מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
פֵּרות
משהו סוער בגוף שלי. משהו רוצה לרוץ, לקפוץ, לשחק כדורגל, לרקוד, להתנשק, לטייל. המדבר רחוק ממני, מחוצה לי, מעבר לקירות של גופי. המדבר הוא התשוקה. הוא הבדידות. הוא קול המון, וקול שדי הניגרים ממני, לחוצים בתוך החזייה המעיקה, הרים קטנים של חיים עצמאיים חנוקים בתיל של ברזל.
אני מכבסת את החולצה בתוך גיגית גדולה, מסתכלת לתוך השמש בלי להזיז את העיניים. אימא אומרת שזה רע, שאסור להסתכל ככה בשמש, בלי משקפיים להגנה. היא גם מרחה את העור שלי בקרם שיזוף ונתנה לי ללבוש מכנסיים קצרים וגופיה. הקיץ הגיע, אני מזיעה בתוך החזייה שאימא לא נתנה לי לוותר עליה, היא מגרדת לי בגב אבל הידיים שלי מסובנות ואני לא יכולה להגיע.
על החבל, לידי, אני תולה את הכביסה, עוד חולצה, עוד גרב ישן. הרוח שבאה מהמדבר מייבשת את הבגדים. אני נשענת לאחור בכורסת הקש הישנה, רגלי מפוסקות לצדדים, שהרוח תייבש גם אותי. היא מרימה את החולצה במשב קריר הנושק לבטני ומחזירה את החיים לידיים המסובנות שתלויות לצד הגוף.
אני סוערת. איני שקטה. בתוך הרוח החמה אני מרגישה את הריח המתוק של מקומות רחוקים, אקזוטיים. טיפות המים המלוכלכות הנוטפות מידי על הירכיים הן מגע הליצ'י והדובדבנים שעבדי הבאים מרחוק מניחים מסביב, ואִתם אגסים, שזיפים ותפוחים מהיערות. אני עוצמת את עיני והמדבר מתמלא בדשא ירקרק מסביב לגיגית הנעשית לאגם רחב, שעל חופו הלבן אני מתפרקדת לאחור ומניחה את כתפי על כרית רכה שמונחת שם בשבילי. בתנועה אחת, בלי לפקוח את עיני, אני מסירה את החזייה ומזמינה את הרוח ללטף את מותני, את ירכי ואת שדי המתעגלים, נושאת את סוד החופש, מוקפת במגעם המצמרר של פֵּרותַי.
כתיבה נפלאה. יש תחושה של תרגום ההשראה למחוז מאוד ישראלי – עם ניחוח של קיבוץ.
תיאורים עוטפים בחושניות מתחזקת – פשוט נהדר!
אם כי בחלק השני של הטקסט הרגשתי את המבט הגברי – לא יודעת אם כיוונת לכך.
המדבר הוא תשוקה, הוא בדידות.
אני נמשכת לנווה מדבר כמו עין גדי למשל.
עוד סיפור קצר מקסים – לאחר שקראתי
הצצתי במושא הסיפור
לא ראיתי שום דמיון בין מה שרץ בדמיון שלי.
זה ממש לא משנה – כי הסיפור כתוב מאד יפה.
לטימה בז:
הסיפור (כמו רבים אחרים) נכתב במהלך שירות מילואים סמוך למצפה רמון (ומכאן המדבר).
לגבי הדמות – הכוונה כאן היא שהדמות בקלף היא מה נוצר בדמיונה של הדמות בסיפור – מלכה שופעת, מוקפת פירות הארץ, ירק ודשא.
זהו. זה מה שהציק לי בטקסט היפה המלא החן על סף סוף התום הזה. נקודת המבט הגברית שמבצבצת לה לקקראת הסוף ומציקה קצת לאינטימיות בין הדמות לקרוא. באמת רונן.. אתה וגבריות.. אני פשוט לא מבינה את זה..(-; כמובן שאני צוחקת.
לליאל: קשה לי לזכור אם כיוונתי לכך )אני מניח שלא). בכל זאת עברו שנים.
ותודה על השבחים (-:,
רונן, איזה טכסט מרגש.
