזה, שעובד באחד ממזנוני השווארמה.  אני התחלתי ללכת קצת יותר מהר, ומתוך מחאה לא הסתכלתי יותר אחורה עד שהגעתי לגן-העיר, שאז הייתי חייבת להסתכל עליהם, שני גברים וילד שנעצרו ממש ברגע שהסתובבתי אבל בלי בושה התעוררו אחרי שניה והמשיכו ישר אלי.  כבר לא הייתה לי ברירה, ואחרי שנכנסתי לגן-העיר ירדתי עד לקומה התחתונה והתיישבתי לחכות להם על המדרגות.

הקיוסקאי הגיע ראשון, מלא חשיבות עצמית, ובמבט בוטח התיישב מצד ימין, מדרגה אחת מתחתי.  המלצר הערבי, אולי כמחאה פוליטית, התיישב באותו מקום אבל משמאל.  הילד, שנראה בדיוק כמו אחי הקטן, נעמד ממש מולי, מתחת למדרגות, והסתכל עלי בעיניים כחולות גדולות.  גם הערבי הסתכל.  גם אפללו.  אף אחד לא דיבר.  הרמתי את היד בשביל לחתום לילד על המחברת שהביא, ופתאום התחיל לרדת גשם, למרות שהיינו מתחת לגג.  חייכתי.  החזקתי את היד באוויר עוד שניה אחת, עד שבא הברק והִכה את שלושתם.

9 תגובות

  1. זה תיאור משכנע של גודל המיאוס שהיא מרגישה כלפי המעריצים/טרדנים – מיאוס גדול עד כדי כך, שהיא יכולה לחייך למחשבה שעוד רגע יכה אותם (אפילו את הילד) הברק שמגיע בהזמנתה.

    • כן, כשהמשחק הו מול סוג ההערצה האחר-לגמרי שמתבטא בקלף ה'אפיפיור', כפי שציין אמיר.

  2. נהדר!
    הסיום מזכיר לי סוף של בדיחה שאני מכיר על מרק צבים (ושאני מקלקל ברגע זה): בא היפופוטם ואכל את כולם.

  3. מפתיע וגם מוזר מאוד לחשוב ככה על ההירופאנט, שהשררה שלו נובעת ממקום אחר. דוגמנית גוטקס :)))))

    • אכן, אמיר, חלק מהפרויקט היה לנסות לתת זוויות חדשות שמתבססות רק על התאמה לתמונה של הקלף ולא להיסטוריה התרבותית העשירה שמאחוריו (ולפעמים עומדות בניגוד מוחלט אליה, כמו כאן).

    • ענבל כהנסקי

      אני דווקא מיד הבנתי את העניין שלדעתי הוא ההומור בלקחת דווקא את הקלף ה"גדול מהחיים הזה" ולהפוך אותו לסמי לסלברטאיות מגוחכת. עד הסוף המר שנותן סוג של טוויסט לכל העניין.
      אולי זה בגלל שהסתכלתי קודם על הקלף ורק אז קראתי את הקצרצר.
      אגב, רונן, בחירה טובה, לשים, הפעם, את הקלף בהתחלה.

  4. עצוב שדוגמנית גוטקס מרגישה כזה כוח, ואכזרי היחס שלה להערצה.צביעות גם כי מזה הפרנסה.
    כתוב נהדר, הרגשתי את כל המיאוס שלה בהם.
    אהבתי ביחס לקלף.

  5. מעניין, איך היא מביימת לעצמה חיים, גם בנקודות חולשה, היא עדיין תמונה, או בתוכה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר