מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
לעולם
מארלוֹ ישב על הכורסא, נשען לאחור, ועישן. עיניו בהו בתקרה. כחול, כחול, מפה ועד קצה החדר. הוא לקח שאיפה מהסיגרייה וכיבה אותה בתוך המאפרה על שולחן העץ הארוך. אחר-כך נאנח.
הוא קרא בעיתון על משהו שקרה רחוק משם. בקמבודיה. העור החם של הכורסא גרד לו בגב. אצבעותיו מוללו טבק לגלגל לעצמו עוד סיגריה. שולחן העץ נמתח לאורך החדר. מארלוֹ לקח את הסיגריה בין השפתיים ואפשר ליד השניה לצנוח לצד הכורסא. הוא ידע שיש בצד החיצוני שם פיתוחים מסובכים, אבל מעולם לא ראה אותם. לפי הקור שחדר לאצבעות הם היו ודאי עשויים ממתכת, אולי כסף או זהב. מארלוֹ לא ידע.
הוא הסתכל בחוסר-תיאבון על ארוחת הצהריים שנחה ליד המאפרה, בקצה שולחן ארוך שנראה כממשיך עד אינסוף. מארלוֹ מצץ את הסיגרייה בעצבנות, נשען על כף יד אחת וניסה לישון.
עצמותיו כאבו כשהתעורר, ומתוך אינסטינקט שמעולם לא נפטר ממנו אימץ את כל גופו בניסיון להשתחרר. כרגיל, לא יכול היה לעזוב את הכורסא. כשניסה לצעוק היה קולו חרחור מפחיד ועצבני. הוא נשען ככל האפשר לאחור בכורסא והניח את הידיים על המסעדים, מימין ומשמאל. השולחן הריק והארוך נדמה כצוחק לאידו. מארלוֹ הדליק סיגריה והחזיק אותה ביד ימין, גבוה, קצהה ההבוער מתריס לשמיים כמו שרביט מורם. אחר-כך הזדקף בכורסא והביט קדימה. רק קדימה. כל הזמן.
מצד ראשון, קצרצר קצת, איך לומר.. נוקשה משהו. לא ממריא כמעט מעבר לקלף עצמו ונשאר אנגימטי פתוח לפרשנות (כמעט לחלוטין) כמו הקלף.
מצד שני, השם, מארלו,זרק אותי ישר למחזאי שכנראה ממנו גנב שייקספיר את מחזותיו. מה שכן עורר בי ציפיה שבכל רגע מישהו יפתח בקטטת שיכורים במקום אפוף העשן שיצרת ויהרוג את מארלו. מה שקרה.. איך שהוא, בעצם.
אבל לא מוות כמו שפינטסתי..
אגב, בבלוג שלי, כאן במטע הבננות, בפוסט הלפני אחרון, מצאתי עצמי מקבלת תגובה המתייחסת למארלו. לא שלך, אלא כריסטופר מארל. מחזאי בן זמנו של וויליאם שייקספיר שכתב מחזה בשם אדוארד השני. אתה מוזמן לחתחבר לחיבור..