זו הזדמנות לאמר שאני אוהבת מאוד לקרוא אותך. אתה מעביר הרגשה שאתה יודע להרגיש דרך אחרים, לעבד רגשות של אחרים למילים שלך שהופכות אחר כך לאוניברסליות. במובן זה אתה פרח נדיר ומרענן בנוף המשמים של הטכסטים שמקורם ב"רק על עצמי לדבר ידעתי" (אפרופו דיון קודם שהתנהל כאן). החיים של אחרים יכולים להיות כל כך משעמממים כשהם מעובדים לטכסט.
הייחוד שבך הוא בלהרגיש דברים שהם לא אתה ולבטא אותם בלי לחבר אליהם בתפרים גסים מיתוסים ספרותיים, ז'אנר שאמנם מאפשר נקודת חשיבות מוקנית מבחוץ אך בסופו של דבר הוא קפריזי ילדותי ותובעני.
לא השתתפתי באופן אקטיבי בדיון על מקור האמירה הספרותית כי לא ידעתי בדיוק איך לנסח לעצמי את עמדתי. הטכסט הזה ולעומתו אחרים שקראתי בינתיים, גיבשו אצלי את האמירה. אז ראה זאת גם כהמשך לפוסט ההוא ולדיון שבו.
אני מאוד אוהבת את האופן שבו אתה כותב.
ותודה!
למיכל:
קודם כל תודה. אני שמח שבחרת להגיב.
מעבר לזה קשה לי מאוד למצוא דרך 'נכונה' להתייחס למחמאות (היה לי על זה כבר דיון שלם בבלוג השני). אומר רק שאת חבילת הטקסטים הספציפית הזו, שבה השתמשתי בקלפי הטארוט כדי לספר 'סיפורים קטנים', החזקתי זמן רב עד שהרגשתי הגיע זמנם לפרסום. נראה שצדקתי.
ביחס למושא ההתייחסות זה נראה לי כמעט הפוך. אמנם שתיהן צעירות פורחות, שופעות חשק נעורים, אבל שם היא נסיכה קפואה כמעט וכאן נמסה כולה.
כתוב יפה ומעביר את חום המדבר והאי שקט.
אבל הנסיכה שלך שונה לגמרי מההיא בקלף.
ללוסי: כפי שכתבתי לעיל, הכוונה היתה שהדמות בקלף היא איזה מושא דמיון של הדמות בסיפור, וכמובן לא היא-עצמה… והאפקט נוצר מהמתח בין השתיים.
כתיבה לירית וחושנית
מקסים,רונן
הי רונן, מדהים איך שהדמיון שלך מספר לך את הנגלה בקלפים. לכאורה שאבת את הכוח מהקלפים והותרת אותם עם הדמויות בפשט. על פניו נראה שאתה סתם משתעשע בכתיבה, אולם בעיני הקלפים הם מלאי עוצמה עד כי הדמיון שלך שלא משנה איזה סיפורים הוא יספר לך, שיקויים ומרינות ונאות מדבר, המילים יובילו למה שהקלפים התכוונו לומר. למה? כי לדעתי, זו הבנת הציור היא שמובילה לשם, ומכיוון שדמיונך נשאר נאמן לציור הרי שאתה נשאר נאמן למשמעות גם אם לא באופן מודע.
את צודקת כמובן, ואני כמובן לא כותב ללא ידע (היתה לי הכרות עם קלפי טארוט והקריאה בהם בעת כתיבת הסיפורים), אבל באמת ניסיתי לתת לקלפים לדבר על יד כך שהתבססתי על התמונה בלבד – ועל דמיוני הפרוע.
יפה בעיניי הניגוד הזה שבין תיאור הרקע והנוף האפרורי והחנוק בפסקאות הראשונות – לבין התיאור הסוחף של נוף הדמיון החופשי בפיסקה האחרונה.
תודה!
נדמה לי שלפחות מבחינתי, על הניגוד הזה עומד הסיפורון הזה.
איזו דמות שופעת לעומת תאור הנוף הסוראליסטי של המדבר. מקסים.