מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
מעריצים
ברחוב אבן-גבירול, במסעדת הפועלים הקטנה קצת אחרי "קפה או-לה," מישהו תלה על הקיר פוסטר שלי בבגד-ים. ראיתי אותו כבר בשמונה בבוקר, כשירדתי לקנות עיתון ובדרך עברתי על פני המקום, שבדיוק נפתח, וראיתי את התמונה מהקמפיין של "גוטקס." בעל המקום היה רומני חביב ומזוקן שהיה אומר לי שלום בכל בוקר, למרות שאף פעם לא הגבתי, וגם באותו יום הוא נפנף לי ביד במין שמחה מטופשת, כאילו אני לפחות בת-אחיו החמודה שחזרה רק היום מאמריקה.
לא עצרתי אפילו לרגע. המשכתי ללכת עד הקיוסק של אפללו לקנות "מרלבורו לייט" ו"ידיעות" של היום. אני יודעת שיש תמונה שלי במוסף. שילמתי בשטר של חמישים והמוכר הסתכל עלי בעיניים גדולות כשהוא נתן לי את העודף, וראיתי שהוא מהסס אז לקחתי את הכסף בתנועה אחת ואמרתי בקול הכי קריר שלי, "כן, אני תמי ירון, דוגמנית הבית של גוטקס, ואתה," תקעתי בו מבט רצחני, "לא חייב לנעוץ מבטים. בשביל זה יש תמונה שלי בעיתון."
הוא התנצל, אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא לא באמת מבין. אחרי שיצאתי מהחנות והלכתי לכיוון הכיכר, שמתי לב שהוא עוקב אחרי. אחר-כך שמתי לב גם לילד בן שלוש-עשרה שהצטרף אליו, בטח זיהה אותי מההופעה בערוץ הילדים. ליד ארלוזרוב התחיל ללכת אתם גם איזה ערבי, פלסטיני או משהו כזה, שעובד באחד ממזנוני השווארמה. אני התחלתי ללכת קצת יותר מהר, ומתוך מחאה לא הסתכלתי יותר אחורה עד שהגעתי לגן-העיר, שאז הייתי חייבת להסתכל עליהם, שני גברים וילד שנעצרו ממש ברגע שהסתובבתי אבל בלי בושה התעוררו אחרי שניה והמשיכו ישר אלי. כבר לא הייתה לי ברירה, ואחרי שנכנסתי לגן-העיר ירדתי עד לקומה התחתונה והתיישבתי לחכות להם על המדרגות.
הקיוסקאי הגיע ראשון, מלא חשיבות עצמית, ובמבט בוטח התיישב מצד ימין, מדרגה אחת מתחתי. המלצר הערבי, אולי כמחאה פוליטית, התיישב באותו מקום אבל משמאל. הילד, שנראה בדיוק כמו אחי הקטן, נעמד ממש מולי, מתחת למדרגות, והסתכל עלי בעיניים כחולות גדולות. גם הערבי הסתכל. גם אפללו. אף אחד לא דיבר. הרמתי את היד בשביל לחתום לילד על המחברת שהביא, ופתאום התחיל לרדת גשם, למרות שהיינו מתחת לגג. חייכתי. החזקתי את היד באוויר עוד שניה אחת, עד שבא הברק והִכה את שלושתם.
זה תיאור משכנע של גודל המיאוס שהיא מרגישה כלפי המעריצים/טרדנים – מיאוס גדול עד כדי כך, שהיא יכולה לחייך למחשבה שעוד רגע יכה אותם (אפילו את הילד) הברק שמגיע בהזמנתה.
כן, כשהמשחק הו מול סוג ההערצה האחר-לגמרי שמתבטא בקלף ה'אפיפיור', כפי שציין אמיר.
נהדר!
הסיום מזכיר לי סוף של בדיחה שאני מכיר על מרק צבים (ושאני מקלקל ברגע זה): בא היפופוטם ואכל את כולם.
אם כבר הרסת את הבדיחה, למה שלא תספר עד הסוף?
מפתיע וגם מוזר מאוד לחשוב ככה על ההירופאנט, שהשררה שלו נובעת ממקום אחר. דוגמנית גוטקס :)))))
אכן, אמיר, חלק מהפרויקט היה לנסות לתת זוויות חדשות שמתבססות רק על התאמה לתמונה של הקלף ולא להיסטוריה התרבותית העשירה שמאחוריו (ולפעמים עומדות בניגוד מוחלט אליה, כמו כאן).
אני דווקא מיד הבנתי את העניין שלדעתי הוא ההומור בלקחת דווקא את הקלף ה"גדול מהחיים הזה" ולהפוך אותו לסמי לסלברטאיות מגוחכת. עד הסוף המר שנותן סוג של טוויסט לכל העניין.
אולי זה בגלל שהסתכלתי קודם על הקלף ורק אז קראתי את הקצרצר.
אגב, רונן, בחירה טובה, לשים, הפעם, את הקלף בהתחלה.
עצוב שדוגמנית גוטקס מרגישה כזה כוח, ואכזרי היחס שלה להערצה.צביעות גם כי מזה הפרנסה.
כתוב נהדר, הרגשתי את כל המיאוס שלה בהם.
אהבתי ביחס לקלף.
מעניין, איך היא מביימת לעצמה חיים, גם בנקודות חולשה, היא עדיין תמונה, או בתוכה.